בגידות.
תוצריה של התשוקה והקנאה. בואו ניקח שני עולמות מקבילים ונראה אותן מקרוב. את הכאב, הבושה והצער במעבר הזה. בגידה בערכים, באהבות קודמות וברצונות השטחיים למען התשוקה הבוערת בפנים.
יצחק. יצחק קליין.
נער ישיבות. נבון מדי לטובתו. עוד כשהיה צעיר כולם ידעו שעתיד להיות רב גדול. אולי אפילו לעצב מחדש את בני דורו ולהיות מנהיג רוחני חשוב. אחד מהרבנים הראשיים או מקים זרם חדש.
הוא גם ידע את זה ולכן לא פחד לזלזל קצת בלימודים. לשחק יותר עם חברים, לישון יותר. עוד מספר שנים יחזור לחומר וישלים את הפערים. אבל הזילזול הקטן הפך לגדול. התמכר לעצלנות. כמובן היה גם מספיק חכם כדי לדעת איך להסתיר את הכל מהוריו. זה חורץ גורלות כשילד לומד לראשונה לשקר טוב ומתחיל להבין כמה כוח היכולת הזאת נותנת לו לעשות דברים שילדים בדרך כלל אוהבים. כלומר להתבטל. להסתכל להורים בעיניים ולומר את מה שהם רוצים לשמוע. משפטים קצרים ומשכנעים. בלי לגמגם.
אנשים מסביבו לא חיבבו אותו. היה זה האופן שדיבר או הצורה שהלך או העובדה הפשוטה שהיה מופנם ושקט. אולי גם זה שזילזל כל כך במה שהמבוגרים לימדו. מגיל צעיר מצא את עצמו בודד.
הפערים החברתיים העמיקו עד תחילת גיל ההתבגרות והוא מצא את עצמו עני בכישורים אנושיים. הוא לא הבין את החשיבות של נורמות חברתיות מסוימות. כמו חיית פרא. אדם שבא מהג'ונגל.
בשנים מאוחרות יותר הבין שבתקפה שקע לתהומות חשוכות של דיכאון קליני חמור. הזילזול בלימודים הביא אותו לדיכאון והדיכאון הביא אותו לזלזל יותר בלימודיו ולהתעצל יותר. לא לרצות לקום מהכיסא, לישון הרבה אבל להיות כל הזמן עייף, לאכול כל הזמן, לאבד חשק לדבר עם אנשים, לאבד חשק לחיים. המחשבה שיוכל להשלים את הפערה נעלמה בהדרגה, האחיזה בעתיד בו יוכל להיות איש גדול נרפית והאמונה בחוכמה הגדולה התמונה בתוכו התפוגגה.
באותה תקופה הוריו זומנו לשיחה על ידי מורו בה הוא סיפר להם על עצלנותו וזילזולו בלימודים. אביו סטר על שני לחייו ודרש ממנו להתחיל ללמוד.
דף לבן. בגיל 12 שינה את דרכו והתחיל ללמוד קשה. הוא אכן מימש את הפוטנציאל שבתוכו.
אבל לא הצליח להסתדר עם בני אדם. הם לא הבינו אותו והוא לא הבין אותם. נשאר בודד ובדיכאון.
זאת קרקע פורייה לשינויים בחיים. חיפוש אחר משמעות חדשה, קהילה שתקבל אותך ולא תחוש דחוי.
באותו מצב של ייאוש הוא פנה למקומות חדשים. זה התחיל בצורה תמימה. הוא לקח אוטובוס אל מחוץ לכותלי בני ברק לתל אביב. הוא חיפש חנות ספרים מסוימת. שם התחיל לבלות לפעמים. לקרוא, להתעניין ולחקור. הוא מצא שם אנשים דחויים כמונו. מסיבות כאלו ואחרות.
נחל היה המעניין ביותר. התייתם בגיל צעיר ואומץ על ידי משפחה אורתודוכסית מאוד. רב יחסית מצליח. בן 21 וגר בבית. אבל נחל לא האמין באלוהים. זה זיעזע אותו, איך יכול להיות? הוא אהב את אביו המאמץ ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו להתנהג כחילוני. השמועות ירוצו ויפגעו באביו. אז הוא חי בסתר. בשבת הדליק את המחשב בלילות, בלי ווליום וגלש. נכנס לפעמים לפורונוגרפיה בסוד השם ישמור.
היה לו חוש הומור חריף. נימה עוקצנית. יצר סיפורים משעשעים ומעניינים. טיפוס אינטיליגנטי. תמיד צחק על יצחק שהיה ילד והכתיבה שלו עוד לא השתפרה. העמיד פנים שהוא לא סובל את הנער ויצחק האמין לו לפעמים ובכל זאת המשיך תמיד לדבר עם הינוקה.
ואז היה את איתן. היגר עם המשפחה מארצות הברית. תמיד היה מסומם. סיפר לנו סיפורים מדהימים על החוויות שלו בטריפים. לא בלשון צחוק אלא ברצינות מלאה של געגועים למאהבת נשכחת. הראה לנו גידולים כאילו היו זהב. הוא לא אהב את ישראל. יכולת לראות זאת.
לבסוף היה את אברהם. היו עוד רבים אחרים כמובן. אלון, חיים ואפילו כמה בנות. אבל הן בלטו פחות ברקע.
אברהם אוריה. נער ישיבות מצליח. קצת תלוש בינינו. בא באמת כי הוא נהנה מהסיפורים. היה יודע לכתוב הייקו מרשימים ותמיד הצטנע ביכולותיו. בן 16. כבר התחיל ללמד ילדים קטנים ממנו ולהנחות דרשות.
תמיד התכנסו וכתבו סיפורים. תמיד על גיבורים שבורים. אנשים בודדים, יתומים, חלשים בעולם אפלולי. מאבקים כושלים להבנה.
אברהם, יצחק ונחל היו החבורה באמת. הדינמיקה ביניהם הייתה מעניינת. אברהם הציג עבורו את העולם התורני החזק ונחל את עולם החול המרושע.
זכר יום אחד בו נחל הראה לו ולאברהם מגזין פורנוגרפי. אישה שהחזיקה את מערומיה ועיסתה אותן. היא לא נראית יפה. רק מופקרת. מעוררת חלחלה. אשת זדון אבודה. למה בכלל תצטלם כך? אברהם יצא מהחדר בסערה. יצחק יצא אחריו כמו ילד מבולבל. לא הבין מה הבעיה. הרי אמונתם חזקה יותר מזה. הוא גער בו על כך שלא הבין מה לא בסדר בהתבוננות באישה ערומה.
הם שיחק הרבה משחקי דמיון. לקחו סיטואציה משונה והמשיכו אותה הלאה. העולם מחוץ לסיפורי הפנטזיה שלהם כבר לא היה קיים. לא היה נחוץ. חיו טוב בחנות הספרים שלהם.
הם ידעו שנחל כופר אבל זה לא הפריע להם. את יצחק זה עניין גם.
הם התעסקו בעולמות זרים. גירויים למציאות. מקומות בהם ההגדרה לאנושי משתנה ואפילו המציאות לא עומדת במקום אחד ליותר מפרק זמן. וכשפרק זמן אינו פרק זמן אלא גוף תזזיתי הדמיון אינו מסוגל להבין אך הוא רואה. הוא טועם טעמים חדשים ולא מסוגל לתאר אותם כי אין לו את המילים. איך תתאר את הצבע כחול לאדם עיוור? איך תתאר את תחושת עיוות המציאות וצפייה במרחב הדק?
נחל לא היה אף אחד מהדברים האלו. הוא היה מציאותי כל כך אבל כל כך זר. ממציאות אלטרנטיבית. פנטזיה מהסוג הטוב ביותר כי אנחנו מסוגלים להבין ולא להבין אותה בו זמנית.
לא מפתיע שיצחק התפתה לנחל. הוא התחיל בצורה תמימה. לקח שאלה ששאלו אותו בלימודיו ובדק מה נחל יענה. הוא ציפה שהתשובה תהיה מפתיע ומעניינת ואפילו קצת גסה.
שאלה על איסורים מתקופת המשנה הובילו לשאלות מוסריות ביהדות ולבסוף לשאלה מהו מוסר.
במחוזות אלו יצחק ונחל עסקו בעקרונות המנחים את המוסר והאתיקה. נחל יצר הפרדה ברורה בין השניים. אתיקה באה מהמילה Ethos שמשמעותה מנהג ואילו מוסר, Moral באנגלית, שאוב מהמילה Moralitas שמשמעותה "התנהגות נכונה".
זאת פעם ראשונה שיצחק התעמק כל כך במשהו שאינו קשור ספציפית לטקסטים הקדושים. מוסר זה תחום גלובאלי שהיהדות נוגעת בו.
נחל טען שבזמן שאתיקה נועדה לחקור את כללי המוסר ולהנחות אותנו לכיווו שבעינינו הוא הטוב ביותר, מוסר מציע כללים ספציפיים שבאים ממקורות דתיים, מדיניים, תרבותיים ופילוסופיים שנועדו להכתיב לנו איך להגיע למטרות האלו.
הוא סיכם זאת בכך שכתב שהיהדות לא נועדה לעשות טוב לאדם. רק לאלוהים. ההפרדות שלה בין טוב ורע אינן מונחות תחת ההגדרות האינטואיטיביות של טוב ורע למרות שהן מכילות אותן לפעמים. אדם יכול להיות טוב אבל אפיקורס ולא להיחשב לטוב לפי היהדות. הגדרות כאלו רק פוגעות בחברה לאחר מכן שמשתמשת בקלסיפיקציה הזאת כדי להפריד בני אדם ולפגוע במי שאינו טוב.
יצחק הונחה לתשובות האלו בהדרגה על ידי נחל. הן היו אכזריות ולא נתפסות על הדעת. הוא סיים את השיחה בטון זועם ופנה לאברהם שיפריך עבורו את דבריו של נחל. הוא חיפש דמות סמכות מעולמו.
אברהם ניחם אותי והסביר לו שאנשים אמנם יכולים לעסוק בדברים זמניים כמו מדע ופילוסופיה אבל התורה נצחית ותמיד צודקת. אותם כופרים יכולים לברוח ממנה אבל הם יודעים שהיא נכונה ורואים כמה העוקבים אחריה מצליחים.
בכל זאת, יצחק הרגיש שיש משהו בנחל. קשה להסביר למה הוא נמשך לעולם הזה. הוא פשוט הרגיש שנחל צדק. ייתכן וזה ניסיון בריחה נוסף מהעולם התורני, ייתכן והוא פשוט העריץ את נחל כי היה טיפוס מעניין ורצה שישמש לו דמות לחיקוי. כך היה שהוא חזר אליו. הפעם אמר לו בבירור שהוא רוצה ללמוד. נחל ניסה לבחון עד כמה החלטתו סופית אבל בסוף לקח אותו תחת חסותו.
הוא נתן לו לקרוא את מעבר לטוב ורע של ניטשה.
יצחק לא רצה שאנשים מסביבו ידעו שהוא קורא יצירה כזאת. כל השאלות שהועלו בספר הרגישו לו כסוטות מדרך היהדות.
הוא קרא פרק פרק מאוחר בלילות בלי שאף אחד ממשפחתו ידע. בשבתות יצא מהבית וקרא בגינות ציבוריות.
ביום ראשון היה מבקר בחנות הספרים ושואל את נחל שאלות על מה שקרא. היה משהו מנחם, בטוח בנחל פתאום.
הוא אהב לשבת לידו כשהוא פתח לו ספר פילוסופי כל שהוא והסביר לו טיעון רלוונטי לשאלות שלו. הוא התחיל לשאול שאלות רק כדי להיות קרוב לנחל. חיפש קושיות קשות להקשות בפניו.
הרבה מהספר עבר עליו בצורה מעומעמת. הוא לא זכר מרביתו. אבל הוא הבין את המסרים העיקריים. התבונן מחדש על מוסריות ועל הדת שלו. אך הדבר שזכר הכי טוב היה את הקול החמים של נחל כשהוא פתח בפניו ספר. את הקירבה ביניהם.
משם עבר לכתביו של אפלטון.
הוא זכר לילה אחד בו התיישב במיטה והתחנן בבכי למחילה לאלוהים, הבטיח לו שיהיה טוב. המחשבה לרגע חצתה רעיונות אובדניים ונשכחה. אסור להתאבד. הדת אוסרת על כך. אך מה משמעות הדת היום?
בר מצווה, עליית תורה. נאום שגרם לאביו להיות גאה בו, שמחה גדולה. זה רק האיץ את תהליך החילון שפקד אותו. רוחות מרושעות. כי מה משמעות בר המצווה אם לא התבגרות, הבנה מחדש. "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" וכעת יצחק יכול לטייל במחוזות החול בלי להרגיש שהוא הורג את אביו. בכל זאת הרגיש אשם. לא יכול היה לחמוק ממבטיו המאשימים של אברהם. אבל אברהם לא ידע כלום הרי. ככל שהבין יותר את העולם, ככל שהתקרב לנחל, כך התרחק מהמציאות היומיומית.
התחיל לחמוק מהוריו יותר, הוריד את הכיפה כשהם לא ראו, הפריד פחות שעות בין בשר לחלב. המודעות רדפה אחריו. בכל זאת הכל הכיל רוח זרה. כאילו הוא עוסק בטקס מאגי מסתורי. קסם שחור. הוא לא הצליח לקשר את זה לחלק מהחיים שלו כי זה לא היה. זה היה משהו אחר.
הוא זוכר את השבת הראשונה בה כפר. נחל רצה להמשיך דיון ארוך שהיה להם והיה צריך בשביל זה אינטרנט. כך פתח את המחשב בשתיים בלילה, כיבה את הרמקולים וצ'יטט בסודיות. הביט כל הזמן מאחורה כדי לראות שלא תופסים אותו. שאלוהים לא רואה אותו.
בהדרגה המציאות איבדה ממשמעותה, השיעורים איבדו מיופים. הוא התווכח יותר ויותר עם מוריו. אמר להם שהם טועים בגלל איקס ווואי. קרא מחשבות יותר רחוקות ממנו. התנחם יותר בזרועותיו של נחל, גופו אדיר הממדים שהצליח להכיל אותו תמיד.
אברהם היה הראשון ששם לב שחברו בורח. משהו בסגנון הדיבור שלו השתנה. נהיה יותר חד ועוקצני.
הוא לקח אותו הצידה והתווכח איתו. דרש ממנו להשתנות. אבל הוא לא רצה להשתנות. הוא אמר לו שאהב את מה שנהיה אבל האם אהב? הוא הרגיש מלוכלך ממעשיו. כאילו נגע בעצמו. כאילו שיקר. כאילו חילל את קודש הקודשים. אך באמת חילל את קודש הקודשים. חילל אפילו את השבת. חילל את מחשבתו דבר ראשון.
אבל הוא גילה את האמת, האמת כואבת והוא צריך אותה. כמו אישה לבעל מכה. כמו נרקומן להרואין. האמת מכה ואכזרית אבל היא אהבה אמיתית. מתוקה וטעימה ובמיוחד במיוחד זרה, מסתורית ומעניינת.
הוא לא ראה את אברהם יותר. הוא יצא מהקבוצה. ליצחק לא יצא להתעמת איתו יותר. הוא תמיד רצה לעשות את זה. מין סגירת מעגל, השלמה סופית איתו מהעבר וההחלטות שלו.
אחריו היו הוריו, הם שמו לב שהתרחק יותר ויותר מהבית, שהיה פחות קפדן וירא אלוהים משהיה בעבר. יצחק עצמו הרגיש פתאום ריק מתוכן. חסר ייעוד אמיתי או הכוונה. כמו שנחל כנראה הרגיש תמיד. אותה סיבה שהיה כה ציני ואכזר.
אביו דיבר איתו אך יצחק נמנע מלתת תשובות ישירות. הוא ברח מהוריו כמעט לחלוטין.
אבל הם דאגו לו כמובן. הם התחילו לתת לו כדורים פסיכיאטריים, אולי זה יעזור. מצאו פסיכולוגים שמוכנים היו לאשר זאת.
הוא שקע יותר לדיכאון ונכנס לחרדות. התחיל להזות מחשבות מצמררות. מבטים מטרידים ברחובות, בני אדם קראו את המחשבות שלו.
אצל יצחק המסכן השתכן יצור צהוב במוח. דמוי אדם, גוף קטן אבל רגליים ענקיות, ראש רחב כמו בננה ועור צהוב. הוא לא היה רע. להפך, הוא עזר לו מאוד. דיבר איתו תמיד על אנשים אחרים ועזר לו להבין אותם. הפחד שלו היה כשהוא ניסה לדחוף את יצחק לרצוח אנשים כדי להוכיח לו שהוא קיים והוא לא מדמיין את קיומו בראשו. הוא הצליח לדחות זאת אבל זאת תמיד הייתה אפשרות. הוא לפעמים גרם לעצמו לדמם בשל דרישותיו. הוא לא היה רשע אבל.
הוא התחיל לברוח יותר ויותר מהבית. זה השלב בו נחל הציע לו שהם יגורו יחד. כך היה. הם גרו שלושה בדירה קטנה. הוא, נחל וחבר של נחל. שלוש פעמים בשבוע חזר יצחק הביתה ובשאר השבוע השתכן על הספה בביתו החדש.הוא זכר במיוחד את ימי שישי בבית משפחתו באותה תקופה. המון ריבים, צעקות. ההורים נהגו להזמין לעיתים קרובות יותר רבנים חכמים ומורים לשעבר של יצחק לארוחות אלו. אך זה לא שכנע אותו. הוא העלה בפניהם תמיד את טיעוני המחץ שלו מספריו וקיבל תשובות בינוניות. אחרי זה היה מספר לנחל את שהיה והם צחקו על זה. בעיקר חיפש את אישורו שענה נכונה.
כל פעם רבו על משהו אחר. פעם שגזז את שערו, פעם שסימס בזמן הארוחה ופעם שסיפר סיפור מצחיק אבל גס באוכל. בכל זאת ניסה להשתתף ולכבד את הוריו. לחבוש את הכיפה ולשתוק כשהם נשאו את התפילות. הוא זכר שאהב את האווירה של היום הזה כל כך פעם. עכשיו אינה מסמלת דבר. עוד מילמול מיותר לפני האוכל שמקדש יצור לא קיים. הכאב שבלחזור על מילים שהסבו לו כה הרבה עונג בעבר אך כיום הן ריקות מתוכן. כאילו הוציא ממנו את נשמתו כל פעם שהקריא את המילים המשוננות במוחו.
הוא פרש מהלימודים. החליט שיעשה בגרות אקסטרנית ולמד מספרים בינתיים בלי בית ספר.
ביום הולדתו השש עשרה קיבל עצות חמות לקבלת עבודה וטיפים לסטימר של הקפה מנחל. הוא התחיל לעבוד בסושייה.
בשלב זה כבר נעלמה המשפחה הישנה שלו מחייו. אביו היה נחל. תארו לעצמכם איך הרגיש כשפתאום לא היה כה בודד. כשמצא כל כך הרבה אנשים , חדשים, הלוא הם העובדים בסושייה, שחיים יחד בסולידריות ונלחמים זה לזה. הם חייבים. רק כך אתה לא נרמס. כך מצא לעצמו עוד משפחה. רחבה, מגובשת וחזקה.
עוד לקח את התרופות. חלקית כי רצה לכבד את החלטות משפחתו המתה וחלקית כי כבר היה מכור.
יצחק המסכן היה בדיכאון ובהזיות כל התקופה הקשה הזאת. העובדה שנזרק לעולם החול לא עזרה לו במיוחד. תחילה לא ידע איך להגדיר עצמו. הוא שיחק עם כובעים שונים. דתי, מסורתי, רפורמי, יהודי חדש. בודהיסט הייתה נקודה קריטית. כשרצה להישאר דתי אבל לא יכול היה לברוח מהעובדה הפשוטה שאינו מאמין עוד בכלום. משם לאתאיסט המרחק היה ערב של מחשבה קרה אחת.
משם המשיך לקרוא ולחקור והחליט שהוא אתאיסט אגנוסט.
עם כל זה באה האמת המצמררת שאין לו מערכת מוסר מחייבת יותר. אין לו שום ייעוד בחיים. אין כלום חוץ ממה שיחליט לעצמו. מה מותר ומה אסור? האם לגנוב ולרצוח מותר? הרי אין מי שיאמר שלא. האם לאנוס ילדה קטנה מותר? איך החוק ידע? אולי הדבר היחיד שיחזיק כעת את החברה הוא שיווי משקל של נאש. העובדה שאם כולם יחשבו כך החברה תתפרק. אך עדיין קיימות מותרות מוסריות כואבןת. מותר לי לשקר חשב יצחק. מותר לי להזדיין עם גבר. מותר לי לצאת עם נערה מבולבלת ולנצל את תמימותה. יצחק חש קר כעת. בלי מצפון או הכוונה. לאן ייקח את חייו מפה? מה שווה את מגעו הקר?
מה שעשה היה לא מוסרי. לגעת אמונות אסורות. לחשוב מחשבות סוטות. לעבור עם אנשי השטן. הוא הרגיש מזוהם אך איך יכול היה לברוח מכך שזה הרגיש כל כך טוב? כל כך נכון? כל כך מתאים לו?
קבלה. זה מה שיצחק תמיד חיפש. זה אחד מהדברים שמסחררים את הבגידות. ברגע שאין הוא חש אותה בביתו ולא מצא את ההבנה והאהבה שהיה צריך הוא עבר לעולם שכן מבין ומכיל אותו.
מה שהתרופות לא יכלו לעשות לבד עשה מוחו
הקודח. הוא שקע לתהומות הכאב האנושי. נחל ואיתן ראו רק אפשרות אחת. הם נתנו לו מריחואנה כדי לעודד אותו. וזה אכן עודד.
אי אפשר לשכוח את הפעם הראשונה. אתה מרגיש לפתע כל עורק, וריד ונים בגופך. את הנוירונים מעוקצצים. הגוף מדגדג. העולם מתרחב ומוכפל.
פתאום העננים מציירים סרט מלחמה מטורף. מתאגדים לדמויות ויקטוראניות.
אך האם זו שמחה? או פשוט עירפול חושים?
חייו התבזבזו על הספה עם הבאנג. הספרים לא עניינו אותו, הבגרות לא הייתה חשובה. רק לעבוד, לישון, לאכול פיצה ולצחוק עם נחל ואיתן. אלו הם חייו זה כל מה שאפשר לקוות לו בחיים. עד שתחליט להיפטר מעצמך ולמות.
ובין ענני העשן הסמיכים בביתו, חדרה מישהי. נאבקה בעולמו הסגור ונכנסה עמוק פנימה. הוא ראה אותה מטושטשת. קודם אור בוהק של דלת נפתחת ולבסוף גופה האצילי כשהיא התקרבה אליו.
הבה. הוא ידע מי זאת. היא הייתה שייכת למשפחה. בחורה כל כך יפה ומצחיקה. הוא נהנה לסגור איתה משמרות מאוחרות ולחסל הכל בלילה רק הוא והיא. במידה מסוימת היה מאוהב בה. אך משהו הפריע לו לצאת איתה.
היא לקחה אותו לביתה. קילחה אותו ונתנה לו אוכל טוב. נתנה לו בגדים נקיים שהריחו טוב. סיפרה אותו. מה היא עושה לעזאזל?
ובארוחת שישי של קידוש שאירגנה איתו אצלה, כשהלך לשירותים והתבונן בראי, הגיע להבנה מצמררת. הוא כבר בן 26. חייו נשרפו. והסיבה שלא הרגיש נוח להיות איתה היא שהיא בת 16. והאישה שאיתה הם סעדו לא הייתה שותפתה לדירה אלא אמא שלה. והן דיברו על מה שהוא עשה בצבא והוא לא שמע אותן כי היה עסוק בלבהות בברוקולי ולחשוב שהוא ירוק מדי לאדמה ושהוא צריך להיות עץ גדול וקסום. או שמילמל שהיה פרח.
איפה הוא איבד את זה?
למה היא עזרה לו?
הוא דיבר איתה במסעדה שוב. היא מצאה בו משהו. כך אמרה. הוא היה מבולבל. מה היא מצאה בו? והוא מצא בה משהו. מה הוא מצא? היא בילבלה אותו. זה בהחלט היה זה. ולפתע העשן התפוגג. הוא עשה בגרויות והפסיק לאכול חרא.
הבין יותר מכל, אפשר להיות איש טוב ולהיות ריק מאל. אפשר לתת משמעות בלי דת. הטוב למד מהבה והמשמעות קיבל מלהיות איתה. כך התחילו לצאת.
ואולי זה לא בסדר לחלוטין שהיא והוא יוצאים. אולי הם לא בגילאים הנכונים. אולי היא דפוקה במוח שהיא נמשכת אליו והוא דפוק במוח שהוא יוצא איתה. אבל מה רע בזה? כי בעולם של יצחק, עולם החול, זה מוסרי להיות שבור ושונה. ואולי הוא יותר טוב מהעולם שחי בו כשהיה ילד.
לא אוכל להעמיד פנים ולכתוב שהכל פה דמיוני. הסיפורים הם חיי וחלקם נכונים. אלו שלא שאובים מחוויותיי. לא אוכל לטעון שהכל פה נכון. לפחות .בזה אוכל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה