Ride Along || ביקור אצל מוזיאון האצל ושיחה לילית על הבעיה

היום בבוקר התעוררתי אחרי שישנתי אפס שעות כי הייתי באימון והייתי צריך להתעורר מוקדם.

יום חיל הים. היום המיותר ביותר לג'ובניק בקריה. אז לקחו אותנו לבקר במוזיאון האצ"ל.

לא החלטתי עדיין אם אני רואה באצ"ל ארגון טרור לא לגיטימי או לא (כלומר לגבי הלגיטימיות, הוא אכן ביצע פעולות טרור כי ההגדרה של טרור היא אלימות לשם הפחדה לשם שהצד השני יכנע לדרישותיך). מה שכן, בהחלט לא אמצע את התשובות במוזיאון האצ"ל.

הם החליטו לספר לנו שהעובדה שערביי יפו נכנעו לפני שנכנסו ממש ליפו אומרת שלא כבשנו את יפו ב48 (למרות שהפצצנו את המסגדים שלהם והשגנו שטחים באמצעים צבאיים, כלומר ההגדרה של כיבוש) ושבגין הוא האיש הטוב בסיפור אלטלנה כי הוא הורה לחיילים על הספינה לא לירות לחוף כדי לא להביא לחורבן בית המקדש השלישי על ידי שנאת אחים. איזה מתוק. חבל שהוא המשיך את קיומה של מליציה אחרי שהוקם צבא מאורגן ובניגוד לדרישות הממשלה המרכזית ייבא נשק לארץ או במילים אחרות, אם לא היו פועלים כלפיו באלימות הוא היה מביא לעירעור השלטון בעזרת ארגוני טרור עם כוח שמתנגדים להחלטות הצבא.

אני לא אכתוב עוד בנושא כי אני לא חושב שאני יודע די הצורך כדי לתקוף אותו. רק אכתוב שהתשובה ממש לא נמצאת במוזיאון האצ"ל. המוזיאון עצמו מגוחך לחלוטין עם האידאליזציה והזיקפה שלו כלפי האצ"ל. אבל יש שם מידע מעניין.

מה זה בכלל הצורך הזה של הצבא לחנך אותנו? אני ממש לא רוצה שגוף אינטרסנט ינסה ללמד אותי משהו. אני מעדיף לחפש את המידע שלי לבד, תודה רבה. אני לא רוצה שיתייחסו אלי כדביל שצריך שיחנכו אותו בצורה המתאימה לצבא.

אני מבין למה לפעמים זה נראה טוב. יש אנשים שלא ילמדו כלום אחרי הלימודים והצבא ולכן צריך להכריח אותם. אבל אי אפשר להכריח מישהו ללמוד ולקלוט מידע. הוא פשוט ידחה אותו. בכנות, בעיני זו בעיה שלהם אם הם לא יחפשו מידע לבד. יש די מידע באינטרנט וברחבי הארץ שנגיש לכולם אם הם רוצים בכך. אם הם לא, למה לכפות עליהם חינוך? שישארו טיפשים.

כאילו רבאק, אנחנו חיים בעידן שאפשר ללמוד את כל החומר של תואר ראשון באינטרנט. אני יודע, אני למדתי המון חומר של תואר ראשון.

Leaves are fallin' all around, time I was on my way
Thanks to you, I'm much obliged for such a pleasant stay
but now it's time for me to go, the autumn moon lights my way
for now I smell the rain, and with it, pain
and it's headed my way

מעניין לעניין, נעבור ללילה מהר מאוד. משום מה אני לא חושב שתתעניינו בשנת הצהריים שדפקתי או בעבודה שלי (אולי בטקסט שרציתי לכתוב אבל אשאיר אותו לאחר כך, אני אוהב את מה שהתגבש בראש שלי).

נסעתי במהירות לירקון, קניתי חמש בירות ליד והשתכרתי ואז ביצעתי את השיחה.

השיחה לא עזרה בשום דבר.

כאילו היא עזרה בכך שהייתה צעד ראשון. היא לא עזרה כי לא אמרו לי המון.

מנגד, מה שאמרו היה יחסית חשוב. לשוחח עם אנשים בקהילה הדפוקה שלי ועם אנשים נורמטיבים כדי ללמוד על זה יותר.

אז דיברתי עם מישהו שחי בארץ ואני הולך להיפגש איתו בראשון. רק לשיחה ראשונה.

סתיו, התחדשות, שינוי פאזה.

זה מצחיק, כל הדרך לירקון ובחזרה הייתה מלאה בחוויות, באבן גבירול.

שם השתכרתי עם חברים מול אופניים ציבוריות וצחקנו על אופניים, בארומה הזה אכלתי פעם ממש מאוחר בסיטואציה שהייתה מאוד זכורה לי ביום העצמאות, מבית הקפה הזה לקחתי מגש מעץ וניפצתי אותו עם חברים בטעות או שלא, פה למדתי, בבית קפה הזה שתיתי לפני הופעה בקאמרי, ההוא נפגשתי עם חברים מאחד המעגלים היותר חזקים שלי, פה העמדתי פנים בפעם הראשונה שאני חוקי וקניתי בירות עם חברים.

והירקון? מתי בפעם האחרונה הייתי בירקון? עם מעגל חברים שתמיד הרגשתי לא טוב כשיצאתי איתם. כי תמיד היה משהו לא טוב כשהסתובבנו.

כמו בפעם ההיא שיצאנו וניסו לשדוד אותנו באלנבי. אני זוכר את זה, אני מסתכל סביבי ורואה שני חברים שלי בשוק טוטאלי מהסיטואציה הזאת, לא יודעים איך להגיב ככשני ערסים מאיימים עלינו. חילצתי אותם מהשוק ומהסיטואציה ולבסוף הזמנתי מונית והסתלקנו משם. זו חוויה שלילית אחת מיני רבות.

הפעם? הפעם היה שונה. עצרתי את האופניים מול הנחל, שתיתי בירה אחר בירה ופשוט הסתכלתי. השיחה לא סיפקה אותי, דיברתי עם הבחור ההוא. האמת שהכרנו כי הוא יצא עם מישהי שהכרתי.

וכך היה. היה טוב. אני בדרך לעשות צעד שני לעבר הבעיה שלי ולעבר טיפול.

מעניין לעניין, משהו שמהדהד עוד בראשי. דבריי למרווין מלפני זמן מה. היא הייתה בדיכאון וכתבתי לה כך:

"את צריכה שינה, מנוחה ומישהו שיתמוך בך". ייתכן שזה כל מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש טוב?

כמובן שלא. תפסיק להיות דביק. צריך גם לנהל את החיים שלך לבד כדי להיות מאושר, להרגיש שליטה, להצליח ביחס לסביבה שלך.

אבל זה חלק מזה. מי שיש לו אדם לחזור אליו שיאמר לו שהכל בסדר ויחבק אותו ולפעמים יראה שהוא מתוסכל ויעודד אותו יחיה חיים הרבה יותר שמחים.

מי שיהיה לו זמן לנוח בכלל יחיה את החיים הטובים.

פעם הידידה שאלה אותי מה החלום הכי גדול שלי. השבתי לה: "שאוכל לישון לנצח כמה שארצה". זה נשמע מזעזע אבל זה קצת שונה ממה שנראה בקריאה. זה בתקופה שלא ישנתי בכלל וחלומות היו מתוקים כל כך אצלי. אני עדיין אוהב שינה. זה כיף. אבל אני אוהב יותר לחיות. יותר מכל אני אוהב להתאמן וללמוד. שתי הפעילויות שמגרות את הגוף שלי.

אבל כן, ייתכן והעדפתי לחיות חיים של שינה. כלומר, לא לחיות ממש. פשוט לישון המון.

האם זה מתכון לאושר? לא. שינה מרובה זה סימפטום לדיכאון.

אני אבל פוסח על התאכלס. אני חושב על זה כי ייתכן וזה משהו שאני מאוד צריך. תמיכה, שינה ומנוחה. היא גם צריכה את זה.

אני יכול אולי להציע לה תמיכה. מנוחה זה משהו שקשה למוח פעיל במיוחד להשיג. הוא מוטרד מדי ממחשבות. אבל גם אותה צריך לפעמים. להנות מהעולם בלי דאגות.

שינה זה חשוב גם לחיים טובים.

האם הבחורה מהטינדר מציע לי תמיכה? לא. אנחנו צוחקים המון אבל היא לא תומכת בי. לא אומר לה בעיות שלי. אנחנו נהנים מדי בשביל זה.

כעת נסיים עם סיכום הדברים. בעוד אני רוכב באופניים חזרה הביתה מחשבה אחת מתחזקת מהשיר:

Aw, sometimes I grow so tired
but I know I've got one thing I got to do

ramble on, and now's the time, the time is now
Sing my song, I'm goin' 'round the world, I gotta find my girl
On my way, I've been this way ten years to the day
Ramble on, gotta find the queen of all my dreams

כי בשביל זה אני חי. להנות מהחיים גם כשאני מוטרד וחרא לי.

והבחורה המיתולוגית? זאת שאני מחפש. אולי זה הפן הכי ילדותי באישיות שלי אבל גם בשבילה אני חי. עוד אמצא אותה. כמו שאני כותב פה יותר מדי פעמים.

לילה טוב אנשים.

לילה טוב הבחורה.