Dazed and Confused

Been dazed and confused for so long it's not true 
Wanted a woman never bargained for you
Lots of people talk and few of them know 
Soul of a woman was created below, yeah

אני מאמין שהיו לי ציפיות מהשיחה היום עם המש"קית. ואם היו, מה היו?

ובכן, רציתי שתנחם אותי שהכל נמצא בראש שלי. שאני טועה להאמין שלא אכפת לה. כנראה שגם באמת אכפת לה והפקטור שמשנה הוא כמה אכפת לה?

ועל כך אני עונה: אכפת לה בתור מכר, חבר קליל לצחוק איתו.

כמובן שזה לא הלך כמו שרציתי, אחרת לא הייתי שם Dazed and Confused. אני פשוט ממש גרוע עם הדברים האלה.

בתיכון הייתה לי פנטזיה לפסיכולוג שאשמיע באוזניו את כל הצרות שלי. לא ללחוש אותן לאוויר בלי מענה, עיניים רואות, אוזניים שומעות, אוויר שיתנדף לשום מקום ואם יותיר זכר בעולם יהיה זה בצורתם של משק כנפי הפרפר. אבל פחדתי שפסיכולוג שישמע את סיפורי יוכל לנצל זאת כשאעלה לגדולה כל שהיא ואצטרך לא פחות מלהרוג אותו.

היום? היום אני יותר ריאלי עם החלומות שלי. הם עדיין גראנדיוזיים וילדותיים ובכן זאת יותר מציאותיים. אני לא מפחד שאצטרך לרצוח אף אחד.

בצבא אני מאמין שמצאתי לי אדם לחשוף את עצמי כלפיו כפי שרציתי: המש"קית. זה הייעוד שלה בעולם שלי.

אני ממעט ליצור יחסים עם אנשים. המעטים שיצרתי איתם בתקופה האחרונה היו נשים יפות במיוחד אבל יותר חשוב אינטיליגנטיות במיוחד. זה מה שמשך אותי כלפיהן. המש"קית אני מניח שלא שונה.

אבל זה כמו שאלוהים ייעד את יונה להיות נביא מינוס העובדה שאני לא אומניפוטנט. היא לא חייבת לקבל את מר גורלה. זה פשוט מתיר אותי במצב שאין לי את האדם הזה שוב.

אין לה אבל בעיה לשמוע את החרא שלי. אני מניח שאפילו נהנית מזה במידה מסוימת כל עוד זה לא עליה.

הבעיה שלה זה להשקיע את עצמה יותר ממה שהיא משקיעה כרגע ביחסים בינינו.

'יחסים' זו כזו מילה גדולה מדי למה שהיא רואה בינינו. זו אינטרקציה בין שני אנשים. זה קשר ידידות חמים ונעים. זה לא משהו שהיא רוצה להשקיע בו יתר על המידה.

זה מכעיס אותי? כן. אף מעליב. כי אני מנסה להפוך את זה ליותר.

אחותי שוב ושוב צורבת אותי עם האמרות שנשים מנצלות גברים. זה נכון. כמו כלבלבים מזדיינים. אבל אני משכנע אותי תמיד שאיתי זה אחרת. למה? כי אני נהנה להאמין שאני שונה בדברים. כי התפיסה שלי שונה.

אני רואה את התוצאות של זה. ובתור אחד שנכוונה מאנשים בעבר, תמיד יש לי את החשש המציק שהיא עושה לי את זה גם. זה נובע בין השאר גם מהדבר המציק הזה שאני באמת חושף את עצמי בפניה וחש חלש על כך ומנגד נהנה מכך שאני נחשף בפניה כי זה משהו שחיפשתי שנים ואלוהים ישמור זה מעגל שלא מסתיים!

הפחד מבינוניות הוא דבר שדנתי בו ביצירה הכושלת האחרונה שלי. יחד עם הפחד של השקרים של האמן. אני לא מאמין לאמנים. אני מאמין שהם שקרנים שמשתמשים בפאתוס במקום לוגיקה כדי לשכנע.

אשליית הנרטיב היא הרעה הגדולה שלהם. הם מנסים ללכוד את המציאות אבל המציאות היא לא סיפור. היא אין סוף סיפורים שונים שאנחנו בונים בראשנו, אין סוף נרטיבים שנבנים אצלנו וללכוד רק אחד מהם זה כמו לנסות לביית חיית פרא.

אני מאמין לעצמי בתור אומן כי מדובר בחוויות חושים שלי אבל תו לא. ואז יש את חשש הבינוניות. שאין לי את הזיק שאני מתרברב בו ועל כן אין לי את הכח שאני מאמין שאני מחזיק. לפעמים הוא נסתר על ידי ממצאים שלי בשטח של הבינוניות או אפילו העליבות של אנשים סביבי אבל לפעמים אני משתמש בהם כדי ללבות את השנאה שלי מעצמי וליומרה שלי שאני לא בינוני.

מה יש לי לומר? בחיים לא הצלחתי להבין נשים וזאת בעיה בפני. זאת האניגמה הכי גדולה בחיי.

עם מגדר ומיניות אני תקוע כי אני בצבא, אינטקטואלית ואומנותית יש לי אופקים ואני מרוצה מהם ובכל הנוגע לזוגיות, נשים, נתקעתי. ואני רוצה לא להיתקע. אני רוצה למצוא את המישהי שלי.

זה יהיה גם יותר הוגן כלפי המש"קית אם אמצא מישהי ואחליף אותה במשבצת של שותף הסוד שלי. מה היה תהיה אז? ידידה קרובה? רחוקה? אנא אערף.

ואם אנסה להפוך אותה לידידה קרובה כעת? לא יודע. אני מנסה להשתמש באהבה כלפיה עם הפגנות חיבה כדי שהיא תחזיר לי אותה וזה בפירוש לא עובד. אז מה יש לעשות? להתרחק? להתבודד ממנה יותר? לא יודע. לוותר לבינתיים אני מניח. אני צריך שקט מאנשים. זו התחושה שעברה בי באופניים חזרה הביתה.

אני מתוסבך עם זה. אולי באמת אנסה לקחת שקט לשבוע ואז אחזיר אותה לקרבי בצורה יותר מתונה.

אולי לא. לא יודע עכשיו. אני בסך הכל עבד של הגוף שלי. לא משנה מה אקבע, הוא יחליט מתי אני מתקשר אליה.
אני משתוקק יותר מאי פעם לצאת מהצבא ולהיות חופשי. השיער פרוע, כל יום קורא ומתאמן, ללכת לים עם בירה וספר כל יום בשש בבוקר כשאין אף אחד.
להכיר נשים אני מניח.
הן משגעות אותי. בחיי יש נשים כאלו יפות שאני פשוט לא מסוגל איתן לכלום. וכשאני כן נותן צד למישהי שאני ממש רוצה זה שווה לתחת. אני בחיים לא מצליח להבין אותן. זה כנראה אחד הדברים שמשאירים אותי הכי פסימי לגבי המציאות. אין קסם באהבה מבחינתי. יש משיכה ודחייה ביולוגיים לחלוטין. הן יפות, חכמות ומדהימות. אלילות אחת אחת וכלום.
אולי זה אחד הדברים שאני הכי משתוקק אליהם. בחורה שאני אוהב ושהיא תאהב אותי חזרה.
שאוכל לבטוח בה.
סעמק. בפירוש סעמק. אני חייב למצוא קצה חוט. איך להשיג את הפקטורים האלו שנשים מחפשות? מה הן מחפשות? לעזאזל עם זה.

והכי גרוע זה הפאסיביות שלה. התמידית. ידיד קרוב מאוד שלה היא העיפה קיבינימט בלי להפגין ולו טיפת כאב או חרטה מולי על כך. היא לא כך רק אלי. היא כך אל כולם. היא אומרת שהיא לא הולכת להשתנות וזה אוכל אותי.

כי אני רוצה שיקרה ואדע שאם לא אהיה שם לצידה יהיה לה קשה.

דיברתי על כך בעבר. אני מאמין שאני יודע מאיפה זה בא. פסיכולוגים שדנתי איתם בתור מכרים על הנרקסיזם שלי טענו בפניי שזה משעשע איך שאני מחליף טונים בצורה קומית כמעט כשעסקינו בכך. זה בטוח נראה רציני, יותר כמו בדיחה, לקרוא אותי כמו ספר, כמו ילד קטן שאיבד את התלם.

כך היא נראית לי עם הפחד שלה לחשיפת רגשות. עם מנגנון ההגנה הזה.

אני רוצה לנער אותה ממנו. כי אני אינטרסנט, כי אני דואג לה, כי אני רוצה שהיא תהיה שמחה.

אבל היא כמו סלע איתו ואני לא עד כדי כך מיומן בחרא הזה. אז מה יהיה? עוד נראה. נגיע לשם. כך אני מאמין. לא לאידאה. לא לשאיפות שלי. נגיע לעתיד ואז נראה מה יהיה הקשר בינינו.