פאק, אני גמור מעייפות היום.
הגעתי הביתה מהבסיס אחרי מספר שבועות של שחיטה והייתי כל כך עייף שהחלטתי לוותר על אימון.
סגרתי שתי שבתות ברצף, הייתי במטווחים ובין לבין קרעתי את התחת כל כך חזק שאני כבר לא מרגיש צורך להתנסות עם הומוארוטיקה.
תקלות אחזקה שונות, עבודות כיבוי שריפות, מיפויים. ובכל זאת כל זה נמס ואני קולט שבסוף היום המשמעות של מה שעשיתי הייתה אפסית. כך זה לפחות זה מרגיש.
אפילו ההפסקות שלי הולכות ומתבזבזות. לא על עבודות. את זה הפסקתי לעשות. עכשיו אני מבזבז אותן בשיעורים פרטיים (בחינם כמובן...) לבחור אצלנו שם. תוך כדי שאני קורא איתו מובי דיק במבטא רוסי כבד ובמהירות של אצן שנשברו לו שתי הרגליים אז הוא זוחל ונזכר בימים הטובים שיכול היה לדפוק ספרינטים, אני נזכר באח שלי הקטן וחושב לעצמי: אני אמור לעשות את החרא הזה איתו ולא עם איזה חבר לצבא.
אני זוכר למה רציתי ללכת לקריה. ישבתי אצל קצינת המיון בבסיס ובהיתי בחיילים שהסתובבו במסדרונות. הם היו חופשיים. לא הכרתי את זה בצבא. אצלי הובילו אותנו ממקום למקום כל הזמן. גם הזמן הפנוי שלך לא בדיוק פנוי. ידעתי שאם אחזור לקרבי זה לא ישתנה. יובילו אותי כמו חיה בעדר ממקום למקום עד שאמצא את עצמי בעזה מובל למותי.
זו החירות שקסמה לי. במובן מסוים יש לי את החרות הזה. אני מכתיב לעצמי את הלו"ז. אבל אני לא חופשי.
חירות אמיתית היא אשליה. זה אומר שאתה יכול לעשות כרצונך בלי שהסביבה תיקבע את החלטותיך.
סיבה אחת לכך היא שכל האישיות שלנו סיבתית. כך שההחלטות הכביכול אישיות שלנו נובעות מהשפעת הסביבה עלינו. סיבה שנייה לכך היא שכורך המציאות מכריח אותנו לנהוג בצורות מסוימות ולא נמות. אנחנו חייבים לעבוד, לקבל משכורת, לקנות אוכל, לשתות וכן הלאה כדי לא למות.
אני מפרק את התחת שלי בצבא. אני מכור לזה במובן מסוים. אני לא מסוגל פיזית לנוח.
אני קורא. לאחרונה נורא התקדמתי בלימודיי אבל אני לא מרגיש שאני נע. אני מרגיש מחנק לא נעים.
היום זה הגיע לאבסורד. הייתי אמור להשתחרר היום בפאקינג שתיים. אבל הייתה לי עבודה. המפקדים לא נתנו לי אותה. הם לא נותנים לי עבודות. הם סומכים עלי שאתן אותן לעצמי. עד שיצאתי מהבסיס היה כבר ארבע כשלמעשה המפקד שיחרר אותי בשעה שלי.
אני צריך לדבר עם המפקדים שלי שיקבעו לי בצורה משוריינת את שעות השחרור שלי כדי שאוכל להגיע לאח שלי בזמן.
נרדמתי בין השעות שבע לתשע. התעוררתי שוב עייף.
השלמתי עבודות כתיבה שונות ואני רוצה לגעת עוד בקיטסונה היום. אני כותב סיפור די ארוך שלו.
למעשה התחלתי את הסיפור לפני כחודשיים כשהתחלתי לצאת עם דור ואז הוא קיבל התפתחות כשהפנמתי דברים ונפרדתי ממנו ואז הפסקתי את הכתיבה. החלטתי להמשיך לאחרונה. הסיבה היא שהסיפור מייצג מאוד את המיניות שלי לדעתי. קיטסונה כפי שכבר כתבתי הוא היחס שלי לנשים לדעתי ובו אני מציג אישה אחת מאוד חשובה.
אפרופו נשים, לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה. מה שעשיתי היה לקרוא את הדיאלוגים שכתבתי בעבר. הם היו חביבים אבל דורשים עריכה.
הבנתי בדיוק למה המשקית דאז הפסיקה לדבר איתי. שידרתי שהיא עושה לי נזק והמסר שלהם לא היה ברור. אני מניח שהרבה ממה שאני כותב פה ברור רק לי כי זה לא עובר עריכה.
היה שם משהו אחד מעניין וזה שכתבתי על בחורה אידאלית שאני רוצה להכיר. משהו על עולם הולוגרמי דו ממדי. אני לא זוכר אם אשכרה האמנתי שאפשר לפגוש אותה במציאות או לא. אידאלים לעולם אינם מןשגים במציאות, רק קירובים שלהם. אנחנו מחפשים דברים שידמו אותם במציאות שלנו והבעיות מצחילות לצוץ כשאנחנו רודפים אותם יותר מדי או כשהאידיליה מסתמנת ככושלת במציאות.
עוד אמצא מישהי שדומה לה.
אני מחפש גם משהו לבשל לפרויקט שאני עובד עליו. חשבתי בהתחלה סיני אבל זה לא ילך. אני ממש מתכוון לקחת אתגר קולינרי משמעותי. לא יודע למה אבל זה חשוב שזה יהיה מאתגר וייחודי.
מנושא לנושא לנושא אחר, אני אנטיפת. זה מוכר וידוע לכם כלב, צרפתי כל שהוא וכל מיני בחורות משונות שייתכן וקוראות את זה. אבל פעמים בודדות אני מרגיש את ההשפעה של זה כמו מה שהיה היום.
כולם היו בבית ופשוט לא רציתי לראות אנשים.הייתי נעול בעצמי.
אמא שלי לקחה אותי הצידה ודיברה איתי על שבת בבוקר ועוד שטויות. פשוט אחרי שהייתי טצל המשקית חזרתי הביתה והתפתחה שיחה בבית. היה שם חבר של אחותי. אני מתעב אותו. הוא דביל. מאמין באלוהים בצורה אדוקה ולא החריפה (יש בעיני דרכים בודדות שאמונה באלוהים עשויה להיות באמת נבונה וזו לא הדרך הדוגמטית הפשוטה, האלוהים של אותם מאמינים יותר דהוי בדרך כלל, אלוהים האסתטי, אלוהים של האידליות הטרנסידנטליות, אלוהים הדאיסטי או הפנתאיסטי ואלוהים של האשליות), הוא עוסק במדע פופולארי, ימין ניצי במיוחד. הוא פלגמט. אני מתאר כמובן את הדעות שלו אבל אם הוא לא היה כזה אדוק איתן ומרגיש צורל עז להטיף אותן לא היה לי בעיה. אבל הוא מנסה להחזיר בתשובה, עוסק במצוות, מבקר כל פעם שאני מביע דעה והעובדה שלא חריף זולגת גם להומור שלו.
כן, אני שונא אנשים לא משכילים ולא מבריקים.
הוא מקדש הבינוניות. משכורת של 30 אלף שקל בעבודה שלא תזוז לשום מקום, תודעה מקובעת שתישאר לנצח באותו מקום, הבנה בסיסית בלבד על העולם.
מסתבר לי שהוא ואחותי רבו על דת וזה היה ויכוח די קשה. מעניין אותי אם זה התקשר לשיחה בשבת. אני לא חושב אבל. ובכל זאת בצורה רגשית זה מציק לי. כמה שאני שונא אותו, אני לא רוצה להפריד ביניהם. זה בן הזוג היחיד של אחותי עד כה שהיה נורמאלי. כאילו עבודה טובה, בוגר, חוש הומור, עוקצני ותואר. לא כי היא לא יכולה. במשבר הכלכלי היא יצאה עם גברים טיפשים וערסים. אבל זה היה יותר מהתאכזרות. היא אהבה לקחת את מבזה הנשים הכי גדול ולהפשיט ממנו את הכבוד העצמי עד שנותר ממנו רק פודל ממושמע ואז לזרוק אותו.
האמת שזו כבר מגמה. חבר קודם שלה היה יותר חריף מהנוכחי אבל היה פוץ. חבר לפני כן היה באמת בחור שאהבתי. יוצא בשאלה מהעולם החרדי מצולק. היא אהבה אותו. אבל הוא נסע לניו יורק. אין ליוצאים בשאלה מה לחפש בארץ. מזיינים אותם פה חזק.
ואז אימי סיפרה לי שהיחס שלי לחבר שלה פוגע ביחסים ביניהם.
היחס הוא שאני חוזר הביתה מהצבא ואני לא רוצה לראות אנשים והוא שם אס אני נכנס לחדר עם ויסקי ולא נותן להם להפריע לי.
גרושים יוצאים זה בעייתי כי יש את פקטור הילדים לשקול ואני צסתבר פוגם בו.
אני לא שונא את חבר שלה. יש לבחור סגנון שזה חשוב בחיים. הוא אוהב ג'ז, אוכל טוב, אומנות.
הוא מודע לעצמו ולגינונים חברתיים ולא אכפת לו להעלות אותם למודעות.
מה שכן, האדם מחזיק בדעות של ילד. בפוליטיקה ובכללי. הוא גם נורא זהיר איתנו שזה נהיה למטרד ויש לו קשיים להביע את הרגשות שלו בצורה קוהרנטית. אני זוכר פעם שהדיינו על דואליות הגוף והנפש וכשראה שהבסתי אותו הוא דפק מפית על השולחן וחייך. כמובן שהיה עצבני.
אכל אין לי בעיה איתו.
אז... לפעמים הבעיות שלי עם סוצאליזציה מפריעות לכולם ולא רק לי שזה בעייתי.
סיימתי את היום טוב דווקא. לקטן התחיל החופש אז שיחקתי איתו שש בש בלילה. דיברתי איתו על מדע ומהי השיטה המדעית והוא התעניין דווקא.
כשאני מסתכל על היום ההוא מעכשיו, אני מניח שפדוט הייתי מדוכדך קלות כי היה עומס יוצא מן הרגיל שנבנה והתפוצץ אתמול.
אני אוהב לעבוד. זה טראגי אבל יש לי מנטליות של עבד. אני חייב עבודה וחייב לשבור את עצמי. לפעמים אני חוקח את זה רחוק מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה