אני זוכר סצנה אחת בסרט המספריים של אדוארד בה אדוארד ישב בסטודיו של תוכנית טלויזיה והקהל שאל והעיר כל מיני שאלות והערות מטופשות. אחת מהן הייתה החשובה מכל מבחינתי:
אם תשתיל ידיים כבר לא תהיה מיוחד.
לזה פג המפגרת השיבה שאדוורד תמיד יהיה מיוחד.
אבל את אדוורד לא מעניין להיות מיוחד. הוא אמנם מנצל את זה לטובתו, יש לו כישרונות אדירים שכולם מעריכים, אבל הוא רוצה להיות מתבגר רגיל. הוא רוצה את מה שיש להם. חום, מגע, חברים, שמחה.
יש פציעות באימונים שאתה מרגיש אותן רק ביום למחרת. פתאום הכליות כואבות, אתה משתין דם, אתה משתעל ואתה לא מבין מאיפה זה מגיע עד שאתה נזכר מה תירגלתם.
לפעמים אני חווה משהו ואז אסוצאטיבית משהו שהיא אמרה מתקשר לזה.
כמו קליעים שנורו למח שלי ונטעו שורשים שם והתהדקו עד שהפכו להיות חלק ממנו ופתאום הם מורגשים.
"אתה אוהב להיות מיוחד", "אתה נהנה מזה". היא צודקת, אני נהנה מזה. שאני חכם יותר מרב האנשים סביבי (לא כולם כמובן), שאני עוסק באומנות לחימה, שאני כותב, שאני קורא ספרים אמיתיים ולא ספרות זולה.
אבל אני שואל את עצמי לפעמים, קחו ממני את כל אלו ותנו לי נורמטיביות, האם אקבל את זה?
כמו טפיל שמחזק את אחיזתו, ברגעים אלו האישיות שלי מונעת ממני אפילו לחשוב על זה. לא כי זה לא חלום מתוק, פשוט כי ככה כבר אאבד לחלוטין את הזהות שלי. אבל קחו ממני אותה. תנו לי בחורה שאוהבת אותי, מח ללא דאגות, חברים מהסוג החרא שאתה הולך להשתכר איתם ומקווה שלא לספר להם סודות שלך בלילה, האם אהיה מוכן לוותר על הכל בשביל זה?
התשובה לשאלה קשה. אבל כן, אני מקנא. יותר נכון קינאתי בעבר. במיוחד בעבר. כשזה תמיד מול הפנים שלך ואתה לא מבין מה אתה לא עושה לא בסדר. משהו בתנועה שלך בינם לא אנושי, מכני, ואתה מנסה לבנות חוקיות במלל ובתנועה שלהם שאותה אתה יכול לחכות וזה לא יוצא טוב. המילה "אחי" למשל. כמה הסתבכתי איתה. מתי להשתמש ומתי לא.
היום אני רואה את העליבות שלהם. אני עדיין רוצה מה שיש להם במידה מה אבל פתאום היתרונות שלי הופכים להיות יותר חיוביים.
אדוורד מוערץ בסרט. הוא מושא התשוקה של הנשים המבוגרות כי הן מעריכות את מה שיש לו. הן לא מבינות אותו כי הן רדודות אבל הן נסחפות בסגנון הייחודי לו. הוא רק רוצה את קים. היא היחידה גם שרואה לבסוף את הקסם שלו.
גם אדוורד מנסה לגעת בהם בצורה אנושית ולא מצליח.
הוא מפסל פסלים מזכוכית שלה. בונה לה מקדשים ומפאר אותה. מוכן לעשות הכל למענה. ההכל הזה פוגע בו לבסוף.
מה המסר? אין מסר. סתם זכרונות.
היום אגב קרה משהו מעניין. קניתי את המתנות לפסח. זה תמיד מתכונת זהה. אני מתחיל בסטימצקי, קונה לזה שאינו יודע לסתום ספר ילדים אדיר שאני מת לקרוא ומאמין שגם הוא ירצה לקרוא אבל כמובן שהוא לא, לתם אני קונה ספר שאני משוכנע שישנה לו לחלוטין את צורת החשיבה וגם הוא לא קורא אותו בסוף, לאחותי אני קונה משהו נשי בטירוף שאני לא מבין בו אבל המוכרת נורא הייתה להוטה כשהיא מכרה לי אותו (הפעם שמנים ובשמים וקרם למיטב הבנתי, זה הגיע במארז) ולאמא שלי מתנה משותפת עם אחותי. רק שהפעם לא משותפת כי הזונה נכנסה איתי לתחרות.
תוך כדי שאני חוזר הביתה פנתה אליי מישהו מרכב נכים בכביש ובביקשה שאבוא אליה הביתה לעזור לה עם הסופר שלה. לא הבנתי בהתחלה אבל נכנסתי לאוטו. כשהתחלנו לסוע היא סיפרה לי שהמטפל שלה ברח לה באמצע הקניות וכעת אין לה מי שיעזור לה. היא מקורקעת לכיסא גלגלים. הציע לשלם לי ובמיידי סירבתי.
זה העסיק אותי כי פשוט לא הבנתי את עצמי.
אני חובב של ניטשה. הוא לא פילוסוף גדול לדעתי אלא משורר. דהיינו הוא שקרן עם פאתוס. אני קורא אותו בין פילוסופים כבדים ונוקשים שבונים הוכחות מדוקדקות וכואבות בקלילות לא נורמטיבית לגרמני. וארסות של ספר שירה שמבקר את הכל ותוך כדי עושה זאת באהבה רבה. בתחכום ושנינות אדירה, שנאה קודרת אבל אהבה מתוקה.
אחד המוטיבים החזקים ביצירות שלו הוא עקרון The Will to Power שלפיו אפשר לפשט את כל ההתנהגות האנושית, כל ההתנהגות של יצורים חיים ואם נלך רחוק את כל הטבע לכוחות ולרצון לשלוט. ניטשה היה אמורלי, מעל המוסר. הוא האמין שזה כמו דת ולכן גרוע כמוה.
עכשיו אני מטריליסט חזק ודוגל יותר בתפיסה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההתנהגות האנושית מונחית בעיני על ידי הרצון להתרבות ולשרוד ולא לפי העקרונות של ניטשה ומנגד אני מזדהה איתו מאוד.
כך שזה לא מובן אצלי. איך אדם כזה פסימי לגבי הטוב האנושי, כמוני, יכול להיות כל כך אתי?
כי אני אתי. אין לי שום ספק בכך. אני משקר, מזיק ופוגע בבני אדם ולכן אני לא מוסרי אבל יש לי עקרונות מנחים במציאות שמנחים אותי לטוב בעיני.
הפעם הזאת היא דוגמה שמאוד הפתיע את עצמי בעצמי אבל לא היחידה. כשהשכנים שלנו נכנסו לדירה עזרתי להם להעמיס הכל פנימה בלי אפילו לשקול אחרת, אתיקת העבודה שלי בצבא פשוט לא מוסברת ולא מובנת על ידי רבים כולל לפעמים אצלי, ההתנדבויות וכו'.
אני מתצפת על התופעה הזאת בלי להיות מסוגל לפרש אותה. אני שם בני אדם ואת התועלת האנושית הרבה לפני ולא מרגיש רע עם זה. לא יודע למה. אולי יש משהו לא בסדר בי.
העניין הוא שלשם זה הומצאו חוקי מוסר ודת. הרי אי אפשר לסמוך על בני אדם לתת למען חבר שלהם אלא אם כן הם תחת איזו מטריה משותפת. האישה זימזמה לי את זה כל הזמן כשנסעתי איתה שאני עושה מצווה יהודית או משהו.
אבל אין לי את שניהם. אז למה לעזאזל אני עושה את זה?
המש"קית אמרה לי פעם כשאמרתי לה שאני קפיטליסט שמתאים לי כי אני לא סימפתי לחלשים. אבל זה מה שמפחיד אותי ומה שביזארי בי: עם כל התיעוב שלי של המין האנושי, באמת שאני רוצה לעזור לו. אני קפיטליסט כי אני מאמין שזו הדרך להשיג להכי הרבה אנשים עושר. אני אנטי-פמניסט כי אני מאמין שהתנועה הפמניסטית רק עושה היום נזק לשיוויון בין גברים לנשים (ושכל הרעיון של שיוויון די מגוחך, אם כבר מטריארכיה או פטריארכיה כשיש לי העדפה לראשון כמובן בעת המודרנית). אני שונא טיפשים כי אני מאמין שהם מקור התחלואות של האנושות.
הכי חשוב, אני לא מאמין בחינוך או אהבה וזה לא כי אני רוצה לפגוע בבני אדם אלא פשוט כי אני לא חושב שהם חכמים מספיק או מסוגלים לשינוי באמת כך שזה לא יעזור. מה שיעזור הוא שינויים בסביבה האנושית ולא מודעות. בכפייה אם יש צורך בכך.
זה מצחיק אגב. כי היום גם רציתי לכתוב קצת על המשמעות של Modern Love מבחינתי.
השיר האהוב עלי בתקופת י-יא. אני זוכר שנהגתי לשיר אותו בקול בדרך לאוטובוס מבית הספר.
זה שיר על אדם שלא מאמין באהבה או בדת אבל רוצה כל כך. ככה הרגשתי. ככה רציתי. רציתי להאמין אבל לא ראיתי את זה. אני עדיין לא רואה את זה.
באשר לאהבה? את זה אני כל כך רואה. אני פתאום צריך את זה. יותר מהכל.
פתאום התשוקה שלי היא התמונה של החזרה שלי הביתה לילדה היפה והמבריקה שלי ולאישה האוהבת שלי ואני מאושר איתה.
באותה תקופה שפסעתי לאוטובוס החלומות שלי היו שליטה במדינה המזדיינת הזאת ומסע כיבוש פון ביסמרק סטייל ברחבי המזרח התיכון. הכל מת. הכל כבה. הפכתי לעבד של היצרים והרגשות כלפי נשים.
אני לא מחפש את זה במש"קית. לא. אני מחפש להתאהב פשוט במישהי ושזה יהיה מדהים כמו שאני רוצה. כמו שהאהבה למש"קית גרמה לי לרצות שיהיה. הבת זונה עוררה בי תשוקות למשהו אמיתי איפה שהוא.
השיר הזה הוא גם שיר רגש כמו Since I've Been Lovin You. גם הוא שיר בכי. רק על רגשות שהכותב לא חש. שהוא ניתק עצמו מהם. הוא מנסה לחוש אבל לא מסוגל.
אין לו מגע עם איזו ישות עליונה. אין לו רגעים של רומנטיזציה מפגרת. אין לו אהבה למישהי.
אז אל תנסו לשכנע אותו שזה קיים. אל תאכילו אותו את הסרטים המפגרים ההוליוודים שלכם. סרט מושלם לאותו אדם שהייתי היה סרט שנגמר בתוהו. בגיבור שמפסיד. כי זו המציאות באמת.
כעת? דברים טיפה השתנו. נשארו במידה מסוימת אותו הדבר אבל השתנו.
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה