פילנטרופיה

מה יש עם הפילנטרופ?
ובכן, כסף. הבחור מימן לי אופניים ומחשב לפטופ לעבודה. יינות, הופעות, מסעדות בטוב טעם. משיכת חוטים שיש לו.
אני מבין דרכו את גינוני העשירונים העליונים. לומד איך לבשל, איך לשתות יין טוב ובאיזו כוס.
הוא נותן לי עצות לעתיד על פי הצלחתו הכלכלית. השתכנעתי ממנו ללמוד בטכניון או בעברית לכשאסיים צבא במקום לעבור ישר לחו"ל אבל זה עוד לבאות שיגיעו. אני אדאג שיממן אותי.
אני מרגיש שאני מוצר והוא ההזדמנות שלי למכור אותו. הוא וחברים שלו. כשהעליתי בפניו את התוכנית החינוכית שלי הרגשתי כמו יזם שמחפש מימון ואם זה היה כזה פשוט הייתי מקבל את הכסף. אני יודע את זה.
לחברים שלו יש כח. באופן משעשע הוא לא רק חבר של אימי אלא גם חבר של הפרופסור, הלא הוא רופא העיניים העשיר במשפחה שלנו. יש ברנז'ה במרכז תל אביב של האנשים האלו. מסריחים מכסף ועובדים רק בצורה סמלית. הם כבר לא צריכים לעבוד ממש.
אבל מה אני חושב עליו בתור בן אדם? ובכן, הוא לא רע בתור בן אדם. אני לא הייתי מתחכך איתו אילולא אימי אבל זה טוב עבורי כי העובדה שאני מדבר איתו יכולה להועיל לי.
הדעות שלו מעצבנות אותי. הוא הוליסט שכזה. מבלשט בחוסר הבנה בנושאים הנעים בין מדע לפוליטיקה לפילוסופיה.
ידע הפך לכזה נפוץ היום שלאנשים אין הערכה כלפיו. או עניין. לא יודע, ספרתי את הספרים שיש לי בספרייה והגעתי לכ-170 ספרים. זה 170 ספרים בסך הכל שקראתי עד עכשיו במרוצת שניי (מינוס מסםר ספרים שאבדו עם הזמן). כלום. ומנגד, רוב האנשים מכילים פחות ידע ממני אז ייתכן שזה לא כלום מהבחינה הזאת.
ואילו אם פעם היה לאנשים צידוק לא לקרוא כי אתם יודעים.... הם היו מתים אם הם לא כי יש לך חווה וכמות מזון שהיא מניבה כתלות בעבודה שלך, היום יש לאנשים שעות מתות והם לא קוראים. יש טלויזיה במקום. הם מרקיבים את המח.
וכשהם קוראים, כמות הזבל גדולה מכמות הספרים ששווים משהו. אני לא מדבר על חיים שפירא ונח הררי. הם מקשטים כמעט כל מדף שאני נתקלתי בו כשהוא מנסה לאתר עצמו בתואר האינטלקטואל (בלי קשר לרמיזה של נח הררי שחיטה בייתה את האדם או של שפירא שלקהלת יש ערך פילוסופי אמיתי מלבד היופי האומנותי שלו).  אבל לפחות הם גורמים למח לדמיין ולחשוב.
ספרות זולה או pulp fiction זה מונח שיותר מתאים לאמריקה מפה. כי כמות המולים שם אדירה ולכן יש התמחות ברומנים מטומטמים וזולים גם (כי כשיש תחרות אמיתית, יש גם פנייה לקהל היעד העני והדל והלא חושב לגריפת רווחים ולא רק לעשירים). אתה רואה ממש ספרים שההגדרה מתאימה להם. נייר זול וכתיבה רומנטית מפגרת.
פה הם נכתבים עם אותו דיו של דון קיחוטה.
הרמה לפעמים בסדר אבל העיסוק שלהם עדיין בהבל הבלים. דברים שתורמים לרוח האדם מאומה אז אנשים לא נבנים מהם.
זה בסדר כמובן. אבל אני לא מחפש לבזבז את הזמן. אני מחפש לבנות את עצמי. ספר בשבילי יהיה מדריך דרך. גם הרומנים שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אבל אנשים אחרים לא מקדישים עצמם אפילו שנייה לחשיבה גם כשהם קוראים. מדף מלא בריק. דובות שמנות, ערפדים מאוהבים וילדות תיכוניסטיות חרמניות. כמעט כמו צפייה בטלויזיה.
לי לא תהיה טלויזיה בבית. אולי רק בחדר השינה שלי ושל אישתי. הילדים יוכלו לצפות בסרטים בה וגם אלו יהיו סרטים שאני מאשר. לא חייבים לשרוף את המח. לא חושפים אותם לקלאסיקות המורכבות והמלעות שלי במיידי. דיסני גם כן מצוינים. הישנים כמובן.
צפיתי בסצנות בגיבן מנוטרדאם לאחרונה ואני כל פעם מתפעם כשאני צופה בהן.
Hellfire תמיד היה האהוב עליי.
פשוט גאונים של צבע וקול.
מה שכן, בהחלט אבל ממש לא ממיר טלויזיה.
ואם מדברים על כך, בוא נחזוור לברמן והצד האפל של הירח.
הגעתי להבנה שאומנות מתחלקת לאסתטיקה וערך אינטלקטואלי.
אסתטיקה זה מה שמושך את האדם. גירוי נאות של החושים שמסב עונג.
הערך האינטלקטואלי הוא המסר מאחורי העבודה. לא בהכרח הכולל אלא השימוש באמצעים אומנותיים למשל באופן מחוכם.
נגיד להעריך סולו גיטרה בשל המורכבות שלו המעידה על מיומנות גבוה עם הגיטרה ולא בהכרח בשל המשיכה אליו מגירוי נאות של החושים.  השימוש של דג'אנגו ברקע לבן בסצנות מוות למשל כהערכה על העבודה בפני עצמה ולא כי זה יפה (למרות שזה באמת יפה).
אני לא אוהב את הצד האפל של הירח כי הוא מוותר על הצד האסתטי בעיני ולא מציג תמורה להקרבה הזאת. יש חלשים יפים ויש חלקים שאתה יכול להצדיק את השימוש בהם רק בשביל תכלית. מהי התכלית? אני מניח שאינטלקטואלית. אבל אני לא מוצא אותה כזאת קריטית שההקרבה משתלמת.
המסרים הכלליים של האלבום לא עמוקים מדי. אין תבנתיות מסודרת שמאפשרת לחקור את היצירה. יש חלקים שפשוט לא נשמעים טוב.
אין לאלבום ערך אינטלקטואלי טהור. אולי מוזיקאי ימצא בו ערך אינטלקטואלי כזה. לי אישית זה שווה לתחת. Money למשל, פשוט אומר ש"כסף זה רע". נו באמת.
כעת ניגש לברמן. הוא באופן כללי משחק משחק קשה עם אסתטיקה. יש לו קול של צפרדע והבנה מועטה במוזיקה. אבל הוא מנסה בחלק מהשירים להביא את האינטלקט שלו פנימה ובכך להפיח משהו טוב במוזיקה.
שוב, השיר האהוב עלי שלו היה שיר מס 9 פשוט כי יש בו הכי הרבה רגש ונשמה.
לילי מרלין אבל הכי מוצלח שלו מבחינת צליל לדעתי.

אבל סטיתי בטירוף מהנושא. אני תמיד התקשיתי לאהוב אנשים... שמחים וצוחקים וחכמים. הם נראים לי קההים מכל הנודים של עצמם. גם ברעות, גם בתל אביב עם החנונים השמחים וגם המשקית חינוך.
לא הצלחתי להתחבר איתם שזה משעשע כי אני מניח שאני דומה להם במידה מה. או שלא. איני יודע. זה משהו שמישהו מבחוץ צריך לומר לי.
זו מין שטותניקיות ותמימות של אנשים שלא נתקלו אף פעם בחרא בעיני.
והם כאלו רק מבוגרים.
כשחושבים על זה, גם רוב האמריקאים שפגשתי כאלה. ואז הם ממציאים לעצמם אקשן במקום שהוא לא קיים. מריבות מפגרות וחיכוכים וזדון ורמס.
ומנגד מי לא רוצה מה שיש להם? שמחה, חוכמה, עושר?