מחשבה לפה ומחשבה לשם

אני באמת לא מבין את זה תאכלס.
אנחנו בפאקינג מאה ה21, עברנו את תקופת הנאורות ואיך שהוא אנשים מרשים לעצמם להיות בורים.
כאילו, ייתכן שאני אדם טיפש. ייתכן שאני חסר כישרון, לא בכושר ונכה רגשית. אבל אם אני משהו אחד זה לא בור. אני שואף לידע כמה שיותר שחובק את העולם שלנו.
וזה משהו שבעיני חסר.
אנשים לא קוראים פילוסופיה היום, פסיכולוגיה, כלכלה, סטטיסטיקה וכן הלאה. בעיני זו בורות כי זה הידע הבסיסי לאדם נאור שרוצה להכיר את העולם.
למה זה חמור? כי מנגד גם מצפים מכל אדם היום להחזיק דעה ושתהיה לה משמעות מדינית. זה דמוקרטיה. איך לעזאזל מכילים את הסתירה?
דיברתי עם יותר מדי טבעונים שלא קראו על מוסר בחייהם, פמניסטיות שלא למדו פסיכולוגיה וסוצאליסטים שלא למדו כלכלה.
מנסים לשכנע אותנו שדעה זה עניים סובייקטיבי שכל אחד רשאי להחזיק וכל אחת מהן לגיטימית.  זה שטויות.
כאילו, אין ספק ששוק דעות חשוב לשם הביקורת על הדעות של האדם עצמו אבל שוק דעות שווה רק אם הצידוק לדעות מחזיק מים ואין צידוק שמחזיק מים בלי פילוסופיה ובחינה ביחס למציאות מאחוריו.
סובייקטיבי לא אומר רגשי, חסר ביסוס או חסר צידוק. סובייקטיבי זה פשוט שייך לסובייקט וחא לאובייקט.

משעשע שהפמניזם עלה עם המשקית לאחרונה.
למעשה, הוא עלה בשלושה דיונים שונים עם שלושה אנשים שונים. אחד מהם הפסיכולוג. הבעיה עם פסיכולוגים לפעמים היא שהם מתקשים להפריד בין האישי שלהם לטיפול. איתי זה במיוחד בעייתי כי הדעות שלי מאוד מעוררות פולמוס. לדוגמה העובדה שאני אנטי-פמניסט, פרו-מטריאכלי.
כתבתי על כך רבות. התפיסות שלי בנוגע להבדלים בין גברים לנשים שעודני חוקר.
סביר להניח שבשורה התחתונה מדובר בתפיסה מאוד משוחדת לרקע הפסיכולוגי שלי, אבל אני מעדיף נשים על גברים כל שעה של כל יום.
אני מעדיף את המגדר הנשי, את הגינונים והפסיכולוגיה הנשית, הגוף הנשי שיפה בהרבה מהגברי וצורת החשיבה והעבודה הנשית. בכל זאת, אם תשאלו אותי מה אני רוצה להיות בעולם בלי לחצים חברתיים הייתי אומר גבר אנדרוגיני אקטיבי (כלומר מבצע את החדירה).
ובלי קשר אני מסתכל על נשים וגברים ומאמין שנשים הרבה יותר מותאמות לצרכים התעסוקתיים המודרניים. יכולות בין אישיות, שיתוף פעולה, פחות תחרותיות.

אלו היו יומיים קשים.
ראשון הייתה בחינת החגורה אליה עבדתי עם חברי הטוב. הוא עובר לאנגליה בקרוב. עבר כמו גדול את הבחינה. הרגשתי שעשיתי טעויות ופחדתי שזה פגע לו בבחינה. שיבחו אותי אבל בתור המתרגל שלו.
להיות מתרגל זה אומר לדעת להכות כדי להכות ולדעת להכות טוב.
זה לדעת להרגיש את הטכניקה של המתורגל והנבחן ולומר לו מה חסר בה, מה להוסיף ומה לשפר.
פה תמיד התקשיתי. כי להרגיש ולא משנה אם זה חושים או רגשות זה קשה לי.
ייתכן שזה אחד הדברים שאני אוהב בכאב. הוא רגש חזק שאתה לא יכול להתעלם ממנו גם אם אתה מתנתק קילומטרים מתחושות. יש משהו אינטימי במגע הפיזי הזה גם אם הוא כואב שגורם לזה להיות טוב.
מתרגל טוב מגיב נאמנה לטכניקות.
הוא דואג שהנבחן לא יכנס ללחץ, יבחר את הטכניקות שבהן הוא הכי טוב וינוח.
היו מספר אנשים ששיבחו אותי שאני תוקף טוב בבחינה אבל ממש סייגתי אותם. כמובן שסייגתי. אחרת לא הייתי אני.

אז נורא נהניתי וגם מהאימון קראטה נהניתי ואז נשארתי עד מאוחר כי כמובן שהלכתי מכות עם סלאבים ונהניתי מזה גם ואז אני קולט שאני מגיע הביתה סופר מאוחר ואומר לעצמי שפאק איט במלא אני אהיה גמור מעייפות מחר אז לא אכפת לי כבר.
ואז אני מתעורר משינה של שלוש-ארבע שעות מרגיש כמו חרא ועם שרירים כואבים.
עלתה מחשבה משעשעת שאני עם האימונים זה כמו המשקית עם העבודה שלה. אבל הם ממלאים לי צורך אחר. לי זה תחושה, אנטימיות, למידה, כאב, פילוסופיה, משמעות. לה, אני לא יודע בדיוק מה אבל אני יודע שזה בים השאר החברות הקרובה עם האנשים, העצמאות, החופש, הכסף, הבגרות והעומס שהוא מתנה בפני עצמו כי הוא משכיח דאגות.
שלישי, כלומר היום היה יום מעצבן. המפקדים כועסים עלי שאני עובד הרבה.
זה התחיל מזה שאני מנקה לבד את המשרד, זורק זבל לבד, עושה עבודות לבד וכן הלאה.
גם כי השאר עושים עבודה חרא ואני לא בוטח בהם, גם כי אם אחכה להם העבודה תאחר לשעה מאוד מאוחרת ולי אין אינטרס להישאר עד מאוחר.
היה לי למשל עבודה בראשון ב2:45 כשסיכמתי עם המפקדים שאצא בשלוש. אם הייתי יחכה לבטלן שבדיוק התווכח איתם בחיים לא הייתי יוצא בזמן שלי.
נוסף על כך, יש ימים שאני לא לוקח הפסקה בשעה הנכונה או לא לוקח בכלל כדי להספיק את כל המטלות שלי. אני לא מסוגל שיהיו לי עבודות לא מבוצעות ועוד לנוח.
הם כועסים עלי שאני לא חלק מהקולקטיב. אבל זה כי אני יודע שהקולקטיב נדפק על מה שהוא עושה. יותר מזה, אם אצטרף לקולקטיב אז לא תתבצע שום עבודה בבסיס.
זה הפולמוס העכשווי ואני באמת לא יודע איך לפצח את האגוז הזה.
אני צריך לדרוש באמת לצאת כל יום יותר מוקדם בנוהל. מבחינתי אני מתבדל. אני נותן הספק כפול מכולם ואני רוצה יחס של אחד כזה. אני לא רוצה חברים בצבא מעבר לאלו שאני רוכש בעצמי. אם זה הרוסים שלי, המשקית חינוך, מדריכים בחדר כושר, עתודאים ומוזיקאים.
זה משעשע אגב, למרות שרבתי הרבה עם הנרקסיסט נורא התקבלתי לחיקם של הרוסים. הם אוכלים איתי ארוחות צהריים. כלומר הם מביאים מוצרים מהבית ומבשלים ואני סועד איתם. אין להם בעיה עם זה שאני לא מביא כי אין לי כסף.
אני עוזר לאחד מהם גם מאוד באנגלית ומתמטיקה. אם הייתי רוצה הייתי מרוויח משם המון כסף. כל יום שעות רבות של שיעורים פרטיים איתו.
שלא לדבר על כך שדחפו אותי לאיזה פרויקט צפרות כביכול התנדבותי מפגר של הבסיס עם החברה להגנת הטבע. גימלאים שאין להם מה לעשות עם סוף חייהם בוההים בציפורים עד פאקינג 7:30 בערב כשאני משתרך אחריהם. לפחות הייתה שם משקית החינוך שהציע לי בידור. מדהים הקזר האינטלקטואלי לחלוטין שיש בינינו.

שנדבר על דברים אחרים?
הטקסט האחרון.
זה יותר נוגע לזמנים עברו.
המקור הוא Stairway to Heaven. היצירה עצמה בינונית כי המח שלי היה חצי כבוי כי לא ישנתי ולא שתיתי קפה.
אני זוכר כשנודע לי על בולגריה ודיברתי בטלפון עם הידידה. כך הרגשתי. נקרע בין שתי עולמות. היום אני פשוט לא. אני יודע שאני רוצה לעזוב. אבל דבר אחד מטריד אותי בזה וזה באמת הקשר עם המשקית. אם אקבל הצעה אז אטוס לפני שאפשר יהיה בכלל לדבר על זה אבל... לעזוב אותה זה יהיה לאבד עבורי משהו יקר יותר.
זה טקסט של בריחת המוחות. לעזוב אהבה למען עתיד.
Stairway to Heaven מבחינתי זה להיקרע בין שתי דרכים. אחת היא הארצית של הקרבה עצמית והשנייה היא של התעלות חומרית באמצעים כלכליים.
זה היה על הפרק בזמנו. האם לברוח למען התהילה או להישאר למען הציונות. אני כבר לא ציוני. זה מת אי שם בצבא הגנת הבינוניות.
לראות עד כמה אנשים יכולים להיות אטומים וטיפשים גורם לך להבין כמה אתה מנוכר ולא קשור אליהם.
אני האדם הנאור. אני אוהב אנשים נאורים. אנשי המחשבה. אלה שחוקרים ולומדים. מוחות טובים. להם אני מרגיש קשר של אחווה. לא משנה מאיזה לאום או דת.