כל כמה זמן אני כותב על התאבדות. על ירי של כדור לראש.
זה מניע פנימי לכתוב על זה, איזה גירוד לכתוב על המשהו הזה שלאחריו אני נידום ליום או יומיים.
הקטע המטריד הוא שזה אף פעם לא רגשי יתר על המידה. זה מוות מבחירה שכלתנית.
פעם קודמת זה היה ייאוש מהאגנוסטיקניות של הכל, מחוסר התשובה. עוד נדבר עליה.
היום זה האידאות. השאיפה לטוב מדהים כל כך שלא קיים במציאות.
אני שונא את המח שלי. ממספר סיבות.
אני מוטרד מהמחשבה המדאיגה שאני טיפש. ואם אני טיפש מה יש לי בחיים?
אם אני מוצלח זה באופן יחסי לאנשים סביבי אבל הם לא מעניינים אותי כי הם תושבי הביוב. אני מתעניין בלהיות מוצלח ביחס לכלבי האלפא שלנו וגם זה במובן שאני חכם מהם.
איך אני מודד אבל חוכמה? מבחנים? כסף? חשיבה? מה יש לי? שום דבר מדיד.
אם אני לא חכם אני ריק מערך. ולאנשי הביוב יש עדיין את הדבר הזה שאין לי, אושר, אישה, חברים.
אני שונא לדבר על פוליטיקה, פילוסופיה ואפילו מדע יתר על המידה. אני לא אוהב לגבש דעה מוגדרת.
זה טבוע בי לדון כמו שזה טבוע בכלב לצוד. אני נהנה מזה. ומנגד, אני לא אוהב את התחושה המחלחלת שאני מתיימר להחזיק בדבר הזה - אמת כי אין לי ולא תהיה לי אף פעם אחת ששווה משהו. לאף אחד מאיתנו אין.
הכי גרוע זה לשכנע אנשים. אני די כריזמט בדיונים. אז אני חש כמו פרופסור רק שאני משוכנע שמה שאני מוכר להם חרא. זה מתן חשיבה דוגמטית מקובעת, דעות שאני אזנח עד שבוע הבא.
ואז כשניחוח הדם עולה יש בי את האמונה שאני חכם מהאדם מולי. אני לא רוצה. אני שונא להתנשא. שונא להרגיש טוב עם זה. אבל מה אם זה נכון?
היתרון הוא כשאני עושה את זה למניעים של טוב.
עולה אצלנו בבסיס תוכנית פירמידה כמו מגפה. אני ספקן אז חיפשתי עליה מידע ואז צלבתי אותה עם עצמי. אבל הלכתי לבן אדם שניסה למכור לי אותה בהתחלה במפקדה ואמרתי לו את דעותיי. אחרי זה אמרתי לו לפנות למומחה ולא אליי כי אני לא מתיימר לידע. שיכנעתי אותו והוא הולך לזנוח את התוכנית כנראה אחרי שידבר עם כלכלנים שהמלצתי עליהם מאוניברסיטת ת"א.
יש בי רצון לעזור לאנשים ואם אני מפיץ חשיבה נכונה, מה רע? זה הרעיון גם של ההרצאות בבית הספר שאני אגיע אליהן כשאהיה מספיק משכיל.
ואז הייתה לי שיחה עם המש"קית. חלקתי את הרעיונות שלי כמו שאני שונא אבל נהנה בבת אחת מהתשוקה לדם. איך שהוא מבין כל האנשים איתה אני פחות כריזמט. איתה ועם אחותי אני פתאום מתבלבל ולא מצליח לגבש עמדה. אבל שתיהן לא הבחורות הכי ראציונליות שפגשתי. זה מהערכה אליהן? חיבה גדולה יותר אליהן?
זה שהיא חושבת דומה לי? כנראה שבמציאות אלטרנטיבית היא מקבלת בעיטות מכיוונים שונים בחיים ויוצאת בדיוק עם מחשבה זהה לשלי. מציאות נוספת היא גבר שמנצל תמימות של נשים. כבר עכשיו היא גברית אחושרמוטה באישיות שלה.
היא לא חולקת איתי דברים שכואבים לה מדי ואני מבין את זה והיא מבינה למה זה ואני מבין שהיא מבינה אז אני פנאן עם זה. זה משעשע כי אני בדיוק כזה עם כל האנשים חוץ ממנה. אז אני מבין מאיפה זה מגיע אצלה ולא מבין איך זה שאיתה אני שונה. יש לה גם את הקטע החמוד הזה שאני עושה (רק אצלי זה גברי ומסוקס וסופר ראמבו מעורב עם ביבי לתמהול מושלם שים על השווארמה לחריפות וזיקפת בוקר) שהיא משנה נושא כשדברים הופכים ליותר מדי יחסי אנושי-גייז שכאלה. אני לפעמים גם חולף לנרקסיזם.
אני לאחרונה מגבש קו חשיבה חדש. מין תפיסה כזאת שמתגבשת בהדרגה.
כבר עסקנו קצת בפרגמטיזם, מטראליזם ובקו שבו אני עומד שמתקשה לספק תשובה.
אני מתחיל להיות אנטי-דמוקרט לטובת אריסטוקרטיה סופיסטית. אני גם מטריאכל.
אני מאמין שהאדם עשוי להיות האידאה סביבה אתה מגבש עולם מוסרי ובתור כזו היא גם אידאה הרבה יותר טובה.
מנגד, אין באמת צורך בחשיבה המוגזמת הזאת כדי לגבש מוסר.
אומרים שניטשה פחד שמותו של אלוהים במאה הנוכחית עשוי להוביל להידרדרות לניהליזם שתסכן את האנושות. אני מאמין שהחשש מניהליזם קיים רק אצל פילוסופים.
אני מאמין כך בין השאר כי אני לא אוהד של מוסריות ובכל זאת אני מוצא אותי שוב ושוב עושה מעשים טובים בלי שיהיה לי ראציונל לזה. פשוט כי ככה. זה קשור אולי לתורת האסתטיקה. אני נמשך לטוב אם זה ג'בטה עם סלמון, גבינת שמנת ועגבניה, פירה תפוחי אדמה ובטטות עם בצל מטוגן או המבורגר 500 גרם מדיום-וול עם עגבניות, ביצת עין, בצל מטוגן (אני אוהב בצל מטוגן) ודמעות של תינוקות פרה שבחיים לא יראו את אמא שלהן יותר...
או הרגשה מוסרית (אבל אני רוצה עכשיו ממש המבורגר).
אבל חוש המוסר קיים בעיקר אצל בני אדם תבונתיים. זה יצר הישרדותי חכם. כמו שנמלים מזיינות את התחת של עצמן (ואני יכול לראות דמיון רב בין שבט נמלים לקהילת להט"ב סאדו מזוכיסטית) בשביל התועלת של כלל הקבוצה מטעמים אבולוציונים למרות שבתור פרטים זה לא משתלם להן בשום צורה.
התבונתיים מסוגלים לראות יותר טוב את הכלל מהטיפשים. לטיפשים באמת צריך פילוסופים של המוסר שיסבירו להם למה להיות מוסריים כי אחרת הם לא יהיו מסוגלים להבין את זה לבד.
ניסיתי לדבר עם המש"קית חינוך על הטעמים שלי אבל היא הסכימה עם הפרדיגמות. הציע נקודה אחת למחשבה ששווה רק לחשיבה קלה.
פלספנים המעטים שאני מסוגל ללקט נוטים בין הערצה שלי לבין הנאה מהדיון איתי כשאני בכלל מחפש שהם יזיינו אותי (גם פילוסופים דומים לקהילת להט"בים מלאה בדיוות משוגעות) ויצלבו את התפיסות שלי.
אין לי עם מי לדבר יותר מדי על פילוסופיה ואהנה מזה בצורה עילאית. עם המש"קית חינוך זה כיף אבל שטחי. גם שם אני מרגיש מתנשא מזדיין וואנא בי מחוכם כי היא שווה לי בתפיסות אם לא פחותה או טובה ממני רק קלות.
באימונים אני נהנה להתאמן כי אני יודע שיזיינו אותי (אני חושב שהבדיחה הזאת מיצאת את עצמה למרות שראר) וישימו אותי במקום שלי בקבוצה. לא הכי טוב, לא הכי גרוע, אחד שמנסה קשה להיות הכי טוב.
עם המש"קית (בה' הידיעה) אני לא רוצה לדון עם זה יתר על המידה. מצחיק שחשבתי בעבר שאני רוצה אותה בתור אשת סוד שלי. לא כי זה לא נכון, חלקית. זה כי זה היה ראציונליזציה למשהו פשוט יותר - אני נהנה איתה.
אבל העניין הוא שאני לא רוצה לבצע עליה מט בדיונים כאלו. ייתכן שזה יקרה. מאוד סביר פשוט כי אני קראתי יותר מהפוצים היומרניים האלו שכותבים ספרים ומעשנים בבתי קפה הקאנט'ס האלה. היא מפתיע אותי לא פעם בכך שהיא חריפה. אני נהנה מזה. אבל אני לא מסתובב איתה בשביל החריפות שלה. זה משהו מעבר לזה, אחר, זר, לא יודע מה זה כוס עמק תמותו.
אולי כדאי, אולי לא.
אני לאחרונה מגבש קו חשיבה חדש. מין תפיסה כזאת שמתגבשת בהדרגה.
כבר עסקנו קצת בפרגמטיזם, מטראליזם ובקו שבו אני עומד שמתקשה לספק תשובה.
אני מתחיל להיות אנטי-דמוקרט לטובת אריסטוקרטיה סופיסטית. אני גם מטריאכל.
אני מאמין שהאדם עשוי להיות האידאה סביבה אתה מגבש עולם מוסרי ובתור כזו היא גם אידאה הרבה יותר טובה.
מנגד, אין באמת צורך בחשיבה המוגזמת הזאת כדי לגבש מוסר.
אומרים שניטשה פחד שמותו של אלוהים במאה הנוכחית עשוי להוביל להידרדרות לניהליזם שתסכן את האנושות. אני מאמין שהחשש מניהליזם קיים רק אצל פילוסופים.
אני מאמין כך בין השאר כי אני לא אוהד של מוסריות ובכל זאת אני מוצא אותי שוב ושוב עושה מעשים טובים בלי שיהיה לי ראציונל לזה. פשוט כי ככה. זה קשור אולי לתורת האסתטיקה. אני נמשך לטוב אם זה ג'בטה עם סלמון, גבינת שמנת ועגבניה, פירה תפוחי אדמה ובטטות עם בצל מטוגן או המבורגר 500 גרם מדיום-וול עם עגבניות, ביצת עין, בצל מטוגן (אני אוהב בצל מטוגן) ודמעות של תינוקות פרה שבחיים לא יראו את אמא שלהן יותר...
או הרגשה מוסרית (אבל אני רוצה עכשיו ממש המבורגר).
אבל חוש המוסר קיים בעיקר אצל בני אדם תבונתיים. זה יצר הישרדותי חכם. כמו שנמלים מזיינות את התחת של עצמן (ואני יכול לראות דמיון רב בין שבט נמלים לקהילת להט"ב סאדו מזוכיסטית) בשביל התועלת של כלל הקבוצה מטעמים אבולוציונים למרות שבתור פרטים זה לא משתלם להן בשום צורה.
התבונתיים מסוגלים לראות יותר טוב את הכלל מהטיפשים. לטיפשים באמת צריך פילוסופים של המוסר שיסבירו להם למה להיות מוסריים כי אחרת הם לא יהיו מסוגלים להבין את זה לבד.
ניסיתי לדבר עם המש"קית חינוך על הטעמים שלי אבל היא הסכימה עם הפרדיגמות. הציע נקודה אחת למחשבה ששווה רק לחשיבה קלה.
פלספנים המעטים שאני מסוגל ללקט נוטים בין הערצה שלי לבין הנאה מהדיון איתי כשאני בכלל מחפש שהם יזיינו אותי (גם פילוסופים דומים לקהילת להט"בים מלאה בדיוות משוגעות) ויצלבו את התפיסות שלי.
אין לי עם מי לדבר יותר מדי על פילוסופיה ואהנה מזה בצורה עילאית. עם המש"קית חינוך זה כיף אבל שטחי. גם שם אני מרגיש מתנשא מזדיין וואנא בי מחוכם כי היא שווה לי בתפיסות אם לא פחותה או טובה ממני רק קלות.
באימונים אני נהנה להתאמן כי אני יודע שיזיינו אותי (אני חושב שהבדיחה הזאת מיצאת את עצמה למרות שראר) וישימו אותי במקום שלי בקבוצה. לא הכי טוב, לא הכי גרוע, אחד שמנסה קשה להיות הכי טוב.
עם המש"קית (בה' הידיעה) אני לא רוצה לדון עם זה יתר על המידה. מצחיק שחשבתי בעבר שאני רוצה אותה בתור אשת סוד שלי. לא כי זה לא נכון, חלקית. זה כי זה היה ראציונליזציה למשהו פשוט יותר - אני נהנה איתה.
אבל העניין הוא שאני לא רוצה לבצע עליה מט בדיונים כאלו. ייתכן שזה יקרה. מאוד סביר פשוט כי אני קראתי יותר מהפוצים היומרניים האלו שכותבים ספרים ומעשנים בבתי קפה הקאנט'ס האלה. היא מפתיע אותי לא פעם בכך שהיא חריפה. אני נהנה מזה. אבל אני לא מסתובב איתה בשביל החריפות שלה. זה משהו מעבר לזה, אחר, זר, לא יודע מה זה כוס עמק תמותו.
אולי כדאי, אולי לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה