מריונטה

המקלחת החמה שוטפת כל שערה, כל אגל זיעה. מסתירה כל דמעה ועושה את זה בסדר לצעוק הכל.
אתם מביטים בי ערום. הפשטתם אותי מבגדיי הרחוב, גילחתם את שיערי ובישמתם את גופי. אתם מסתכלים עלי ברוגע. חיפשתם אותי לליצן. זרקתם אותי לבמה והשלכתם לעברי מפוחית קטנה וצעקתם לי "נגן".
ולא יכולתי אפילו לחשוב על לנגן. כל שעשיתי הוא צעקתי דרך החורים הקטנים והמסרק רטט ודווקא אז יצאה מוזיקה אדירה. אתם הסתכלתם בהתפאלות שאתם חיפשתם. הנה האלוהים שלכם נגלה באומנות שלי ואתם משתחווים מול כוחו העצום. הישות היחידה שיותר חזקה ממכם. אתם מרוצים עכשיו? האם כל זה היה שווה את זה?
אזקתם אותי כמו חיית מחמד והוצאתם אותי לשעשוע. "תביאו לפה את הנגן." ואני הזחלתי כמו סמרטוט, כמו כלב מסורס זקן והרמתי את הכלי שנתתם לי קרוב ושפתי הרפוטות הוצמדו אליו ונישקתי אותו בתשוקה שחשבתי שאיבדתי. בייאוש שהחבאתי טוב טוב מהעין, אפילו של עצמי. אתם מביטים בהנאה. עם סיפוק מדושן ומסריח. ואני לא יכול שלא להתפאל בעצמי.
אז אני מנסה להתחיל לדחוף מסרים פנימה, מתחיל לנגן מילים קסומות עם רעל בתוכן ואתם מקבלים אותן באהבה. שותים את הברנדי שלכם ומביטים בי. בולעים את התותים מצופי השוקולד שלי בלי לשים לב בטיפשותכם כמה מרים הם מבפנים.
וכל יום כשההופעה נגמרת אתם גוררים אותי בחזרה למקלחת. הוילון יורד והאיכר מתגלה והדמעות נשפכות. ואני לא מבין למה. כי כשהם מביטים בי אני לרגע מאושר. אני באמת מאמין כך. הבכי מתעמעם והמפוחית מפיקה צלילים שמנעימים את האווירה. כולם משבחים אותי. הבדרן הגדול מכולם. אז איך אני כה מתוסכל?
וכמו כל צעצוע בסוף גם אני נשחק וברגע אחד של טעות וזיקנה הכתף נפרקת. המים החמים נופלים, הדם נשטף, הדמעות זולגות ואני נזרק לרחוב עם יתר המריונטות.