נשענתי על מפתן הדלת וחיכיתי לסוף. ידעתי שהוא קרב. החרב חדרה לי עמוק דרך בית החזה. הבטתי בידיים שלי, לא מסוגל להזיז ולו שריר אחד מגופי. מגואלות בדם. איבדתי יותר מדי ממנו. אין סיכוי שאני יוצא מהחרא הזה.
ציפור קטנה בישרה את בוא הסתיו, נעמדה על ידית האחיזה מולי. סוף תקופת האוהבים החמה. גשם החל לרדת.
בלילה התיישבתי שם מצפה לאויבי. היא הייתה בביתה כמה קומות מעל, לא ידעה כלל מה הולך מטה.
יישבתי בכניסה, שומר, מריח כל אחד שיעבור ליד. חרבי מולי בתוך הנדן.
הוא הגיע, גדול ואימתני. הוא התארס לה לא מזמן ובכוונותיו לנצל את תמימותה ואי הכרותה עם יצורים מסוגו.
שד גדול עם קרניים מחודדות.
לא שאני הייתי יותר טוב. כולנו היינו מנוולים עם רצונות ואינטרסים.
הוא עוטה צורת אדם כשהוא נכנס לביתה.
הבחין בי מרחוק.
"מי אתה?"
"קיטסונה בן נינקו" השבתי
"ומה אתה עושה פה?"
"אני שומר על הנערה שגרה פה מרוחות רעות."
"שועל שאכפת לו מאנשים?"
"אני אוהב אותה." השבתי בכנות נאיבית כמעט.
"ועוד אוהב, אתה עושה ממני צחוק."
"אני לא אתן לך לעבור."
"טיפש. תזוז או שתיחתך."
אבל נשארתי במקומו.
הוא שלף במהירות את חרבו מהנדן וניסה לחתוך אותי אופקית אבל במהרה הרמתי את חרבי וחסמתי את המתקפה עם שתיי ידיי. נדן החרב התנפץ במרכזו.
הוא במהרה הרים את חרבו להנפה לכיוון המצח שלי שהייתה מפצחת את ראשי אבל אני ניסיתי את מזלי והנעתי את החרב לחיתוך. פגעתי במהרה אבל מאחר וחרבי הסתתרה עוד בנדן השבור זו הייתה בסך הכל מהלומה. מנגד, היא הייתכ חזקה דיו כדי לעמעם אותו והוא נע אחורה, מכוון את החרב למרכז בין החזה שלי ואני את שלי לכיוון שלו. אבל הוא זריז ממני, הסיט את חרבי עם מכה קלה ודחף אותה פנימה.
המשלק הסתיים כך הייתי סבור בהתחלה אבל משהו מנע ממני להרפות. הוא קרוב אליי אמרתי לעצמי. הקירבה רק מציינת עד כמה עמוק חדרה הלהב ומנגד את הסיכוי הקלוש שלי לפגוע בו. לפתתי את החרב וטיפסתי פנימה, עוקר את מה שנותר מגופי תוך כדי. הוא היה המום מדי מכדי לעשות משהו. הידיים דיממו אבל זה היה פחות גרוע מהפצע המעמיק שיצרתי לעצמי. כשהיה קרוב דיו תפסתי את צווארו ביד ימין שלי ונשכתי אותו עם שיני טורף צמא דם עד שלא נותר כלום מורידי הראש שלו. הוא יירד איתי לתהומות.
הוא הרפה את תפיסתו בידית החרב ואני נשמטתי לקרקע, מנסה להכניס קצת אוויר לריאו. ולקוות שזה יעזור. הוא התבונן בי לכמה רגעים, אישוניו מנסים להתמקד אבל הוא מצפה לשיגיע בקרוב. הוא נע אחורה, נשען על קיר ונשרף עד שכלום לא נותר ממנו, מתנדף באוויר.
זחלתי למפתן הדלת שוב, עוד לשמור עליה מחומדי זדון. היא תמיד תהיה מוגנת איתי, גם אם לא תדע זאת. הציפור הביטה בעיני, ידעתי שהיא לא באה מהריק, האלה שלחה לי אותה כמסר.
משום מה גופי סירב למות.
היא ירדה מטה וראתה אותי, לא מבינה כלום, לא מפנימה את שהיא רואה.
היא לא ציפתה לראות אותי מגואל בדם אבל כך הייתי. בעליבותי, לוחם נופל.
היא בכתה. אני חייכתי.
"זה היה צריך להגיע לזה.
תשמרי על עצמך."
שקט כשהדמעות משחיטות את פניה היפות. נוגעת בגופי כדי לדעת שזה אמיתי.
"אני יכול לבקש רק דבר אחד לפני שאני הולך?"
היא הביטה בי.
"את הנשיקה ההיא שסירבת לתת לי." היא נישקה את פי.
נענשתי על ידי האלים באהבה שאין בה דבר. ככלי רסן לרוע טהור ששכן בי, לחטאי האבות. אבל כעת כשאני עומד למות, מה זה משנה?
לא ידעתי אבל זו הייתה יותר מנשיקה, היה בה משהו מגי. כי אמנם לא זכיתי לאהבתה אבל החליטו להרעיף לי את התוצר הכי חשוב שלה.
מיצינו רקדו בתוך הפה שלנו וחדרו אליה פנימה והיא הרתה בילד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה