הסבר על הסבר על היצירה ועל המוזיקה שאני שומע לאחרונה ועוד דברים

"איך אתה מרגיש?"
זאת שאלה שנשלכת בפגישות אצל פסיכולוגים הרבה. איל אתה מרגיש עם הגירושים? הפרידה? המריבה? איתה? איתו? לבד?
אז התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הזאת יותר. העניין הוא שאני לא מרגיש, אני מדמיין סצינות. כמו האחת שכתבתי פה. אני מרגיש צרכים לעשות דברים. מהם אני יודע מה אני מרגיש. ויש לי רגש ששולט בערב הזה: תסכול. אני מנסה לבטא אותו עם איזו יצירה ואני פדוט לא מצליח. משהו עם המשקית ושיחה איתה ולהוסיף אלמנטים מהראש שלי שלא נכנסו במה שכתבתי קודם ונקודות שלא חידדתי בטקסט ההוא וזה פשוט לא נכנס. ואז יש סצינה נוספת שאני רוצה ולא מצליח לפתח. על לוחם גוסס ששוכב בשדה וחבר שלו מטפל בו.
אתה כנראה יודע מה המשמעות של הטקסטים האלו. כן אתה חתיכת קורא מתנשא חרא. אבל זה כי עשיתי לך את העבודה קלה.
ובכן, כמובן שאני חש רגשות סותרים. אני מנסה לדכא רגשות כלפיה חזקים מאוד בשביל הקשר בינינו והם גם יוצרים אצלי חרדות שאני אהרוס הכל. וזה פחד אדיר בשל המשמעות שלה עבורי. במיוחד כי יש לי התפרצויות של אובססיביות ואז דיכוי בן יום או יומיים.
באשר למרוקאית? זה בהחלט מעניין. היא לאומית ודתית מאוד. פעם אחת היא אמרה לי "אתה מבין שאנחנו אויבים טבעיים." ואני הסטתי את זה עם בדיחה ואז אמרתי בכנות שמבחינתי האיבה הזאת לא קיימת. לאחרונה היא ניסת לריב איתי על לאומיות ולא התעצבנתי. אז היא כתבה לי שהיא אוהבת שאני אף פעם לא מתעצבן. היחסים בינינו הולכים לא רע שזה משעשע כי דווקא איתה ציפיתי שזה ילך הכי גרוע. זה מהטינדר, היא מוסלמית ואני אנטיתאיסט, היא לאומית ואני  ניצי בדעותיי, אני והיא שנינו דעתנים ואינטיליגנטים.  הסבר אחד הוא ששנינו אוהבים זפלין וזה כוחה של המוזיקה שאיחד בינינו. הסבר יותר מציאותי הוא שאני נמשך לזה שהיא דעתנית פסיכותית. לא פעם ראשונה שזה קורה לי. להזכירכם את שתי הפמניסטיות השמאליות שנמשכתי אליהן ובמידה מסוימת הן עדיין חלק מהפנטזיות שלי. נשים חזקות, דעתניות, צעירות ראר.
משום מה דווקא עם המשקית זה לא הדעתנות. כתבתי כבר שהיא לא פעם אנטיתזה למה שאני נמשך אליו בנורמה. כלומר, אין ספק שהיא חכמה, היא פשוט לא פמנאצית או ססססמולנית סוציאליסטית פסיכופתית. בפעמים שאנחנו כן בדעות סותרות היא לא עושה את הקטע הסקסי הזה שהאחרות עושות שהן אומרות לי שאני אידיוט ומציגות מלא טיעונים שמציגים אותי כחבר הזה של היטלר שחשב שיהיה מצחיק לשכנע אותו להשמיד יהודים בשביל הפאנזיס ואז ברח לארגנטינה כשהבין שזאת מתיחת 1 באפריל שלא חוזרים עליה.
ואז אני צוחק על הדעה שלה במקום להיערך לקרב. כאילו, היא אוהבת את דקארט. ולא בקטע אירוני. ואת טיעון האל שלו. ולא בקטע של "זה ממש חמוד לראות צרפתי מנסה להתפלסף". ואז כשאני אומר את זה היא לא גורמת לי להרגיש שאני אדם חרא שאני שונא את דקארט.
אבל אני לא נמשך למרוקאית. הגיוני, לא ראיתי אותה מלבד התמונות שלה בטינדר ובפייסבוק ובחלק מהן היא ילדה וילדות מרוקאיות לא נראות טוב. נראה כשהיא תגיע ארצה. היי, ייתכן שאני כותב רת המילים האחרונות שלי לפני שאני נחטף ומוכרים את החלקים שלי בשטחים.
מובינג און, התחושה השנייה היא של חוסר אונים. מובן, השקעתי את היום בשינה ונגינה על מפוחית. זה ספציפית אדיר אבל הורגת אותי המחשבה שאני כרגע ייתכן שלא מסוגל לגמוע קילומטרים באופניים כמו קודם או להשתתף באימון. כמובן שנבחן את זה באימון של יום שלישי ובקפריזה שייתכן שתבוא מתי שהוא. המצב של היד השתפר. כנראה שעוד יום יומיים זה יכאב רק קלות.
הרבה זמן אבל שהידיים שלי כואבות מהמאקיוורה. זה מתחיל לשגע אותי כי אני מת לתת סט אגרופים נוסף.
העניין הוא שאני עצמאי ברמה מגוחכת. רכבתי חזרה הביתה עם מה שקרה עם היד. כשהיה את החרא הקודם עם היד, המשכתי את האימון וגם אז רכבתי ביד אחת ובבוקר למחרת נסעתי לצבא בלי ברקסים ועם יד אחת קשורה במשולש. בכל זאת, הפעם הייתי צריך עזרה להרים את האופניים במדרגות ולא עזבו אותי כל הזמן הזה. זה הדאיג אותי.
חלמתי בלילה, כשהצלחתי להירדם למשך שעה, חלום מוכר עבורי בו המשקית מותקפת בגינה ציבורית ואני פורס כנפיים ומהווה חוצץ בינה לבינם.
המוטיב החוזר הוא השמירה עליה רק שהפעם אני פצוע אז אין באפשרותי. אני בקושי הצלחתי לקום כל פעם שנשכבתי היום. כוס עמק.
יש גם מוטיב הכנפיים שתמיד חוזר בדמיון שלי. עוד ממזמן כשהייתי בגיל ההתבגרות. היה לי חלום שאני צולל עם מישהי למצולות והכנפיים מהוות מין בועה ששומרת עלינו בשק האוויר שלנו תוך כדי שאנחנו שוכבים. קצת גיי אבל מה אפשר לעשות.
הוא נפיל הבחור עם הכנפיים. ישות שחיה עידנים עלי האדמות.

ממש מתסכל אותי הקטע עם הבישול היפני. אני מת ללמוד ואין איך במדינה המסריחה הזאת.
התחלתי לשמוע פינק פלויד. בהתחלתי הכוונה היא שהורדתי את כל הדיסקוגרפיה. למה? כי אמרו לי שהם יותר טובים מזפלין וזה הכניס אותי לאמוק.
למזלי, בינתיים הם לא יותר טובים. יש להם קטע משל עצמם של ארטיסטיות מוגזמת לטעמי. כל שיר הוא מסר. וכשאירופאים מנסים בכח להיות אמנותיים במאה ה21 זה נראה שכלתני ומאולץ. כך זה הרגיש לי לפחות. היצירות שלהם עדיין מצוינות, פשוט לא האהובות עלי.
יותר מזה, אתה לא יכול להאזין להם סתם. אתה צריך להתאמץ ולהקשיב ולהבין מה הם רוצים. אני זוכר פעמים רבות ששמעתי שיר חדש של זפלין, הקשבתי לו בלופים באופניים וברגל ולבסוף מצאתי איזו משמעות שלו והתחלתי לחקור אןתו לעומק ואת המקור שלו עד שהבנתי מהו. זה חקירה שלקחה זמן לכל שיר אבל יכולתי לבצע אותה כי השירים היו שמיעים גם אם אתה לא מקדיש את כולך להם ברגע נתון. בזפלין יש תשוקה ופאתוס שפלויד ויתרו עליו למען מסר בנורות ניאון גדולות ונוצצות.

ואז יש את אריק ברמן. אני רוצה לחפש אלבום שני שלו לשמוע. איתו זה נורא פשוט כי השירים שלו יחסית סטרייט פורוורד. שמיע שלישית כבר אתה מבין אותם. שנייה כדי להבין אם הם שווים משהו או לא. אם הם שווים הם בדרך כלל לא רעים. אם לא, אני מעדיף לעקור לעצמי את הפתמות בצורה אמנותית מלהאזין להם.
אין את כל הווישי וואשי של In My Time of Dying שאתה מאתר מאיפה הם לקחו אותו ואז אתה מקשיב ללחן כדי להבין מה הם מנסים להעביר ןאז למילים ואתה שם לב אליהן טוב כדי להבין את הדקויות שאתה מוצא בהן את הזהב ואז הגניחות של פלאנט הופכות להיות חלק אינטגרלי בשיר.
לא, זה "הוא לא מעריך את עצמו אז הוא משווה את עצמו לסוס, נקישות ברקע כדי שנבין מה הכונה בפסיעות שלו שמושכות נשים" באם, סיימנו. כל השאר נראה די שרירותי.
אהבתי אבל איך הוא דחף צלילים נטורליסטים לתוך ההקלטות שלו כדי לדמות את העובדה שמדובר בהקלטות שבוצעו במרתף באמת. טריק חביב פלוס.
בעיני הוא כותב והיה רצוי מאוד שהיה מתמקד בכתיבה אבל הוא לא מלחין ועל כן כשזה נוגע לשיר מולחן הביצוע שלו לוקה. משגע אותי שהואמבוחר להשתמד במפוחית פעם בכמה זמן בצורה שרירותית ובלי להביא את הכח שלה.
דווקא בשיר מס' 9 שלו שאותו הכי אהבתי יש מקום מושלם למפוחית לא מנוצלת. שזה לא מפתיע כי אם מביאים לשם מפוחית אז צריך שזה יהיה עם אקורדים ותנועה מוצלחת עליה.
איך קרה שכתבתי בעיקר עליו? כנראה כי עוד לא סיימתי את dark side of the moon ואני פתוח לאופציה שאני אחטוף אורגזמה אור-קולית עם שימוש מיוחד באיקווילייזר כדי לדמות את הצליל של הגניחות שלי בצורה אומנותיסטית.
אז בקיצור, אני חש היום תיסכול כי אריק ברמן.