הוא הביט בי בחרדה ושנאה. בגועל ובחילחול. אני הבטתי בו בחזרה. חודר את נשמתו.
הג'וק על הרצפה. רגלו מתעוותת עדיין ורומזת לטיפת חיים. האם אלו באמת חיים מה שיש לנו?
המרדף אחר טיפת סוכר. תנועה מוכתבת מראש אנה ואנה בהשפעת גירויים סביבתיים.
אני שוטף את הרצפה. חושב על השעון.
מגיע הביתה. מצד אחד ההוא צועק ומהצד השני ההוא.
"אני לא צודק...?! אמתי?!?!"
"זה נחמד איתמר" אני ממלמל בחוסר ריכוז.
אני אומר וממשיך בדרכי.
הצעקות ממשיכות מאחור. המכות.
והמסדרון ארוך יותר מאי פעם ומתעקל.
הטלפון מצלצל ואני מסנן. אבי בפעם העשירית. אני עובר את החדר של אימי ומנסה להתעלם מהגניחות הקלות שלה מאיזה אפוטרופוס.
חולף ליד חדר אחותי ובו היא סופרת כסף בשקט בשקט.
ואז מולי החדר שלי ואני מתחיל לטפס מדרגות שלא ידעתי שקיימות אלפי קילומטרים מעל הקרקע ובשבריר הכח שנותר לי אני נאחז במיטה. כבר 12 בלילה ואני צריך לישון כדי להתעורר מחר ולעבוד. אבל השינה לא תרדים אותי, לא תשיב לי נחת, לא תרגיע אותי. רק דבר אחד ישיב את כוחותי.
השרירים מכווצים במאמץ אחרון כשאני ניגש לטלפון להתקשר אליה אך היא חוזרת על המנטרה שאני כבר רגיל אליה:
"מאמי אני אחזור אליך."
"זה נחמד." אני ממלמל בחזרה, מסמן וי על עוד פעילות היום וצונח את אלפי המדרגות מטה מטה אל מעמקי הים.
שם היא עומדת ואני מתבונן בה מאחור. מדברת עם אבא שלה או חבר שלה או גבר כל שהוא, צועקת יותר נכון. והיא קטנה והוא ענק והוא דוחה אליה והיא בוכה.
אני שבור.
היא חולה, פצועה. לי יש את הערכה אך אני לא מסוגל לחבוש אותה. כי אני רוח. כי אני לא קיים.
וזה מה שמפריע לנו לתקשר. היא במעמקי הים מתמודדת עם החרא שלה ואני שם למעלה ולא מסוגל להתחבר אליה.
יושבים באותו שולחן עגול. פעם אני מעלה ופעם היא מטה ואף פעם אינינו באותו מקום. היא מתכנסת בעצמה עם הסיגריה ואני רואה שהיא עייפה ומסיק שהיא מתוסכלת ולכן מדוכאת אבל אני שואל והיא אומרת לי שכלום. שואל שאלות, גוזר את הפינות, מפיל את קצות הקרחון. מה מטריד אותך מה שרי?
מה מטריד אותך?
אני מתעורר. מרגיש מזוהם. נכנס למקלחת.
מפעיל את המים החמים. הם חמים. מפעיל עוד יותר. הם רותחים. העור שלי נכווה ואני ממשיך בשלי, שקוע במחשבות.
ואם לא אוכל לעזור לה? בשביל מה אני פה?
הגוף נמס והנשמה יוצאת. כל לכלוך נעלם במים הבאמת רותחים.
ואז הפיוז עולה ואני קולט משהו. אני לא רוצה שיהיה לי רותח. אני מעדיף משהו אחר.
וכשאני חוקר את הכאב הזה שפוקד אותי אני מבין שהוא לא טוב. למה? אני מנסה להבין ולחשוב איך אני מרגיש אותו ומה אני מרגיש וכלום. למה זה רע? למה התחושה לא נעימה? אבל אני לא רוצה. משמע יש בראשי משהו יותר טוב. משמע לפיו אני מבין שזה רע. וזה לא ראציונלי או שכלתני. פשוט קיים. אותו דבר בראש מכריח אותי להרגיש עם זה רע.
המחשבות מטיילות ממנה. מוצאות מפלט בנקודה אחרת בעולם.
ואם לא אוכל לעזור לה אז אין בי תועלת מלבד שם ולעצמי. או שהתועלת קיימת שם ואני אעזור לה בכך.
אז אני מתחיל לקרוא על האידאות של אפלטון.
איפה אני רוצה להיות עכשיו? בחוף הים עם בירות
איך אפשר לשפר את זה? עם כוסיות
ואת זה? הן ערומות
אנחנו מזדיינים
האורגזמה הזאת אלוהית
אני מתנתק מהגוף שלי וחש אושר מעל מה שגוף פיזי יכול לחוש
אני לא קיים.
הספרים פתוחים. המפות, הסרטוטים, האיורים. אני מנסה להצביע על קו שנמתח מהם עד אליי ולהבין מה הוא אומר. ההגות מתבשלת. המחשבות צפות.
אפלטון, אריסטו, לייבניץ, דקארט, שפינוזה, קאנט, יום, ניטשה, היידינגר ולבסוף שופנהאואר.
ואיתו אני מבין סוף סוף את מה שחיפשתי.
את הפיתרון לבעיה שלי עם המשקית.
את מקור העייפות שלי.
את הסבל שלי.
אני רץ את המסדרון ומגיע לאחיי.
"סוף סוף הבנתי! יש לי פיתרון!"
הם שניהם מביטים בי בהשתאות. מפסיקים את הצעקות.
אני שולף אקדח ויורה לעצמי ברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה