זה אני והיא בדירת שתי החדרים לשעבר שלי בישראל. היא באה בהפתעה ושמחה לי את העזיבה. שנינו בדלת, אני עומד לצאת משם.
"מאמי, תמיד האמנתי בך." היא אמרה לי.
"ברור, אני אדם אלוהי" אמרתי עם חיוך. מתחמק מרגע של אי נוחות רגשית.
"דביל."
"כן, גם זה.
אני לא אשכח אותך."
"תכתוב עלי."
"גם זה" צחקתי.
התחבקנו ויצאתי לשדה התעופה.
האופנוע שלי שט על פני הכביש במהירות, חולף ערים בדרך. פיסות בזיכרון שלי מתחברות כמו פאזל להרכיב את מפת הארץ שבה הלכתי כל חיי.
האנשים האהובים עליי שחיים פה. היא יותר מכולם. החוויות, האהבות ופתאום כואב לי לעזוב אבל אני יודע שאני חייב. עם גבי לדערה שהשארי אני נכנס לשדה התעופה.
נעמדתי בשער הכניסה. כרטיס ביד שלי. הכניסה לגן העדן.
המחשבות תוהות.
הגעתי לבולגריה באור ראשון. Welcome to Sofia היה תלוי בכניסה למדינה. המבטים נתקעו בשלט, כדי להיות בטוחים שהגעתי ליעד סוף סוף. הארץ בה האדם העשיר מאושר. השנים חלפו במהרה ואני לא הסתכלתי לאחור. גדלתי, התפתחתי, התעשרתי. החזקתי את המדינה הסלאבית שלי בידיים. בעוגן שלה. שלטתי על כל תנודה שלה בים. אני משקיף על ויטושה ממבט ציפור במגדל שלי. לבד. אף אחד לא עשה איתי את המסע לפה. הכסף לא קנה לי אישה שאהבתי מספיק בשביל להינשא. להפך, הוא רק משך את הרעבות לבצע.
אין ילדים. אין קירבה. רק את ההר שלי. את העולם שבניתי לעצמי.
תמונות מפוזרות מאלבומים. שלי ושלה בבר ביחד. של המשפחה שלי בחרמון עם הכלבה שלי. במדבר מוצא את השלווה שלי. חברים בכיתה, אחים בצבא ונשמות תאומות באזרחות שרצחתי. המדינה כבר מתה. נשרפה. ניבאתי את כישלון הציונות והוא הגשים את עצמו. כעת נותר לי רק להשתכר ולקוות שזה יחזיר את הרוחות.
וזה גורם לי לתהות. המחשבות מטיילות לעולם שאיבדתי אז. אם הייתי נשאר? מה היה אז? אם הייתי ממשיך את ההילה הציונות? ממשיך את הלחימה?
וחזרתי למציאות. שכוב על גופות חרוכות של חברים ביו"ש. הפצצה ראשונה על הגבול ומלחמה חדשה עם שם אדיר הלקוח מהתנ"ך ומאיזה מועד יהודי קרוב להיום. העיניים נפקחות ואני מתפלא שאני עוד בחיים.
מזדחל לי בין הבוץ והדם ומביט הרחק לראות מה קורה ומזדעזע לאן שהכנסתי את עצמי. טנקים צועדים לכיווננו.
שבוע שני למלחמה והמצב נראה עגום. אני בגבעה קטנה בחורש עלוב במדינה שמנסה לייצב את עצמה, להיערך ולתקוף. ספירת הגופות עוד לא פסקה, החברים ממשיכים ליפול אבל אתה לא מעז להקשיב לשמועות ולחדשות כדי לא ליפול לייאוש. מתנתק מהכל וממשיך לנוע.
וברגעים אלו שאני מביט הרחק לגבעות ובין השריפות שפרצו ברחבי הזירה, הכל הופך לאוטופי כמעט כאני רואה את המערב הנאור קורא לי. להתעופף מפה הרחק למדינה הקטנה שלי ולחיות את החיים הטובים, הפשוטים והעשירים שלי שכל אדם רוצה. הפרי האסור. והרוחות של מתים מרכלות סביבי ואני שומע אותן אומרות לי שאני חוטא. אך אני לא יכול לברוח מהמחשבות, מה היה קורה אם הייתי בורח מפה?
אבל אני נאחז באמונה הזאת שעידן גדול קרב ובו הנאמנים והחזקים יעלו לתור הזהב. החרמון ישתחווה לנו, הכרמל יידום בתדהמה והנגב יגעש בצהלה לאבירי הארץ.
אני נאחז כי אחרת למה לנו להמשיך עם זה? אני מאמין כי ההווה כל כך קודר. עוד יהיה יותר טוב.
או שלא.
הדאגות מכרסמות בביטחון שלי. אני נמס ורוצה למות. מה לעשות? להישאר או לברוח? חיים של סבל אצילי או נהנתנות ריקה? אהבה או שכל?
אני לוקח כדורים נגד כאב ראש בעיקר כדי לנסות למחוק את הזכרונות הטורדניים והמחשבות המציקות שאיכזבתי את כולם שברחתי, מטביע את עצמי בוודקה זולה כדי להעלים את הטעם המר של התבוסתנות.
סופג את הזיעה והדם עם המדים ובודק כדורים במחסנית. עוצם עיניים ומנקה את הראש מכל מחשבה על בריחה ונכנס פנימה.
מביט בכרטיס שמולי ונקפא.
מה לעשות עכשיו?
בריחת המוחות היא רק ניקוי הארץ מבוגדים למען מלכות שמיים.
ומנגד תמיד אוכל לחזור אחרי שארוויח את ההון שלי.
שתי הדרכים מתפצלות ואני לא יודע מה לעשות.
אני פוסע את דרכי בשדה התעופה מתחנה לתחנה. הזמזום מציק לי. צועד אל הטרמינל ונעצר. סבי עלה לפה מרעיון ואבי נלחם עבור הרעיון הזה. מה אני עושה? ואני הולך חזרה אחורה ומחשבות עולות על כל התכניות שתיכננתי ואצטרך לבטל כעת אם אני רוצה להישאר. לא. זה מטופש. הם רוצים אותי שם ואני לא יכול לאכזב אותם. ואני רוצה לחזור לכיוון הטרמינל.
מה לעשות מה לעשות?
אני נכנס לשירותים ושוטף את הפנים. מסתכל על עצמי. הזהויות מתפצלות. רודף באידאלים והאהבות מול הניהליסט החומרני הקר. מי אני?
אני אדם משוגע. ואני מתחרפן ולא יודע מה לעשות. הראש מתבקע ואני דופק את היד לקרמיקה ואחד מהשניים נשבר. או ששניהם. נותן בעיטות לתאים ונשכב וצומח משם ומתרומם השמיימה. שם מחכות לי מדרגות ענק לגן העדן. אני מטפס את כולן ורואה את גרמנייה במרחק מהשמיים. אך אני לא יכול להתקרב אליה. אני מסתכל אחורה והמדרגות נעלמו. קולה של ישראל המתוק כדבש קורא לי ואני רואה אותה בשמלה נוצצת. עורה לבן ובוהק, שיערה זהוב.
הבחורה שהשארתי שם מאחור. ישראל, המולדת, אהבתי האחת והיחידה. הן כולן אותה אחת בהזיה הקטנה שלי. היא מלטפת את פניי וקורבת לנשוק לי. אבל כדור נורה לראשה והיא נוצחת מטה ואני מביט בה, לא יכול להגיע. הדם מכתים את גופי ואני קופץ לעברה.
ובדרך למטה כשאני צונח לקרקע במה שנראה כמו נפילה סרורה למותי אני רואה מסביבי אנשים מטפסים מדרגות מעלה כמוני, מזיעים את עצמם עד שנותר מהם רק גוף מכני חסר נשמה. ומעלה מעלה איפה שהם רוצים להגיע נמצא לו מלאך המוות עם חרמש וקוצר כל אחד מהטיפשים שסוף סוף מגיע אליו. לאירופה. נשיקת המוות.
היא הצילה אותי חשבתי כשאני נוחת לשם במהרה. הנשמות שלהם צונחות מטה כמו גשם וכולם מתים. וכשאני נמרח מטה בצבעים עזים אני עוד לא מוצא תשובה. להישאר או לברוח? ולמה זה לא מגיע בלחישה? איזו תשובה שמיימית הגיונית לחלוטין וקוהרנתית. איפה את התשובה שאני מחפש? מה נכון ומה לא?
מה המהות של להיות יהודי?!
דפיקה בדלת.
היא קמה מהמיטה במהרה, לובשת חלוק וקמה לפתוח.
"מה? אתה נורמלי? מה אתה עושה פה? שלוש בלילה."
"טל... אני לא יכול לעזוב אותך."
"אני לא מבינה." היא עוד הייתה רדומה.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי. אני אוהב אותך ואני פשוט לא יכול לדמיין את החיים שחי בלעדיך."
"אתה מגזים."
"תאמיני לי שחשבתי על זה הרבה."
"אתה סתם נלחץ."
"אני לא."
"זה לא משנה כלום בינינו."
"פשוט תני לי חיבוק וסתמי את הפה."
אחזתי בגופה ולא רציתי להרפות.
לא ידעתי אם אני עושה טעות עדיין.
התיישבתי במקום שלי ובהיתי בעננים ממעל. וכשכל המחשבות האלו ריצדו במוחי, כל הסצנות ששזרתי בראשי בין המחשבות הבנתי שאיבדתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים לנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה