עומד איתה בגבעה מול גשר גולדן גייט. מחובקים. השיער שלה מתעופף ברוח. היא מחבקת את צווארי ואני את בטנה, מתחממים זה מגופו של זה בקור של אוויר ההרים בזמן שאנחנו מסתכלים קדימה.
"אני לא מאמינה" הבחורה אומרת באכזבה, "אי אפשר לראות כלום בגלל הערפל"
"זה הרבה יותר יפה ככה"
היא מסתכלת עלי - "מאוד אמנותי מצידך.
על מה אתה חושב?"
"הטקסט האחרון שהיא קראה"
"הידידה?"
חייכתי.
"הידידה"
ואני עוד חושב עליו, מנסה להבין את עצמי יותר משאני מבין אותה בזמן שאני קורא את שכתבתי.
מסתכל שוב על השורות המעטות שכתבתי כדי לפתוח את זה. לוקח את הנייר, מקווצ'ץ אותו ומשליך אותו בעצבים לרצפה.
האדם במושב לפני רואה את זה, לוקח את הדף, פותח וקורא.
"זה לא רע" הוא אומר לי.
זה עוד נראה כמו חלום משונה. כאילו פתחתי עוד אחד מהסיפורים שלי אבל זה לא סיפור. זו המציאות. לפחות חלקה. Chautauqua? אם ננסה לנסח את זה כמו שרוברט פריסג ניסח. Chautauqua אם כן. אבל רק אם הקורא הנדיב יניח שאני ממשיך את הטקסט וממשיך וממשיך עד שהוא מכיל ספר, או לפחות את התסריט של מחזה אם הוא ממש מדייק.
"Just wan't to make sure it's okay with you"
הכרטיסן חזר ואמר לי בשער למטוס שוב ושוב עם חיוך על הפנים. זאת הייתה הלצה. כי לא היה אמור להיות אכפת לי מהכרטיס שקיבלתי במטוס, הייתי, מסתבר, אמור להיות מאושר. הגעתי ברגע האחרון מטיסה אחרת ונתנו את המקום שלי למישהו אחר ולכן הם היו צריכים למצוא לי פיתרון אלטרנטיבי.
"No, it's okay."
חזרתי ואמרתי. חשבתי שאני עושה איזו הקרבה. לוקח כרטיס פחות ומישהו אחר יקבל כרטיס יוקרתי.
אבל לא ממש היה אכפת לי. פשוט רציתי להמשיך לקרוא בספרים שלי. כשאני בעולם שלי כלום לא יכול לשנות לי.
כך נכנסתי למטוס עם כרטיס Business. לא הייתי במספיק מטוסים בחיי כדי שזה ישנה לי השם של הכרטיס ולכן לא למדתי אותם ומשמעותם הסוציו-אקונומית. תחשבו איזו הבעת פנים ליוותה אותי כשעליתי למקומי מול תא הטייס וראיתי שחיכתה לי ספא נוחה.
מיידית כשהתיישבתי בא אלי דייל והציע שמפניה או מיץ ועודי אחוז הפתעה, מחפש איפה שהוא שאשלם על כך מחיר גורלי לאחר מכן אני מברר אם השמפניה עולה כסף. קיבלתי כוס בחינם להפתעתי.
מסביבי היו ממוקמים כפתורים מתוחכמים רבים שלא הכרתי מטיסות קודמות שמסתבר שתפקידם היה להפוך את הספא למיטה. נשכבתי עם הספר.
דיילת הגיע עם לוח כתיבה ושאלה אותי את מספר המקום שלי. הסקתי שזה סוף המעשייה החמודה הזאת ויורידו אותי למקומי עם שאר האנשים הפשוטים אבל מסתבר שהיא רצתה לשאול אותי אם להעיר אותי בעת ארוחת הבוקר והיא הגישה לי תפריט לבחירת הארוחה.
הרגשתי בטוח יותר ויותר להישאר במקומי. עוד המשכתי לכל אורך הנסיעה להודות בצורה מוגזמת לכל כפית תה, שקית אגוזים או מגבון לח חם שקיבלתי במהלך הטיסה פשוט כי רציתי להודות להם על המקום המכובד שלא הגיע לי.
האדם עם הכרטיס למושב שמלפני הגיע אחרי. הרבה אחרי. מסתבר שהמטוס התעכב בגללו. הוא נכנס בדוחק למטוס עם שלושה תיקים כבדים ומיד ניסה בכוח להכניס אותם לתא מעל המושב. תהיתי אם הוא גם קיבל את הכרטיס ברגע האחרון. הוא נראה צעיר, כמו נער מתבגר או יוצא צבא. לבוש יחסית בפשטות. חולצת טי לבנה, מכנסי ג'ינס וכובע ממותג. ידיו שריריות במיוחד, ורידים בולטים. מיד הבנתי אבל שכנראה שלא. הוא היה מוכן לשלם הרבה כנראה מאחר וכל תיק מעבר לאחד עלה ביוקר. היו לאוזניו אוזניות יקרות מאוד. המבטא האנגלי שלו היה איכותי במיוחד, כמעט של בני המקום ולא ישראלי.
כשהתיישב והדיילת הגישה לו תפריט מיד ידע לענות איזו מנה הוא רוצה.
מעניין. במיוחד כי נסע לבד והיה צעיר. אז מניין הכסף?
הצעתי לו שאשים חלק מתיקיו בצד שלי. מה שרציתי למעשה היה ליזום שיחה מעניין בו. לשאול "בן כמה אתה?" בהזדמנות כל שהיא.
"זה גם לא טוב מספיק" השבתי לשאלה ששאל מקודם.
"מה אתה מנסה לכתוב?"
"אני מנסה להבין את הימים האחרונים."
"מאיפה חזרת?"
"סן פרנסיסקו" השבתי בתשובות חטופות. אני תמיד מנסה לדחות שיחות שאיני רוצה לנהל עם תשובות מהירות ומקוצרות. מעט הפעמים שזה מצליח. אנשים לא מבינים את מבוקשי.
"לא נו, מה עשית בסן פרנסיסקו?"
"ביקרתי מקורבים." לצד חוסר העניין, דחיתי אותו גם מכעס שדחה אותי קודם לכן כשהצעתי את עזרתי בשתיקה רועשת.
"מדינה יפה. ביקרתי שם לאחרונה."
"באת משם לניו יורק?"
"לא, טיילתי קצת בכל ארה"ב"
"בן כמה אתה?"
"עשרים ואחד"
"חופשת סוף צבא?"
"לא התגייסתי לצבא"
"למה?"
"זה בזבוז זמן." אמת בדבריו. בכל זאת חשתי עליונות כי עשיתי משהו מקובל חברתית. באופן משעשע, הסתכלתי עליו כתחרות מאחר והיה כנראה עשיר ובכושר טוב ולי יש צורך משונה להתחרות. אף על פי כן, גם אם לי הייתה ההזדמנות לא הייתי משרת.
"אז מה עשית בשלוש שנים האלו?"
"אני מוזיקאי. טכנו"
"מגניב". זה לא היה מגניב. שנאתי מוזיקה אלקטרונית כמו שאני שונא השתלות חזה ושמשקרים לי. משהו לא כנה, סינטתי. העובדה שהיה מוזיקאי, עשיר ושרירי יצרה בי את התחושה שלא היה מעמי. הוא היה רומנטיקן ואני הייתי בחור אנליטי ולוגי. הוא כנראה התעניין בעכשיו, בנהנתנות ואני לא. 'ערסים', 'פרחות', 'פקאצות', 'שטחיים', 'jocks', הכל כינויים לאנשים שבמחשבה עמוקה יותר הם רומנטיקנים. נהנים מהדברים בכללותם, בפשטות ובלי מחשבה.
זה לא אומר שאני לא נהנה מהפשטות. זה אומר שאני מנתח אותה יתר על המידה מכדי שאהנה ממנה בצורתה הפשוטה. כשאני מקבל טראמיסו בבית קפה אני אתחיל בלהעביר כפית מהשכבה העליונה לתחתונה בזהירות כדי לא לשבור את יופיו, אני אצפה כדי לראות את צורת השבירה. כשהוא בפי אמתין לרוק לפרק את המנה וינתח בדיוק מה שמו לי פה. יש פה ביסקוויט כנראה, שוקולד, קפה טוב מאוד, קרם גבינה, מעורבת פה הקצפה.
הרומנטיקן פשוט יהנה מהמנה. הוא יאכל אותה מהר יותר כנראה אבל יהנה באותה מידה. אולי פחות.
"אז מה אתה עשית בצבא?"
"אז מה אתה עשית בצבא?"
"אני עדיין בצבא. מכונאי"
הוא הסתכל לצידי ומבחין בספר שמונח על המדף לידי וקטעתי את הרצף שלו עבור הטקסט שנכשלתי לכתוב.
"מכונאי שקורא זן ואומנות אחזקת האופנוע?"
"אני מכונאי כדי שאוכל לקרוא זן ואומנות אחזקת האופנוע. יש לי זמן לקרוא ככה." זה שקר ואמת מוקפצים יחד. שקר כי הסיבות לעובדה שאני מכונאי גדולות מכדי שאוכל לתאר אותן וכבר עסקתי בהן, אמת כי בגלל זה אני עדיין מכונאי בקרייה ולא מעדיף קורס אחר.
"אז מה אתה חושב על השילוב בין איכות לטאו?"
חייכתי. אני מתחיל לחבב אותו.
"אני גם פיזיקאי בזמני הפנוי. מטריליסט חזק. אני מאמין שאיכות היא גירויים חיוביים במוחנו בשל תכונות פיזיות שגופים שונים מכילים ואנחנו קולטים שפשוט מורכב מדי עבורנו להבין בינתיים. אהבתי יותר כשהוא הציג את זה בתור trio אבל אני חושב שהבעיה שלו עם הנושא של איכות נובע מהדיכוטמיה השגויה של mind וuniverse"
"אז אני פילוסוף בזמני הפנוי." הוא אמר עם חיוך. "ובעיני אתה טועה."
הוא לא הרחיב. כנראה שהבין שיש בינינו חילוק דעות מאוד חזק וזה ייקח יותר מהפלגה של עשר שעות לפתור אותו. אבל הוא תפס אותי במבוכה פילוסופית.
פה המסקנה הראשונה מה-Chautauqua. אני אחראי על היערכות המפקדה שלי לשריפות. במסגרת תפקידי הכרתי קצינים רבים המזלזלים בי בשל תפקידי, העובדה שאני לובש מדי ב' וכנראה גם העובדה שאני נראה אוריאנטלי. הם סבורים כנראה שאני טיפש. המסקנה היא שלא משנה איזה תפקיד האדם לוקח לעצמו, נפשו עשויה להיות זו של מלומד. הצורה שהברזל לוקח עשויה להיות מטעה ולהכיל משהו עמוק יותר, essence מסוכן מאוד. הקטאנה היפנית אומנם יפה, עדינה ודקה אבל היא קטלנית בהרבה מהחרב האירופאית. רק בחינה עמוקה של האדם עשויה להביא להבנה עמוקה יותר שלו.
essence בא מהמילה esse. המילה esse עצמה היא בכלל מומצאת. יצרו אותה כשתירגמו את הפילוסופים היוונים כדי להחליף מונח בו הם השתמשו: οὐσία. התרגום הטוב ביותר למילה הזאת שאני מסוגל לחשוב עליו הוא "הטבע האמיתי", הרומאים תירגמו אותה ל"to be". אבל זה לא להיות. זה לא כל הישות אלא הרקע שלה שאנחנו לא מצליחים לראות כי התכונות החיצוניות שלה מעוורות אותנו.
פילוסוף חכם אמר פעם שלפילוסופיה המערבית חסר שורש כי הרומאים תירגמו בברוטאליות את הטקסטים היווניים שהם למעשה המקור של אותה פילוסופיה. כך, תירגום התכונות השטחיות של האדם, התרגום שלו לעינינו מהתבוננות ראשונה, חסרת שורש, לא קרובה לאדם עצמו ולכל התהליכים שהוא עובר.
המטוס סוף סוף יצא מהנמל. הנוסע האחרון הגיע. סוף סוף אפשר לעבוד.
"אז יש לך בעיות עם הידידה הזאת?"
"כן, אני לא רוצה לדבר על זה"
"למה לא?"
"כל פעם שאני מנסה לפצח את זה, זה עושה לי בלאגן בראש."
"היא בכל מקום?"
"כן."
"כמו הרוח של פידרוס?" אני מנחש שהבין שזה המכנה המשותף הכי חזק שלנו ושהוא בהחלט משועמם אם הוא רצה לדבר על זה.
"לא" או שכן? לא יודע.
"אז מה קרה שגרם לך לחשוב על זה?"
"היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר"
"כואב."
"כן, אבל זה כואב יותר כי אני גם אהבתי אותה."
"זאת טעות, אסור להתידד עם מישהי שאתה מאוהב בה."
"כולם אמרו לי את זה. ייתכן שגם אני חשבתי את זה.
היו זמנים שדיברתי איתה מיואש, מתוסכל, לא מבין למה היא מוכנה לידידות המוזרה הזאת. וענתה לי במעט אכזריות: 'יש לי הרבה ידידים כאלו" הוא היה חכם. הצליח לגרום לי לדבר על זה בעקיפין. הייתי מצוין בסמול טוק כשרציתי, כשהייתי צריך ידידים. ידעתי שכדי לגרום למישהו לדבר אתה שואל אותו שאלות בעקיפין. שאלות שפונות לעניין שלו ויגרמו לו בהדרגה לדבר. הוא היה טוב.
"אבל לא הצלחת לגרום לעצמך לצאת מהקשר הזה.
הטרידה אותך המחשבה שזה יכול להיות ביניכם. או לפחות רצית להיות איתה יותר."
"כן."
"אז הטקסט זה מכתב פרידה?"
"לא במובן הפשטני.
היא קוראת המון מהמחשבות שלי. אני לא מבין למה.
פה בקליפורניה חשבתי המון על פרידה מבחורה שהייתי איתה. דיברתי עם מישהי שעזרה לי להבין את המצב שלי יותר. אז כתבתי שני קטעים. האחד כשהמחשבות עוד צפו והשני כשהגעתי למסקנות יותר עמוקות.
בראשון התחלתי מהפחד הגדול שלי. שהיא מונעת ממני לראות נשים אחרות. סיימתי אותו אבל בנימה אופטימית, שאני מצליח לצאת מזה בלי פגע. ההבנה הזאת הגיע יותר ויותר עמוק עד שהצלחתי לפתור בעיה פנימית של שנאה עצמית ומחסום אישי לראות נשים בלי שאצטרך להתנתק ממנה.
כשהפנמתי את ההבנה הזאת הסתכלתי שוב על נשים מסביבי.
הביטחון גדל ורציתי להתנתק ממנה. לא לראות אותה יותר.
בטקסט השני הגעתי להבנה אחרת. מפוכחת יותר. היא חשובה לי אבל למשהו אחר. לא ידעתי מה זה בדיוק אבל רציתי את זה.
תמיד רצתי לדעת איך זה ירגיש לנשוק לה. רציתי שזה ירגיש כמו שתיארתי את זה באותו טקסט, שהיא תיעלם כחול."
"אז אתה שמח שהיא עזבה?"
"ממש לא.
הבנתי מה רציתי ממנה. מה שמשאיר בני אדם בריאים ומרפא בני אדם חולים זה לחלוק עם אנשים את החרא שלהם. זה בדיוק מה שרציתי ולא ידעתי לתת לזה שם. זאת אחת ההבנות שם.
הכל התגלגל מזה. משיחה אחת שלנו בעלת משמעות בה חלקתי איתה את מה שקורה איתי בבית ואז מחלוקה שלי של הטקסטים שלי מזעם. כעסתי שהיא ידעה. הרגשתי פגוע ורגיש. מהכעס הזה ניסיתי שוב ושוב להתרחק ממנה. מאותה תחושה לא חלקתי איתה מעולם דברים פנים אל פנים ותמיד הייתי תחת מסכה כל שהיא.
היא הייתה עבורי סיכוי לחיים בריאים יותר. מאוזנים יותר."
"למה כל כך חשוב לך לחלוק עם אחרים?"
"חשבתי פעם שפסיכולוגים נועדו רק כדי להעלות דברים למודע. זה לא נכון. פסיכולוגים משמשים בחברה המודרנית גם מה שהכומר שימש פעם. אתה מוסר וידוי על הכל בחייך. לא רק לחטאים אלא גם לפנימיות שלך. זה בריא. אתה צריך לחלוק עם מישהו שמוכן לקבל אותך כדי לא להרגיש בושה בזה וכדי להבין את עצמך יותר טוב."
"אני מניח שקיבלת מה שרצית בהתחלה."
"אני מניח שכן." לא רציתי לדבר איתו יותר.
"אבל אתה לא יכול לחלוק עם מישהי שאתה אוהב ולא יוצאת איתך."
"זה עבד. היא קיבלה את זה."
"אז היא הרוח של פידרוס?" הוא שאל עם חיוך.
רוחות. הכל הן רוחות. כך נפתחה הפילוסופיה של זן ואומנות אחזקת האופנוע. לא במובן של יצורים בעלי גוף אנושי שעוברים קירות אלא במובן של הכל בדמיוננו. המציאות, חוקי הטבע, הטאו וגם הרוחות. הכל מעוצב על ידי התודעה שלנו. והרוח של פידרוס? הרוח שפידרוס ניסה לצוד כל חיי ועלתה לו בחייו. אצלו היא הייתה ראציונליזציה. הרוח שלי היא הבחורה בין השאר. הידידה הזאת היא גם רוח שרודפת אותי או שאני רודף אותה. היא מייצגת המון תיסבוכות שאני יוצר בראשי. לא רק ביחסים איתה ושלא נובעים רק ממנה או קשורים לה.
"ייתכן שכן."
ייתכן ואני הוא בעצם הרומנטיקן.
'החיים הם קומדיה לאלו שחושבים וטרגדיה לאלו שמרגישים.' בתקופה האחרונה חשתי טלטלות שלא חשתי מעולם. האם החושבים חיים בקומדיה כי הם כל כך מנותקים מרגשותיהם? האם זה דבר טוב? זה בהחלט מאפשר להם להסתכל על המציאות ביתר קלות. או שלא.
הסתכלתי לחלון, טיפות גשם דבוקות לשימשה. המטוס מיטלטל. אנחנו נכנסים לסופה.
"תרצה לתרום לסרטן השד?" הדיילת שאלה.
הוצאתי מהכיס עשרה דולרים. זה היה כל הכסף שנותר לי מהמסע.
"למה אתה תורם לסרטן השד?"
"בטיסה הקודמת תרמתי שישה דולרים לסרטן השד וכעת אני נוסע ב-Business."
"אתה יודע שכמות הפירטים בעולם צנחה משמעותית ובמקביל הטמפרטורה בעולם עלתה?"
"צודק. אין קשר בין התרומה שלי לכרטיס. אני פשוט במצב של התניה חיובית. המוח שלי מקשר בין השניים אז אני מעדיף לתרום."
"ולמה תרמת טיסה קודמת?"
"כדי להרגיש שעשיתי מעשה טוב. אתה תועלתן?"
"אני מאמין שפילוסופיה של המוסר מסובכת מדי כדי להסיק מסקנה חד משמעית ולכן אני מעדיף פשוט להיות לא מוסרי."
צחקתי.
"פשוט מעניין לראות את הראציונליזציה של אנשים שונים. אתה לא אישה ולכן סרטן השד לא ישפיע עליך בשום צורה ובכל זאת בחרת לתרום. אנשים יסבירו את זה ב"כי אנחנו אנשים טובים" אבל זה שקר. כל אחד תורם מסיבה מסוימת. נורמה חברתית, מצב פסיכולוגי או התניה."
אכן פילוסוף.
"ואולי כל אמונה מבוססת על אחד מאלו."
"אפילו אמונות מדעיות."
" אל תלך איתי על הקווים האלו"
"שיהיה."
הוא הסתובב לצד שלו.
"רוצה לשמוע משהו מגוחך?"
שאלתי ונשענתי על המעקה של הכיסא שלו.
"כן?"
"היו שנים, במיוחד בנערותי, שתמכתי במטריארכיה.
האמנתי שגברים לא מסוגלים לא מסוגלים לנהל את העולם כי הם אגרסיבים ופחות מתוחכמים.
האמנתי שאנחנו רואים ניצנים של מטריארכיה כעת עם עליית כמות הסטודנטיות, הממוצעים הגבוהים שלהן והעובדה שהעולם עובר אינטלקצואלזציה ודיכוי אלימות.
האמנתי שכשנשים ישתלטו על המבנה הפוליטי נראה בהדרגה חוקים מיזאנרדיים והחפצה של גברים.
האישה תביא את הלחם והגבר יהיה עקר בית. גבר לא יהיה ישות עצמאית לאישה. הוא יהיה חפץ המועבר מהאמא לאישתו."
"ובמה אתה מאמין היום?"
"שגם בגבריות יש יתרון. שנשים אומנם נוטות יותר להיות רגשיות ובריאות נפשית אבל זה הניתוק הרגשי שמאפשר לגברים להיות אנליטיים וזה המ'אצ'ואיזם שדואג שהם יהיו תחרותיים ויחתרו להישגיות. הם אמנם פוגעים בעצם יותר אבל יכולים יותר להביא את היכולות שלהם למקסימום. אני מאמין שהם לא צריכים להיאבק זה עם זה אלא להתאחד תחת זהויות מגדריות מאוזנות יותר.
ייתכן שנשים יתפסו יותר כוח מגברים או שהמצב יתאזן אבל בהחלט לא נגיע למטריארכיה. זה רעיון רע. כמו עבדות, ג'נוסייד או כל דיכוי ואפליה של קבוצה באוכלוסייה.
האנושות שרדה והתעצמה על ידי רעיונות של אנשים. ברגע ששוק הרעיונות נפגע, כיוונים חדשים לרעיונות נפגעים גם והאפשרויות להתקדם יפגעו."
"איפה הנקודה פה?"
חייכתי.
"זה אותו עיקרון שלך. הסיבה שאני מאמין בשטויות האלו היא תסביכי הדומיננטיות שלי שנובעים מהקשר שלי עם אימי. אני מודע לזה ובכל זאת דובק בזה. פעם הסברתי את זה בצורה אחרת אבל גם שם קיימת אותה הבנה שזה לא אמונה שנובעת מראציונליזציה. ואם זה נכון, מה עוד מבוסס אצלי על פסיכולוגיה, תכתיבים חברתיים וגנטיקה? מטריליזם? נהנתנות? אולי במציאות אלטרנטיבית אני בכלל לא מאמין בלוגיקה. אני בכלל איש דתי מאוד."
הרעמים מתחזקים בחוץ, המטוס מתערער. הפחד שנתרסק מתחזק. האנדרלמוסיה בראש מתעצמת. עוד יש סיכוי שנתרסק אבל עוד לא. עוד לא אבדה הדעת לטירוף.
"אז אתה אומר שניתן לחלק את העולם לאמונות והראציונליזציה שאנחנו משתמשים כדי להסביר אותן?"
"במובן מסוים, כן. באמונות פסיכולוגיות ניתן לראות את זה בצורה מאוד פשוטה. פסיכולוגים מסבירים דברים לפי האמונה האישית שלהם. אני גם מנסה להסביר למה אני כל כך רוצה לדבר עם הידידה בעזרת ראציונליזציה. אם לא הייתי רוצה, הייתי מסביר למה אני לא רוצה."
"זה למה מדענים משתמשים בסמיות כדי לבחון היפוטזות."
"כן אבל ההיפוטזות שעוברות נוצרו באותה צורה. ניסוי מוצלח הוא ניסוי שמראה שיש קשר חיובי מסוים בין ההסבר למציאות. הוא לא בהכרח ההסבר הנכון. הוא פשוט קרוב למציאות.
אני חקרתי פסיכולוגיה של מגדר ומיניות ועודני עושה זאת מאותו רקע פסיכולוגי. כלומר גם תחומי הידע נשלטים על ידי אנשים עם רקעים בעלי מכנים משותפים כנראה מה שמוביל למסקנות דומות בתחום.
אפילו החלוקה של המדעים ותחומי הידע התבצעה מרקע תרבותי ופסיכולוגי של אנשים מסוימים. האם המציאות באמת מחולקת לפיזיקה וכימיה? מהמדע של היום לא אבל פעם זה היה מובן מאליו שכן."
"ואתה בכל זאת מאמין במטריליזם. אני לא יודע אם אתה חכם או טיפש."
"פאקינג גאון. מטריליזם זה פשוט ההסבר המניח ביותר את הדעת, לא הנכון ביותר."
הוא הסתכל עלי, הנהן, הסתובב למקומו.
אולי הרעמים לא כאלו גרועים. אמנם הם יוצרים כאוס אבל הם הגיוניים. הרעש מאפשר לנו לדעת שאנחנו ערים וחיים. הוא מניח את הדעת. מאיר את הדרך למטוס, מאפשר לראות משהו גם אם זה אפור ומעומעם.
הוא מסתכל על השלט המואר של חגורת הבטיחות ורוקע עם רגלו. לבסוף פותח את החגורה, קם ונכנס במהירות לשירותים. אחד הדיילים רואה אותו ודופק בכוח בדלת. הוא מושיב אותו במקומו בנימוס ועומד ליד הדלת. אחרי כחמש דקות של שמירה הדייל עצמו נכנס לשירותים. ממזר.
"אני גם מת שהאור יכבה ונוכל ללכת בחופשיות." התחלתי לחבב אותו ולכן אני מרגיש בנוח ליזום איתו שיחה.
"נהיה חופשיים רק כשנמות." מחשבה מדכאת. הוא פותח את הספר שלו. Difference and Repetition כתוב על הכריכה בגדול.
"מה אתה קורא?"
"זה על זהויות."
"אם A=B וB=C אז A=C?"
"יותר כמו למה A=A והאם זה נכון?"
"פאק. אז למה אתה לא פילוסוף אם אתה עוסק בדברים כל כך מופשטים ופילוסופים?"
"אני כן פילוסוף." הוא אמר וסגר את הספר. "מוזיקה זו הדרך שלי לראות את העולם ופילוסופיה זו השפה שבה אני מדבר כדי להסביר את זה.
בתור קורא של דרך הטאו אתה אמור להבין את זה.
אני רואה צבעים כשאני שומע מוזיקה. עולם משתנה. מציאות מתרעפלת. היא לא באמת קיימת יותר. אפילו הצלילים לא קיימים יותר. הם דרך ביטוי של משהו עמוק יותר ולא מובן."
"זה סתם נשמע מיסטי."
"אבל זה נכון. פילוסופים של המזרח באמת הבינו את זה ורק בני המערב שעסקו באומנויות קולטים את זה.
האם אתה עוסק באומנויות?"
"אומנויות לחימה"
"אז אתה מבין את העיקרון של צ'י."
ייתכן והוא חכם ממני. הוא הגיע לתבונה רבה שלא הגעתי אליה וייתכן שלא רציתי להגיע אליה. בעברי עמדתי מול קבוצה והייתי צריך להסביר להם מה זה צ'י. זה נשמע כמו בולשיט. זה באמת נראה כמו בולשיט. הדרך הכי טובה לתרגם את זה למערביים היא מכלול הוקטורים וחילופי האנרגיה בקרב. הדרך של האסיאתים להבין את זה הייתה כזרימה של משהו.
הם אמנם נתנו לה משמעות מיסטית אבל ההבנה הפשטנית של צ'י מאוד פיזית וקיימת. זה הדבר הזה שאני ממשיך אצל האויב ואז כשלי יש אותו, את אותה אנרגיה קינטית או כוח, אני מפעיל אותו נגדו.
וייתכן שלא ראיתי את זה אבל אכן הגעתי לאמונות מסוימות מאומנויות הלחימה. אז אנחנו מושפעים גם מגירויים סביבתיים ויצירות שלנו. מאומנות.
בזמן שאני חשבתי על זה הוא המשיך לקרוא.
"אתה יודע, אני כותב המון. פתאום אני מבין עד כמה הכתיבה שלי השפיע על המודעות שלי לעצמי. או לפחות לדרך בה אני תופס את עצמי"
"על מה אתה כותב?"
"הכל. פילוסופיה, הסביבה, מחשבות, דעות, על עצמי, יצירות. כל מה שעולה לי לראש ויש לי אומץ לעסוק בו."
"האם עסקת בידידה?"
"כמובן. המון."
"ובמה אתה מפחד לעסוק?"
ארבע הבעיות. מסתבר לי ששלוש מהן כבר הבעתי פה בצורה כזו או אחרת. זו השנייה שאני מפחד ממנה.
"במה שאני לא מבין על עצמי. ניסחתי ארבע בעיות שלא אעסוק בהן פה. נותרה רק אחת עבורי. לשאר גם קיבלתי תשובה מאוד מספקת בטיול."
"הייתה צריך לנסוע להודו."
"למה?"
"זה נראה כאילו חיפשת כיוון בקליפורניה. הודו ממש טובה לזה. זאת הסיבה שהמון ישראלים הולכים לשם אחרי צבא. הם נבעטים לעולם האמיתי אחרי שהכתיבו להם בדיוק מה לעשות במשך שלוש שנים והם מבולבלים מהתחת."
צחקתי.
"אז מה הבעיה ההיא?"
"למה שאומר לך?"
"תסתכל עלי כפסיכולוג. אני לא מעורב לך בשום צורה בחיים ואחרי שנצא מפה לא נראה זה את זה יותר בחיים. מה שתאמר לי נשאר איתי. אני לא מעורב בחיים שלך מספיק כדי שתהיה למה שתספר לי משמעות ואני מת להשתין וזה גורם לי לשכוח מזה."
הוא צודק, אין פה שום פגע.
"אני פוחד שאני הומו."
כך היה בירקון לפני כחודש. מטלפן שיכור לקו תמיכה. מנסה להבין את הפנטזיות המיניות שלי.
דיברתי עם הבחור שציינתי פה והוא אמר לי שנדבר על זה.
נכנסתי לשיחה ויצאתי ממנה מבולבל. אך הבנתי משהו אחד, אני צריך להתנסות. אבל אני לא רוצה להתנסות. המחשבה של סקס עם גבר דוחה אותי. אני נמשך למשהו. בפנטזיות זה המחשבה על גבר. אבל זה לא גבר. זה זכר אבל נקבי מאוד. אנדרוגיני. ואני לא רוצה אותו, אני רוצה להיות הוא. בפנטזיות זו אישה מעלי. אבל לא בהכרח. המחשבה של שני זכרים כאלו מחובקים יכולה גם להדליק אותי.
המחשבה של אישה שולטת גם מדליקה אותי מאוד.
הפנטזיות אכן ריתקו אותי זמן רב. התשובה אליהן מאוד זהה למה שהשבתי פה אך ייתכן והיא שגויה. היא נובעת מקריאה אינטנסיבית בספרות הפסיכולוגית. ייתכן פשוט ואני נמשך לגברים מסוג מסוים. אני צריך לבחון את שני התחומים. זה מה שעושה את זה מבלבל.
גם אם אני נמשך לנשים, זו לא משיכה שגרתית. ייתכן והיא תהיה שגרתית אחרי מאבק כוח עם אימי אבל בינתיים היא מאוד לא כזאת.
האופציה שחשבתי עליה היא פאן סקסואליות. איני טרנסג'נדר. אני נמשך מינית לאקטים נשיים אבל בהחלט לא רוצה להיות אישה.
אני גם לא נמשך באמת לגברים. או שכן? אני נמשך לדומיננטיות והיא מעורבת מאוד עם גבריות אבל בהחלט אעדיף אישה על גבר.
איממתי את זה עם הפסיכולוגית והתשובה התמזגה עם תשובות אחרות לשאלות אחרות שהועלו ונכנסו לדיון קודח לדמות שמיפינו. הדמות שלי. כאילו סיממתי את עצמי בסירופ שיעול. כאילו חוויתי חווית NDE. ראיתי את עצמי בחטף מבחוץ. זה הרגיש פגיע, חלש, אבל יצאתי מכך מחוזק ועם ביטחון. זה הרגיש טוב, לא רע.
"אבל חשבתי שאתה נמשך לידידה הזאת ולבחורה ההיא." הוא נראה מסוקרן. זה החומר שממנו כתובות הטנלובלות. זה מה שמושך בני אדם לקרוא עליהן. ההתערבות בחיי בני אדם. סימפתיה אנושית טבעית שממוסחרת לכסף.
"לידידה נמשכתי. אין ספק. אולי היה בזה בעיקר מרכיב של משיכה רומנטית. לרעיון של להיות איתה.
או שבאמת נמשכתי. יש המציבים נטיות מיניות בספקטרום ואולי יש לי נטייה גם לנשים. או שרק לנשים ואז זה מאוד הגיוני. אני לא יודע. אני יודע למה נמשכתי אליה. זה נכנס היטב לתיאורית הדומיננטיות. ברגע שהעירה הערה חכמה מאוד התחלתי באמת להימשך אליה. עד אז זה היה משחק. גבריות מיוצגת בפסיכולוגיה שלי על ידי אינטלקטואליזציה חזקה מאוד. הגברים בעולמי בצעירות היו אינטלקטואלים והנשים רגשיות. העובדה שהיא הייתה גברית בהערה הזאת, דומיננטית וחזקה בפירוש שלי, גרם לי להימשך אליה."
"מעניין. אני נהנה פה."
"תודה."
"והבחורה?"
"הבחורה היא הזוג האידאלי. זה הסתירה להשערה ההומוסקסואלית. אם אני כל כך רוצה גבר, למה אני כל כך נמשך לרעיון של להיות עם אישה? היא נשית מאוד. היא חריפה ודומיננטית אבל נשית. אולי אני מחפש גבר נשי במיוחד?"
"אל תשאל אותי."
האור כבה. יצאנו מאזור הסופה והמטוס התאזן.
"עכשיו אם תסלח לי" הוא טס לשירותים.
אני נשארתי עם המחשבות. מביט בחלון. חושך של לילה. עוד האופק לא נראה מרחוק.
כמו העיר מההר.
כשהוא חזר הוא ראה אותי מביט בחלון.
"מה אתה חושב עכשיו?"
"אני עצוב. כואב לי."
"למה?"
"כי סוף סוף הבנתי איך לבטוח באנשים.
סוף סוף הבנתי איך לומר לאנשים מה מפריע לי, מה קורה איתי.
אבל בשביל להגיע לפה הייתי צריך לאבד אותה מסתבר.
בזכות התהליך הגעתי למוכנות מלאה להעביר הכל ובמקביל איבדתי את האדם היחיד שהייתי מסוגל לעשות זה איתו.
אני מפחד שזה יגרום לי להסתגר שוב אבל כשאני חושב על זה, זה לא סביר."
"אז מה תעשה עכשיו?"
"אני חושב שאדבר עם מישהי שלא דיברתי איתה המון זמן. אבל האגו שלי מונע ממני לעשות זאת. אני מדבר על ידידה אחרת שלי. אני רואה הכל פתאום באור אחר."
"הכל יהיה טוב."
"אני יודע. התהליך היה חשוב מדי כדי לא לשמוח קצת."
אורות המטוס נדלקו. מצחיק איך הם מנסים להכתיב לך מתי לישון ומתי להיות ער בטיסה.
עבר הרבה זמן. הוגשה ארוחה. ישנתי קצת. שרר בינינו שקט לזמן מסוים. כל אחד בעולמו שלו.
אחרי הארוחה עשיתי את שתיכננתי לעשות לפני הטיסה.
לקחתי כוס תה ואת הספר וקראתי.
הקריאה עודדה אותי. התסיסה את המוח שלי למען רעיונות חדשים. התחלתי לכתוב.
כתבתי הרבה.
הוא הסתכל לעברי ברגע מסוים.
"מה אתה כותב?"
"אני רוצה להעביר הרצאה בתיכון שלמדתי בו על הגיוס שלי לצבא."
"למה?"
"כי אני הרגשתי מבולבל לפני הצבא ואני חושב שהם מרגישים ככה גם ואני רוצה לעזור להם."
"כן אבל למה אתה רוצה לעזור להם?"
"כי אחת המטרות שלי בחיים זה לחנך והחלטתי ללכת בדרך שאני אוהב."
"יש לך הרבה רוחות."
סיפרתי לו עליהן. הבנתי שכולן עוסקות בהנהגה ודומיננטיות.
כשהייתי נער רציתי להיות ראש ממשלה. ייתכן ואפילו טוטליטרי. לא היו לי מעולם שאיפות להתמסרות תחת בית. גם שאיפת אבהות הייתה קשורה בחינוך והנהגה. פאסיביות מודחקת קראתי לזה כבר. פאסיביות פנימית ודומיננטיות חזקה חיצונית.
"אתה חושב אבל שלספר להם על הצבא שלך זה חינוך?"
"מה אני יכול לספר להם?"
"אתה פילוסוף. דבר איתם על פילוסופיה."
"אני פיזיקאי"
"פיזיקאי זה אדם שמפתח כלים מדעיים לשימוש פרקטי. פילוסוף זה אדם שמתעניין במציאת האמת. אתה פילוסוף."
"מגוחך. פיזיקאים חוקרים את המציאות בעולם מטריליסטי. הם מוצאים את הצורה הכי טובה והכי קרובה שלה. לא מעט מהם נכנסו לפיזיקה ממש למטרה הזאת."
"אבל הם לא מוצאים את המציאות. הם מוצאים קירובים שלה. פילוסופיה היא הצורה הכי קרובה למציאות שהמוח האנושי יכול לתפוס. היא פותחת כל כיוון אפשרי של המציאות וחוקרת אותם ומסבירה לוגית באלו נסיבות הם אפשריים.
אתה לא כנה לעצמך. אתה מבין שהדבר הכי קרוב לאמת שאנחנו יכולים לומר הוא שאנחנו חושבים וכל השאר הוא רק קירובים שגויים של האמת."
"אבל אני עדיין סבור שאנחנו יכולים להבין את צורת החשיבה שלנו ואת הכשלים בה ולראות את המציאות בצורה הטובה ביותר דרך מחקר מדעי. הוא הניב תוצאות מצוינות. אני מאמין שאין כלום חוץ מחומר ואנרגיה. אם נצליח להסביר את הכשלים בחשיבה שלנו באמצעות מדע ולהגיע לקירוב של המציאות שהאחוז ממנו אליה הוא כאורך פלאנק במטרים, נגלה את האמת הטהורה ביותר שהאדם מסוגל. זה לא אפשרי בעזרת פילוסופיה."
"אם הייתה אסיאתי הייתה מדבר אחרת."
"כנראה. אבל כאיש מערב אומר לאסיאתי מהיקום המקביל שלי יש מחשבים ופצצות ולכן סביר יותר שאני צודק."
"אז למה אתה לא מלמד אותם את זה?!"
"חשבתי לרגע. זה באמת דבר יותר טהור וטוב מללמד אותם על הצבא.
"אתה מפחד לומר לעצמך מה אתה רוצה לעשות. אתה רוצה לפתוח להם את הראש. להנחות אותם זה רק חלק מזה. להראות להם דרכי מחשבה זה הכל."
"יש בזה משהו."
כך התחילה החשיבה שלי על הרצאה שאני רוצה להעביר. נושאים מסודרים מלוגיקה עד למטאפיזיקה גבוה.
"אבל מה שממש מפריע לי זה רוח אחרת שלך. למה אתה רוצה ללמוד מדעי המחשב?"
"כדי התעשר כדי שאוכל לתת לילדים של"
"שטויות! אתה לא רוצה להתעשר. לא באמת. שמעתי את הצורה שאתה חושב.
אתה רוצה ללמוד. לגלות את המציאות."
"זה לא ריאלי ומסוכן לי."
"שום דבר בחיים לא ריאלי. כל החלטה שלנו נובעת מרצונות סובייקטיבים. אתה צריך לבחור בין הרצון להתעשר, להיות דומיננטי ולשלוט, לבין לעשות מה שאתה נהנה לעשות."
"אז למה אתה בחרת מוזיקה? למה לא פילוסופיה? אתה לא חושב שאתה נראה כמו אידיוט כשאתה לבוש ככה?"
"לא. ממש לא. אני הסברתי לך למה בחרתי מוזיקה.
אתה צריך לשאול את עצמך למה אתה לא בוחר בפילוסופיה? למה אתה הולך כל יום לבסיס המזדיין שלך ומתקשר עם בני אדם משעממים כשאתה יכול לעשות משהו שאתה אוהב לעשות?"
"כי אני מפחד לאבד את עצמי שם. פילוסופיה זו ארץ שאתה משתגע בה בלי שליטה."
"לא כולם."
"אני כבר מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה."
אין בריחה במטוס הסגור. אין שום דבר באופק מלבד חושך.
"כי אתה לא שייך למקום שאתה נמצא בו!"
ברגע זה רציתי לברוח מהכל. אולי להתאבד. למצוא את עצמי מחדש. אבל יותר טוב. המסע שעברתי בראשי גדול באלף מיילים מזה שהמטוס עובר כעת.
ופתאום הכל מסודר להפליא. המחשבות על עצמי, השאיפות, הרצונות.
ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי כעת.
נזירות חדשה.
חיים של קריאה ולמידה והתאמנות באומנויות הלחימה. עד שאמצא את הכיוון שחסר לי.
איבדתי את הידידה אך אמצא אחרת כעת כשיש לי ייעוד.
אני יודע יותר טוב איך להתנהג עם אנשים.
דמיינתי נזיר אמיתי, מטייל לו בהרים ופותח את ספריו ולומד איך לחשוב שוב. איך לראות את המציאות. מתמטיקה מורכבת, פילוסופיה ופיזיקה.
אומנויות לחימה כמוזיקה שלי.
מתעורר מחלום. מבין הכול טוב יותר. מסתכל במושב מלפנים על הבחור השרירי.
אני נמשך אליו? ממש לא. בחור נאה אבל.
מסתכל לחלון. שמיים כחולים בהירים. הכל באמת מונח במקומו כעת. לפחות עד שאסדר אותו מחדש.
אני תוהה כמה ממה שקרה היה חלום.
יורד מהמטוס. עולה למכונית.
מתווכח עם אמא שלי על כל מה שאני חושב ולא אמרתי. על איך שאני מרגיש איתה. עימות ראשון מיני רבים שיבואו.
משוגע? אולי. לפחות כעת אני יודע מה קורה אצלי בראש. מה אני. מה הולך אצלי בחיים ומה אני רוצה.
שתיקה. מביט בדרך שאנחנו חוצים.
נכנס הביתה. אולי אמשיך את הטקסט עם הגשר והערפל. נזכרתי לפתע בדרך מצוינת לסיים אותו. אני פותח את מדף הספרים שלי.
הערפל התבהר. הם יכלו לראות לאופק סוף סוף.
"צפונה ומערבה: הרחוב הראשי, אזור התעשייה, הנהר, האי ובית החולים שעליו. עשן עלה מאלפי ארובות. אנשים זערוריים מיהרו ברחובות, ברגל, על סוסים או בעגלות, נושאים תרמילי כלים, סלי ירקות או שקים כבדים. גברים, נשים וילדים, שמנים ורזים, בבגדים דלים ובלויים או כבדים ועשירים, רובם חומים וירוקים, ופה ושם גם כחולים ואדומים. המראה של כל אלה הפעיל את קריס: לכל אדם היו חיים משלו, וכולם עשירים ומורכבים, חיים של דרמות בעבר ואתגרים בעתיד, זיכרונות נעימים, סודות עצובים וקהל חברים, אויבים ואהובים.
'מוכנה?' שאל מרתין.
קריס הינהנה.
...
'לא משאר הרבה עד הקצה,' אמר. 'בקרוב תהיי במקום הכי גבוה שאישה הגיע אליו אי פעם באנגליה.' הוא החל שוב לטפס.
...
בקצה הצריח היה צלב. הוא נראה קטן מלמטה, אבל עכשיו ראתה קריס שהוא גבוה ממנה.
'תמיד יש צלב בקצה של צריח' אמר מרתין. 'זאת מוסכמה. חוץ מזה, הנוהג משתנה. בשרטרז יש על הצלב תמונה של השמש. אני עשיתי משהו אחר.'
קריס ראתה כי לרגלי הצלב הניח מרתין מלאך אבן בגודל טבעי. הדמות הכורעת לא הביטה למעלה על הצלב, אלא מערבה, לעבר העיר. כשהסתכלה ביתר תשומת לב, ראתה קריס כי תווי פניו של המלאך אינם רגילים. הפנים העגולות הקטנות היו פני אישה, ונראו לה קצת מוכרות בתוויהן הנקיים ובשיער הקצר.
אחר כך הבינה שאלה פניה שלה.
היא נדהמה. 'הם ירשו לך לעשות את זה?' שאלה.
מרתין הינהן. 'חצי מתושבי העיר חושבים כבר עכשיו שאת מלאך.'
'אבל אני לא,' אמרה.
'לא,' אמר בחיוך המוכר שכל כך אהבה. 'אבל את הדבר הכי קרוב למלאך שהם ראו.'
...
מרתין וקריס נשארו קרובים זה לזה ועמדו שם, בקצה העולם, עוד זמן רב אחר כך."
אני חושב על הטקסט שוב בנוסטלגיה. העיר פרוסה בפני. החיים שלי. כל מקום אליו ארצה ללכת וכל מקום שבאמת ארצה ללכת אליו.
והיא? פני המלאך היא הבחורה שאני חושב עליה. זובחים לה בעולם הזה. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי כפסל של העיר.
סוף סוף מצאתי את עצמי ובשביל זה אני מניח שהייתי צריך לאבד אותך.
"למה לא?"
"כל פעם שאני מנסה לפצח את זה, זה עושה לי בלאגן בראש."
"היא בכל מקום?"
"כן."
"כמו הרוח של פידרוס?" אני מנחש שהבין שזה המכנה המשותף הכי חזק שלנו ושהוא בהחלט משועמם אם הוא רצה לדבר על זה.
"לא" או שכן? לא יודע.
"אז מה קרה שגרם לך לחשוב על זה?"
"היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר"
"כואב."
"כן, אבל זה כואב יותר כי אני גם אהבתי אותה."
"זאת טעות, אסור להתידד עם מישהי שאתה מאוהב בה."
"כולם אמרו לי את זה. ייתכן שגם אני חשבתי את זה.
היו זמנים שדיברתי איתה מיואש, מתוסכל, לא מבין למה היא מוכנה לידידות המוזרה הזאת. וענתה לי במעט אכזריות: 'יש לי הרבה ידידים כאלו" הוא היה חכם. הצליח לגרום לי לדבר על זה בעקיפין. הייתי מצוין בסמול טוק כשרציתי, כשהייתי צריך ידידים. ידעתי שכדי לגרום למישהו לדבר אתה שואל אותו שאלות בעקיפין. שאלות שפונות לעניין שלו ויגרמו לו בהדרגה לדבר. הוא היה טוב.
"אבל לא הצלחת לגרום לעצמך לצאת מהקשר הזה.
הטרידה אותך המחשבה שזה יכול להיות ביניכם. או לפחות רצית להיות איתה יותר."
"כן."
"אז הטקסט זה מכתב פרידה?"
"לא במובן הפשטני.
היא קוראת המון מהמחשבות שלי. אני לא מבין למה.
פה בקליפורניה חשבתי המון על פרידה מבחורה שהייתי איתה. דיברתי עם מישהי שעזרה לי להבין את המצב שלי יותר. אז כתבתי שני קטעים. האחד כשהמחשבות עוד צפו והשני כשהגעתי למסקנות יותר עמוקות.
בראשון התחלתי מהפחד הגדול שלי. שהיא מונעת ממני לראות נשים אחרות. סיימתי אותו אבל בנימה אופטימית, שאני מצליח לצאת מזה בלי פגע. ההבנה הזאת הגיע יותר ויותר עמוק עד שהצלחתי לפתור בעיה פנימית של שנאה עצמית ומחסום אישי לראות נשים בלי שאצטרך להתנתק ממנה.
כשהפנמתי את ההבנה הזאת הסתכלתי שוב על נשים מסביבי.
הביטחון גדל ורציתי להתנתק ממנה. לא לראות אותה יותר.
בטקסט השני הגעתי להבנה אחרת. מפוכחת יותר. היא חשובה לי אבל למשהו אחר. לא ידעתי מה זה בדיוק אבל רציתי את זה.
תמיד רצתי לדעת איך זה ירגיש לנשוק לה. רציתי שזה ירגיש כמו שתיארתי את זה באותו טקסט, שהיא תיעלם כחול."
"אז אתה שמח שהיא עזבה?"
"ממש לא.
הבנתי מה רציתי ממנה. מה שמשאיר בני אדם בריאים ומרפא בני אדם חולים זה לחלוק עם אנשים את החרא שלהם. זה בדיוק מה שרציתי ולא ידעתי לתת לזה שם. זאת אחת ההבנות שם.
הכל התגלגל מזה. משיחה אחת שלנו בעלת משמעות בה חלקתי איתה את מה שקורה איתי בבית ואז מחלוקה שלי של הטקסטים שלי מזעם. כעסתי שהיא ידעה. הרגשתי פגוע ורגיש. מהכעס הזה ניסיתי שוב ושוב להתרחק ממנה. מאותה תחושה לא חלקתי איתה מעולם דברים פנים אל פנים ותמיד הייתי תחת מסכה כל שהיא.
היא הייתה עבורי סיכוי לחיים בריאים יותר. מאוזנים יותר."
"למה כל כך חשוב לך לחלוק עם אחרים?"
"חשבתי פעם שפסיכולוגים נועדו רק כדי להעלות דברים למודע. זה לא נכון. פסיכולוגים משמשים בחברה המודרנית גם מה שהכומר שימש פעם. אתה מוסר וידוי על הכל בחייך. לא רק לחטאים אלא גם לפנימיות שלך. זה בריא. אתה צריך לחלוק עם מישהו שמוכן לקבל אותך כדי לא להרגיש בושה בזה וכדי להבין את עצמך יותר טוב."
"אני מניח שקיבלת מה שרצית בהתחלה."
"אני מניח שכן." לא רציתי לדבר איתו יותר.
"אבל אתה לא יכול לחלוק עם מישהי שאתה אוהב ולא יוצאת איתך."
"זה עבד. היא קיבלה את זה."
"אז היא הרוח של פידרוס?" הוא שאל עם חיוך.
רוחות. הכל הן רוחות. כך נפתחה הפילוסופיה של זן ואומנות אחזקת האופנוע. לא במובן של יצורים בעלי גוף אנושי שעוברים קירות אלא במובן של הכל בדמיוננו. המציאות, חוקי הטבע, הטאו וגם הרוחות. הכל מעוצב על ידי התודעה שלנו. והרוח של פידרוס? הרוח שפידרוס ניסה לצוד כל חיי ועלתה לו בחייו. אצלו היא הייתה ראציונליזציה. הרוח שלי היא הבחורה בין השאר. הידידה הזאת היא גם רוח שרודפת אותי או שאני רודף אותה. היא מייצגת המון תיסבוכות שאני יוצר בראשי. לא רק ביחסים איתה ושלא נובעים רק ממנה או קשורים לה.
"ייתכן שכן."
ייתכן ואני הוא בעצם הרומנטיקן.
'החיים הם קומדיה לאלו שחושבים וטרגדיה לאלו שמרגישים.' בתקופה האחרונה חשתי טלטלות שלא חשתי מעולם. האם החושבים חיים בקומדיה כי הם כל כך מנותקים מרגשותיהם? האם זה דבר טוב? זה בהחלט מאפשר להם להסתכל על המציאות ביתר קלות. או שלא.
הסתכלתי לחלון, טיפות גשם דבוקות לשימשה. המטוס מיטלטל. אנחנו נכנסים לסופה.
"תרצה לתרום לסרטן השד?" הדיילת שאלה.
הוצאתי מהכיס עשרה דולרים. זה היה כל הכסף שנותר לי מהמסע.
"למה אתה תורם לסרטן השד?"
"בטיסה הקודמת תרמתי שישה דולרים לסרטן השד וכעת אני נוסע ב-Business."
"אתה יודע שכמות הפירטים בעולם צנחה משמעותית ובמקביל הטמפרטורה בעולם עלתה?"
"צודק. אין קשר בין התרומה שלי לכרטיס. אני פשוט במצב של התניה חיובית. המוח שלי מקשר בין השניים אז אני מעדיף לתרום."
"ולמה תרמת טיסה קודמת?"
"כדי להרגיש שעשיתי מעשה טוב. אתה תועלתן?"
"אני מאמין שפילוסופיה של המוסר מסובכת מדי כדי להסיק מסקנה חד משמעית ולכן אני מעדיף פשוט להיות לא מוסרי."
צחקתי.
"פשוט מעניין לראות את הראציונליזציה של אנשים שונים. אתה לא אישה ולכן סרטן השד לא ישפיע עליך בשום צורה ובכל זאת בחרת לתרום. אנשים יסבירו את זה ב"כי אנחנו אנשים טובים" אבל זה שקר. כל אחד תורם מסיבה מסוימת. נורמה חברתית, מצב פסיכולוגי או התניה."
אכן פילוסוף.
"ואולי כל אמונה מבוססת על אחד מאלו."
"אפילו אמונות מדעיות."
" אל תלך איתי על הקווים האלו"
"שיהיה."
הוא הסתובב לצד שלו.
"רוצה לשמוע משהו מגוחך?"
שאלתי ונשענתי על המעקה של הכיסא שלו.
"כן?"
"היו שנים, במיוחד בנערותי, שתמכתי במטריארכיה.
האמנתי שגברים לא מסוגלים לא מסוגלים לנהל את העולם כי הם אגרסיבים ופחות מתוחכמים.
האמנתי שאנחנו רואים ניצנים של מטריארכיה כעת עם עליית כמות הסטודנטיות, הממוצעים הגבוהים שלהן והעובדה שהעולם עובר אינטלקצואלזציה ודיכוי אלימות.
האמנתי שכשנשים ישתלטו על המבנה הפוליטי נראה בהדרגה חוקים מיזאנרדיים והחפצה של גברים.
האישה תביא את הלחם והגבר יהיה עקר בית. גבר לא יהיה ישות עצמאית לאישה. הוא יהיה חפץ המועבר מהאמא לאישתו."
"ובמה אתה מאמין היום?"
"שגם בגבריות יש יתרון. שנשים אומנם נוטות יותר להיות רגשיות ובריאות נפשית אבל זה הניתוק הרגשי שמאפשר לגברים להיות אנליטיים וזה המ'אצ'ואיזם שדואג שהם יהיו תחרותיים ויחתרו להישגיות. הם אמנם פוגעים בעצם יותר אבל יכולים יותר להביא את היכולות שלהם למקסימום. אני מאמין שהם לא צריכים להיאבק זה עם זה אלא להתאחד תחת זהויות מגדריות מאוזנות יותר.
ייתכן שנשים יתפסו יותר כוח מגברים או שהמצב יתאזן אבל בהחלט לא נגיע למטריארכיה. זה רעיון רע. כמו עבדות, ג'נוסייד או כל דיכוי ואפליה של קבוצה באוכלוסייה.
האנושות שרדה והתעצמה על ידי רעיונות של אנשים. ברגע ששוק הרעיונות נפגע, כיוונים חדשים לרעיונות נפגעים גם והאפשרויות להתקדם יפגעו."
"איפה הנקודה פה?"
חייכתי.
"זה אותו עיקרון שלך. הסיבה שאני מאמין בשטויות האלו היא תסביכי הדומיננטיות שלי שנובעים מהקשר שלי עם אימי. אני מודע לזה ובכל זאת דובק בזה. פעם הסברתי את זה בצורה אחרת אבל גם שם קיימת אותה הבנה שזה לא אמונה שנובעת מראציונליזציה. ואם זה נכון, מה עוד מבוסס אצלי על פסיכולוגיה, תכתיבים חברתיים וגנטיקה? מטריליזם? נהנתנות? אולי במציאות אלטרנטיבית אני בכלל לא מאמין בלוגיקה. אני בכלל איש דתי מאוד."
הרעמים מתחזקים בחוץ, המטוס מתערער. הפחד שנתרסק מתחזק. האנדרלמוסיה בראש מתעצמת. עוד יש סיכוי שנתרסק אבל עוד לא. עוד לא אבדה הדעת לטירוף.
"אז אתה אומר שניתן לחלק את העולם לאמונות והראציונליזציה שאנחנו משתמשים כדי להסביר אותן?"
"במובן מסוים, כן. באמונות פסיכולוגיות ניתן לראות את זה בצורה מאוד פשוטה. פסיכולוגים מסבירים דברים לפי האמונה האישית שלהם. אני גם מנסה להסביר למה אני כל כך רוצה לדבר עם הידידה בעזרת ראציונליזציה. אם לא הייתי רוצה, הייתי מסביר למה אני לא רוצה."
"זה למה מדענים משתמשים בסמיות כדי לבחון היפוטזות."
"כן אבל ההיפוטזות שעוברות נוצרו באותה צורה. ניסוי מוצלח הוא ניסוי שמראה שיש קשר חיובי מסוים בין ההסבר למציאות. הוא לא בהכרח ההסבר הנכון. הוא פשוט קרוב למציאות.
אני חקרתי פסיכולוגיה של מגדר ומיניות ועודני עושה זאת מאותו רקע פסיכולוגי. כלומר גם תחומי הידע נשלטים על ידי אנשים עם רקעים בעלי מכנים משותפים כנראה מה שמוביל למסקנות דומות בתחום.
אפילו החלוקה של המדעים ותחומי הידע התבצעה מרקע תרבותי ופסיכולוגי של אנשים מסוימים. האם המציאות באמת מחולקת לפיזיקה וכימיה? מהמדע של היום לא אבל פעם זה היה מובן מאליו שכן."
"ואתה בכל זאת מאמין במטריליזם. אני לא יודע אם אתה חכם או טיפש."
"פאקינג גאון. מטריליזם זה פשוט ההסבר המניח ביותר את הדעת, לא הנכון ביותר."
הוא הסתכל עלי, הנהן, הסתובב למקומו.
אולי הרעמים לא כאלו גרועים. אמנם הם יוצרים כאוס אבל הם הגיוניים. הרעש מאפשר לנו לדעת שאנחנו ערים וחיים. הוא מניח את הדעת. מאיר את הדרך למטוס, מאפשר לראות משהו גם אם זה אפור ומעומעם.
הוא מסתכל על השלט המואר של חגורת הבטיחות ורוקע עם רגלו. לבסוף פותח את החגורה, קם ונכנס במהירות לשירותים. אחד הדיילים רואה אותו ודופק בכוח בדלת. הוא מושיב אותו במקומו בנימוס ועומד ליד הדלת. אחרי כחמש דקות של שמירה הדייל עצמו נכנס לשירותים. ממזר.
"אני גם מת שהאור יכבה ונוכל ללכת בחופשיות." התחלתי לחבב אותו ולכן אני מרגיש בנוח ליזום איתו שיחה.
"נהיה חופשיים רק כשנמות." מחשבה מדכאת. הוא פותח את הספר שלו. Difference and Repetition כתוב על הכריכה בגדול.
"מה אתה קורא?"
"זה על זהויות."
"אם A=B וB=C אז A=C?"
"יותר כמו למה A=A והאם זה נכון?"
"פאק. אז למה אתה לא פילוסוף אם אתה עוסק בדברים כל כך מופשטים ופילוסופים?"
"אני כן פילוסוף." הוא אמר וסגר את הספר. "מוזיקה זו הדרך שלי לראות את העולם ופילוסופיה זו השפה שבה אני מדבר כדי להסביר את זה.
בתור קורא של דרך הטאו אתה אמור להבין את זה.
אני רואה צבעים כשאני שומע מוזיקה. עולם משתנה. מציאות מתרעפלת. היא לא באמת קיימת יותר. אפילו הצלילים לא קיימים יותר. הם דרך ביטוי של משהו עמוק יותר ולא מובן."
"זה סתם נשמע מיסטי."
"אבל זה נכון. פילוסופים של המזרח באמת הבינו את זה ורק בני המערב שעסקו באומנויות קולטים את זה.
האם אתה עוסק באומנויות?"
"אומנויות לחימה"
"אז אתה מבין את העיקרון של צ'י."
ייתכן והוא חכם ממני. הוא הגיע לתבונה רבה שלא הגעתי אליה וייתכן שלא רציתי להגיע אליה. בעברי עמדתי מול קבוצה והייתי צריך להסביר להם מה זה צ'י. זה נשמע כמו בולשיט. זה באמת נראה כמו בולשיט. הדרך הכי טובה לתרגם את זה למערביים היא מכלול הוקטורים וחילופי האנרגיה בקרב. הדרך של האסיאתים להבין את זה הייתה כזרימה של משהו.
הם אמנם נתנו לה משמעות מיסטית אבל ההבנה הפשטנית של צ'י מאוד פיזית וקיימת. זה הדבר הזה שאני ממשיך אצל האויב ואז כשלי יש אותו, את אותה אנרגיה קינטית או כוח, אני מפעיל אותו נגדו.
וייתכן שלא ראיתי את זה אבל אכן הגעתי לאמונות מסוימות מאומנויות הלחימה. אז אנחנו מושפעים גם מגירויים סביבתיים ויצירות שלנו. מאומנות.
בזמן שאני חשבתי על זה הוא המשיך לקרוא.
"אתה יודע, אני כותב המון. פתאום אני מבין עד כמה הכתיבה שלי השפיע על המודעות שלי לעצמי. או לפחות לדרך בה אני תופס את עצמי"
"על מה אתה כותב?"
"הכל. פילוסופיה, הסביבה, מחשבות, דעות, על עצמי, יצירות. כל מה שעולה לי לראש ויש לי אומץ לעסוק בו."
"האם עסקת בידידה?"
"כמובן. המון."
"ובמה אתה מפחד לעסוק?"
ארבע הבעיות. מסתבר לי ששלוש מהן כבר הבעתי פה בצורה כזו או אחרת. זו השנייה שאני מפחד ממנה.
"במה שאני לא מבין על עצמי. ניסחתי ארבע בעיות שלא אעסוק בהן פה. נותרה רק אחת עבורי. לשאר גם קיבלתי תשובה מאוד מספקת בטיול."
"הייתה צריך לנסוע להודו."
"למה?"
"זה נראה כאילו חיפשת כיוון בקליפורניה. הודו ממש טובה לזה. זאת הסיבה שהמון ישראלים הולכים לשם אחרי צבא. הם נבעטים לעולם האמיתי אחרי שהכתיבו להם בדיוק מה לעשות במשך שלוש שנים והם מבולבלים מהתחת."
צחקתי.
"אז מה הבעיה ההיא?"
"למה שאומר לך?"
"תסתכל עלי כפסיכולוג. אני לא מעורב לך בשום צורה בחיים ואחרי שנצא מפה לא נראה זה את זה יותר בחיים. מה שתאמר לי נשאר איתי. אני לא מעורב בחיים שלך מספיק כדי שתהיה למה שתספר לי משמעות ואני מת להשתין וזה גורם לי לשכוח מזה."
הוא צודק, אין פה שום פגע.
"אני פוחד שאני הומו."
כך היה בירקון לפני כחודש. מטלפן שיכור לקו תמיכה. מנסה להבין את הפנטזיות המיניות שלי.
דיברתי עם הבחור שציינתי פה והוא אמר לי שנדבר על זה.
נכנסתי לשיחה ויצאתי ממנה מבולבל. אך הבנתי משהו אחד, אני צריך להתנסות. אבל אני לא רוצה להתנסות. המחשבה של סקס עם גבר דוחה אותי. אני נמשך למשהו. בפנטזיות זה המחשבה על גבר. אבל זה לא גבר. זה זכר אבל נקבי מאוד. אנדרוגיני. ואני לא רוצה אותו, אני רוצה להיות הוא. בפנטזיות זו אישה מעלי. אבל לא בהכרח. המחשבה של שני זכרים כאלו מחובקים יכולה גם להדליק אותי.
המחשבה של אישה שולטת גם מדליקה אותי מאוד.
הפנטזיות אכן ריתקו אותי זמן רב. התשובה אליהן מאוד זהה למה שהשבתי פה אך ייתכן והיא שגויה. היא נובעת מקריאה אינטנסיבית בספרות הפסיכולוגית. ייתכן פשוט ואני נמשך לגברים מסוג מסוים. אני צריך לבחון את שני התחומים. זה מה שעושה את זה מבלבל.
גם אם אני נמשך לנשים, זו לא משיכה שגרתית. ייתכן והיא תהיה שגרתית אחרי מאבק כוח עם אימי אבל בינתיים היא מאוד לא כזאת.
האופציה שחשבתי עליה היא פאן סקסואליות. איני טרנסג'נדר. אני נמשך מינית לאקטים נשיים אבל בהחלט לא רוצה להיות אישה.
אני גם לא נמשך באמת לגברים. או שכן? אני נמשך לדומיננטיות והיא מעורבת מאוד עם גבריות אבל בהחלט אעדיף אישה על גבר.
איממתי את זה עם הפסיכולוגית והתשובה התמזגה עם תשובות אחרות לשאלות אחרות שהועלו ונכנסו לדיון קודח לדמות שמיפינו. הדמות שלי. כאילו סיממתי את עצמי בסירופ שיעול. כאילו חוויתי חווית NDE. ראיתי את עצמי בחטף מבחוץ. זה הרגיש פגיע, חלש, אבל יצאתי מכך מחוזק ועם ביטחון. זה הרגיש טוב, לא רע.
"אבל חשבתי שאתה נמשך לידידה הזאת ולבחורה ההיא." הוא נראה מסוקרן. זה החומר שממנו כתובות הטנלובלות. זה מה שמושך בני אדם לקרוא עליהן. ההתערבות בחיי בני אדם. סימפתיה אנושית טבעית שממוסחרת לכסף.
"לידידה נמשכתי. אין ספק. אולי היה בזה בעיקר מרכיב של משיכה רומנטית. לרעיון של להיות איתה.
או שבאמת נמשכתי. יש המציבים נטיות מיניות בספקטרום ואולי יש לי נטייה גם לנשים. או שרק לנשים ואז זה מאוד הגיוני. אני לא יודע. אני יודע למה נמשכתי אליה. זה נכנס היטב לתיאורית הדומיננטיות. ברגע שהעירה הערה חכמה מאוד התחלתי באמת להימשך אליה. עד אז זה היה משחק. גבריות מיוצגת בפסיכולוגיה שלי על ידי אינטלקטואליזציה חזקה מאוד. הגברים בעולמי בצעירות היו אינטלקטואלים והנשים רגשיות. העובדה שהיא הייתה גברית בהערה הזאת, דומיננטית וחזקה בפירוש שלי, גרם לי להימשך אליה."
"מעניין. אני נהנה פה."
"תודה."
"והבחורה?"
"הבחורה היא הזוג האידאלי. זה הסתירה להשערה ההומוסקסואלית. אם אני כל כך רוצה גבר, למה אני כל כך נמשך לרעיון של להיות עם אישה? היא נשית מאוד. היא חריפה ודומיננטית אבל נשית. אולי אני מחפש גבר נשי במיוחד?"
"אל תשאל אותי."
האור כבה. יצאנו מאזור הסופה והמטוס התאזן.
"עכשיו אם תסלח לי" הוא טס לשירותים.
אני נשארתי עם המחשבות. מביט בחלון. חושך של לילה. עוד האופק לא נראה מרחוק.
כמו העיר מההר.
כשהוא חזר הוא ראה אותי מביט בחלון.
"מה אתה חושב עכשיו?"
"אני עצוב. כואב לי."
"למה?"
"כי סוף סוף הבנתי איך לבטוח באנשים.
סוף סוף הבנתי איך לומר לאנשים מה מפריע לי, מה קורה איתי.
אבל בשביל להגיע לפה הייתי צריך לאבד אותה מסתבר.
בזכות התהליך הגעתי למוכנות מלאה להעביר הכל ובמקביל איבדתי את האדם היחיד שהייתי מסוגל לעשות זה איתו.
אני מפחד שזה יגרום לי להסתגר שוב אבל כשאני חושב על זה, זה לא סביר."
"אז מה תעשה עכשיו?"
"אני חושב שאדבר עם מישהי שלא דיברתי איתה המון זמן. אבל האגו שלי מונע ממני לעשות זאת. אני מדבר על ידידה אחרת שלי. אני רואה הכל פתאום באור אחר."
"הכל יהיה טוב."
"אני יודע. התהליך היה חשוב מדי כדי לא לשמוח קצת."
אורות המטוס נדלקו. מצחיק איך הם מנסים להכתיב לך מתי לישון ומתי להיות ער בטיסה.
עבר הרבה זמן. הוגשה ארוחה. ישנתי קצת. שרר בינינו שקט לזמן מסוים. כל אחד בעולמו שלו.
אחרי הארוחה עשיתי את שתיכננתי לעשות לפני הטיסה.
לקחתי כוס תה ואת הספר וקראתי.
הקריאה עודדה אותי. התסיסה את המוח שלי למען רעיונות חדשים. התחלתי לכתוב.
כתבתי הרבה.
הוא הסתכל לעברי ברגע מסוים.
"מה אתה כותב?"
"אני רוצה להעביר הרצאה בתיכון שלמדתי בו על הגיוס שלי לצבא."
"למה?"
"כי אני הרגשתי מבולבל לפני הצבא ואני חושב שהם מרגישים ככה גם ואני רוצה לעזור להם."
"כן אבל למה אתה רוצה לעזור להם?"
"כי אחת המטרות שלי בחיים זה לחנך והחלטתי ללכת בדרך שאני אוהב."
"יש לך הרבה רוחות."
סיפרתי לו עליהן. הבנתי שכולן עוסקות בהנהגה ודומיננטיות.
כשהייתי נער רציתי להיות ראש ממשלה. ייתכן ואפילו טוטליטרי. לא היו לי מעולם שאיפות להתמסרות תחת בית. גם שאיפת אבהות הייתה קשורה בחינוך והנהגה. פאסיביות מודחקת קראתי לזה כבר. פאסיביות פנימית ודומיננטיות חזקה חיצונית.
"אתה חושב אבל שלספר להם על הצבא שלך זה חינוך?"
"מה אני יכול לספר להם?"
"אתה פילוסוף. דבר איתם על פילוסופיה."
"אני פיזיקאי"
"פיזיקאי זה אדם שמפתח כלים מדעיים לשימוש פרקטי. פילוסוף זה אדם שמתעניין במציאת האמת. אתה פילוסוף."
"מגוחך. פיזיקאים חוקרים את המציאות בעולם מטריליסטי. הם מוצאים את הצורה הכי טובה והכי קרובה שלה. לא מעט מהם נכנסו לפיזיקה ממש למטרה הזאת."
"אבל הם לא מוצאים את המציאות. הם מוצאים קירובים שלה. פילוסופיה היא הצורה הכי קרובה למציאות שהמוח האנושי יכול לתפוס. היא פותחת כל כיוון אפשרי של המציאות וחוקרת אותם ומסבירה לוגית באלו נסיבות הם אפשריים.
אתה לא כנה לעצמך. אתה מבין שהדבר הכי קרוב לאמת שאנחנו יכולים לומר הוא שאנחנו חושבים וכל השאר הוא רק קירובים שגויים של האמת."
"אבל אני עדיין סבור שאנחנו יכולים להבין את צורת החשיבה שלנו ואת הכשלים בה ולראות את המציאות בצורה הטובה ביותר דרך מחקר מדעי. הוא הניב תוצאות מצוינות. אני מאמין שאין כלום חוץ מחומר ואנרגיה. אם נצליח להסביר את הכשלים בחשיבה שלנו באמצעות מדע ולהגיע לקירוב של המציאות שהאחוז ממנו אליה הוא כאורך פלאנק במטרים, נגלה את האמת הטהורה ביותר שהאדם מסוגל. זה לא אפשרי בעזרת פילוסופיה."
"אם הייתה אסיאתי הייתה מדבר אחרת."
"כנראה. אבל כאיש מערב אומר לאסיאתי מהיקום המקביל שלי יש מחשבים ופצצות ולכן סביר יותר שאני צודק."
"אז למה אתה לא מלמד אותם את זה?!"
"חשבתי לרגע. זה באמת דבר יותר טהור וטוב מללמד אותם על הצבא.
"אתה מפחד לומר לעצמך מה אתה רוצה לעשות. אתה רוצה לפתוח להם את הראש. להנחות אותם זה רק חלק מזה. להראות להם דרכי מחשבה זה הכל."
"יש בזה משהו."
כך התחילה החשיבה שלי על הרצאה שאני רוצה להעביר. נושאים מסודרים מלוגיקה עד למטאפיזיקה גבוה.
"אבל מה שממש מפריע לי זה רוח אחרת שלך. למה אתה רוצה ללמוד מדעי המחשב?"
"כדי התעשר כדי שאוכל לתת לילדים של"
"שטויות! אתה לא רוצה להתעשר. לא באמת. שמעתי את הצורה שאתה חושב.
אתה רוצה ללמוד. לגלות את המציאות."
"זה לא ריאלי ומסוכן לי."
"שום דבר בחיים לא ריאלי. כל החלטה שלנו נובעת מרצונות סובייקטיבים. אתה צריך לבחור בין הרצון להתעשר, להיות דומיננטי ולשלוט, לבין לעשות מה שאתה נהנה לעשות."
"אז למה אתה בחרת מוזיקה? למה לא פילוסופיה? אתה לא חושב שאתה נראה כמו אידיוט כשאתה לבוש ככה?"
"לא. ממש לא. אני הסברתי לך למה בחרתי מוזיקה.
אתה צריך לשאול את עצמך למה אתה לא בוחר בפילוסופיה? למה אתה הולך כל יום לבסיס המזדיין שלך ומתקשר עם בני אדם משעממים כשאתה יכול לעשות משהו שאתה אוהב לעשות?"
"כי אני מפחד לאבד את עצמי שם. פילוסופיה זו ארץ שאתה משתגע בה בלי שליטה."
"לא כולם."
"אני כבר מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה."
אין בריחה במטוס הסגור. אין שום דבר באופק מלבד חושך.
"כי אתה לא שייך למקום שאתה נמצא בו!"
ברגע זה רציתי לברוח מהכל. אולי להתאבד. למצוא את עצמי מחדש. אבל יותר טוב. המסע שעברתי בראשי גדול באלף מיילים מזה שהמטוס עובר כעת.
ופתאום הכל מסודר להפליא. המחשבות על עצמי, השאיפות, הרצונות.
ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי כעת.
נזירות חדשה.
חיים של קריאה ולמידה והתאמנות באומנויות הלחימה. עד שאמצא את הכיוון שחסר לי.
איבדתי את הידידה אך אמצא אחרת כעת כשיש לי ייעוד.
אני יודע יותר טוב איך להתנהג עם אנשים.
דמיינתי נזיר אמיתי, מטייל לו בהרים ופותח את ספריו ולומד איך לחשוב שוב. איך לראות את המציאות. מתמטיקה מורכבת, פילוסופיה ופיזיקה.
אומנויות לחימה כמוזיקה שלי.
מתעורר מחלום. מבין הכול טוב יותר. מסתכל במושב מלפנים על הבחור השרירי.
אני נמשך אליו? ממש לא. בחור נאה אבל.
מסתכל לחלון. שמיים כחולים בהירים. הכל באמת מונח במקומו כעת. לפחות עד שאסדר אותו מחדש.
אני תוהה כמה ממה שקרה היה חלום.
יורד מהמטוס. עולה למכונית.
מתווכח עם אמא שלי על כל מה שאני חושב ולא אמרתי. על איך שאני מרגיש איתה. עימות ראשון מיני רבים שיבואו.
משוגע? אולי. לפחות כעת אני יודע מה קורה אצלי בראש. מה אני. מה הולך אצלי בחיים ומה אני רוצה.
שתיקה. מביט בדרך שאנחנו חוצים.
נכנס הביתה. אולי אמשיך את הטקסט עם הגשר והערפל. נזכרתי לפתע בדרך מצוינת לסיים אותו. אני פותח את מדף הספרים שלי.
הערפל התבהר. הם יכלו לראות לאופק סוף סוף.
"צפונה ומערבה: הרחוב הראשי, אזור התעשייה, הנהר, האי ובית החולים שעליו. עשן עלה מאלפי ארובות. אנשים זערוריים מיהרו ברחובות, ברגל, על סוסים או בעגלות, נושאים תרמילי כלים, סלי ירקות או שקים כבדים. גברים, נשים וילדים, שמנים ורזים, בבגדים דלים ובלויים או כבדים ועשירים, רובם חומים וירוקים, ופה ושם גם כחולים ואדומים. המראה של כל אלה הפעיל את קריס: לכל אדם היו חיים משלו, וכולם עשירים ומורכבים, חיים של דרמות בעבר ואתגרים בעתיד, זיכרונות נעימים, סודות עצובים וקהל חברים, אויבים ואהובים.
'מוכנה?' שאל מרתין.
קריס הינהנה.
...
'לא משאר הרבה עד הקצה,' אמר. 'בקרוב תהיי במקום הכי גבוה שאישה הגיע אליו אי פעם באנגליה.' הוא החל שוב לטפס.
...
בקצה הצריח היה צלב. הוא נראה קטן מלמטה, אבל עכשיו ראתה קריס שהוא גבוה ממנה.
'תמיד יש צלב בקצה של צריח' אמר מרתין. 'זאת מוסכמה. חוץ מזה, הנוהג משתנה. בשרטרז יש על הצלב תמונה של השמש. אני עשיתי משהו אחר.'
קריס ראתה כי לרגלי הצלב הניח מרתין מלאך אבן בגודל טבעי. הדמות הכורעת לא הביטה למעלה על הצלב, אלא מערבה, לעבר העיר. כשהסתכלה ביתר תשומת לב, ראתה קריס כי תווי פניו של המלאך אינם רגילים. הפנים העגולות הקטנות היו פני אישה, ונראו לה קצת מוכרות בתוויהן הנקיים ובשיער הקצר.
אחר כך הבינה שאלה פניה שלה.
היא נדהמה. 'הם ירשו לך לעשות את זה?' שאלה.
מרתין הינהן. 'חצי מתושבי העיר חושבים כבר עכשיו שאת מלאך.'
'אבל אני לא,' אמרה.
'לא,' אמר בחיוך המוכר שכל כך אהבה. 'אבל את הדבר הכי קרוב למלאך שהם ראו.'
...
מרתין וקריס נשארו קרובים זה לזה ועמדו שם, בקצה העולם, עוד זמן רב אחר כך."
אני חושב על הטקסט שוב בנוסטלגיה. העיר פרוסה בפני. החיים שלי. כל מקום אליו ארצה ללכת וכל מקום שבאמת ארצה ללכת אליו.
והיא? פני המלאך היא הבחורה שאני חושב עליה. זובחים לה בעולם הזה. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי כפסל של העיר.
סוף סוף מצאתי את עצמי ובשביל זה אני מניח שהייתי צריך לאבד אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה