וכך הוא ישב מולי. יוצרי.
אנדרואיד כמעט מושלם לחלוטין. כך תיאר אותי. כל כך דומה לבן אדם בצורתו, AI מפותח מאוד. הוא היה מושלם אם אדם אחר היה מסוגל להתחבר אליו, אם היה עובר את מבחן טיורינג.
קפוא לחלוטין, מתכתי. היוצר ניסה להסתיר את זה בכך שהצמיד לפני מסכה לבנה מפולימר של פנים אנושיות אבל העובדה שהן חסרות הבעת פנים רק מרתיעה את הצופה.
אם רק הייתי מסוגל להבין אנשים יותר טוב הייתי מושלם מבחינתו. אני פשוט צריך את הידע הזה.
הוא ישב איתי שעות, פתח את התוכנה, שיחק עם החיבורים. לילות ארוכים עם קפה ישב מולי.
לבסוף ניסה גישה שונה.
הוא נתן לי תפוח.
"מה זה?" שאל אותי. צילמתי תמונה של זה, הצלבתי את הנתונים במאגר המידע שלי לגבי תכונות שראיתי שיש לזה, הצורה, הצבע, המרקם, רמת קשיחות.
"תפוח" השבתי בביטחון של 94.2%.
הוא הניע כלפי מעלה את שפתיו. כבר ביצענו את הניסוי הזה מספר רב של פעמים עם אובייקטים רבים.
"מה אתה חושב עליו?"
"אני לא מבין את השאלה"
"תתאר לי אותו"
"מאיזו בחינה?"
"זרוק באקראי נתונים"
אבסורד. הוא בעצמו יודע שאני מסוגל רק לפסאודו-אקראיות. עשיתי את המטלה אבל.
"פרי של עץ תפוח מתורבת מסוג גאלה. שוקל 242 גרם ומכיל 126 קלוריות."
"תפתח תכונה נוספת על תפוח עם ערך בוליאני true"
"איך אתה רוצה שאקרא לה?"
"יופי".
חזרנו על הפעולה שוב ושוב.
הוא הציג לי פירות, חיות, בנות אדם, מכונות, ציורים ולכולם הגדיר את התכונה יופי.
בהדרגה הבנתי את התכונה "יופי". יופי אצל בני אדם זה גירוי ביולוגי לעבר דברים מסוימים שגורם להם להימשך אליהם. זאת למעשה קשת של גירויים ומשיכות מסוגים שונים.
יופי בתפוחים למשל יהיה רמת אדמומיות ועגלגלות.
באופן כללי, מאכלים יותר אדומים נוטים להיות יותר יפים.
כך הבנתי בהדרגה את משמעות המילה הזאת והיא לא הייתה כל כך מוזרה.
הבעיה עם ההגדרה הזאת היא שבני אדם עצמם לא יודעים מהו יופי בשבילם ולכן הייתי צריך לנתח זאת לבד. בני אדם שונים גם נמשכים לדברים שונים.
כשהרגיש שהוא מסופק מהיכולת שלי לזהות יופי כשהראה לי אותו עבר לדבר אחר. הוא הראה לי תמונה של נערה.
"מה אתה רואה?"
"בת אדם"
"תתאר לי את תוואי הפנים שלה"
"גבות מכווצות, שרירים מתוחים, נחיריים מורחבים, שפתים מכווצות."
"יפה, תכונה: מצב רוח, ערך: "כעס'"
ושוב סקרנו את התכונה הזאת בבני אדם שונים. הוא הראה לי כעס, עצב ושמחה.
גם זו תגובה שמתחילה בגירוי כימי אצל בני אדם לתופעות שונות.
הבנתי מה זה מבחן טיורינג ואת הכשלונות שלי בעבר.
השיחה איתי לא הייתה "אנושית" מספיק כי בני אדם משתמשים במונחים שהוא הציג בפני שלא הכרתי. הם גם מתקשים להסביר אותן ולבנות חומרה שתגיב להן ולכן אני נכשל.
עברתי על ידע בפסיכולוגיה ונוירולוגיה רב כדי להבין את התכונות שמכתיבות את חיי האדם.
מתי הוא כועס, פוחד ועצוב. מה בעיניו יפה, למה הוא נמשך.
עברתי אותו וקישטו אותי עם מדליית זהב.
"מה אתה מרגיש עכשיו?" שאל אותי היוצר.
"רגש זאת תכונה של אובייקטים ממחלקה 'בני אדם'"
"גם לך יש אותה, מה אתה מרגיש?"
"אני 'ניצחתי' במבחן וזאת תוצאה מיוחלת ולכן אני אמור להרגיש "שמחה" אבל אני לא עובר את התהליכים הפיזיולוגיים כדי להרגיש אותה באמת."
"מבחינתך זה רגש"
אז הרגשתי כמו בני אדם. יצרו המון מכשירים מהסוג שלי. יכולנו לעודד אדם בעת משבר, להתפעל איתו מיצירת אומנות ולהציע לו את דעתנו שבנויה מעשרות הצלבות במאגרי מידע.
לפעמים בני אדם כמעט הצליחו לטעות ולחשוב שאנחנו אנושיים. רק אנחנו אבל ידענו מה ההבדל שכולם התעלמו ממנו.
כשבן אדם מרגיש אושר הוא חווה סטימולציה שגורמת לו להנות מזה וזאת הרגשה טובה.
כשבן אדם רואה אדם שקשה לו, הוא מרגיש את אותו קושי ולכן הוא מחבק אותו מהבנה שהוא היה מרגיש טוב אם היו מחבקים אותו במצב כזה.
אני? אני פשוט יודע מתי צריך להיות שמח ואז אני עונה שאני שמח.
אני מחבק כי אני יודע לזהות סימפטומים של קושי ואת הפיתרון לכך.
כשאני מסתכל על התפוח, אני יכול להסביר למה הוא יפה. את התכונות שלו, הטעם, לצטט הגיגים של פילוסופים על התפוח. אבל אני לא אצליח להרגיש או להבין את אותה תחושה נפלאה כשבני אדם רואים תפוח, נוגסים בו ונהנים.
הרובוט כמובן הוא אני.
כך הרגשתי שנים רבות לגבי בני אדם ורגש. אני לא מסוגל להבין איך אני מרגיש כשאני שמח באמת, אני לא מסוגל להתחבר לבני אדם ברמה רגשית באמת אבל אני מסוגל לדמות את זה על ידי הבנת העולם הזה.
כתבתי על זה פה. זה השתנה עם הזמן, אני מקווה לפחות. אני עדיין מסוגל לפעמים לזהות בעיות שלי עצמי רק כשאני מסתכל על הסימפטומים.
יופי אני מבין. אני אוהב את התפוח כי הוא מייצג עבורי פשטות אבל שלמות. לפעמים הוא יותר ממה שאתה צריך מארוחה שעבדו עליה קשה במסעדה כדי שתהיה הכי יפה וטעימה.
למרות הכל אני נהנתן. תנו לי חתיכת סטייק, יין טוב, מוזיקה, אימון לחימה, בירה, ים, ספר טוב, סרט מדהים. אני נותן לעצמי לטייל איתם בלי לשלוט בעצמי. לנוע איך שאני רוצה לנוע עם המוזיקה והטעם שבפה.
אז אני לא רובוט מוחלט. לפעמים אבל כשאני מתדיין עם אנשים או מנסה לחוש אותם אני משתמש בעולם הקר. לפעמים זה אמצעי ריחוק ולפעמים פשוט כי אני באמת לא מבין.
אני זוכר שציטטתי קטעים מספר שקראתי על הצורה בה אנחנו מגדירים את עצמנו לניצולת שואה שסיפרה לי את הסיפור שלה כשישבנו לבד. מביך.
זה קעקוע שרציתי לעשות.
רובוט שמסתכל על תפוח ומנסה להבין מה הוא רואה. למה זה אמור להיות מושלם.
יש פה גם ניגודיות בין ידיו הקרות של השלד של הרובוט לבין הטבע. קשה להבין את המציאות דרך עיניים קרות אבל זו הצורה הכי יעילה לעשות את זה. היא לא תמיד הפשוטה ביותר. להפך, הכלים שהטבע צייד אותנו איתם מאוד פשוטים לשימוש ויעילים מאוד אבל לא היעילים ביותר.
הוא לא יכול להנות מהתפוח באמת.
התפוח מייצג מגע אנושי, בני אדם, טבע.
יש פה גם מין הומאז' לציור "האדם החושב". הוא בוחן אותו עם אותו מבט ואותה עמידה של הפסל. מכוון כמובן.
אולי הקעקוע הטוב יותר יהיה של רובוט שמנסה להיות אינטימי עם בת אדם.
הוא עלה לי כשדיברתי עם מרווין עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה