מוח

אני יכול לכתוב עכשיו על הארה שקיבלתי במטוס והחלטות בעקבותיה או על האומנות בסטנפורד או על תועלתנות אבל אני חייב לדווח על מה שאני חש כרגע.
כל נוירון במוחי מדגדג לו. פרץ אינסופי של מחשבות רצות. אני מדבר על זן ואומנות אחזקת האופנוע. הוא לא הספר החזק ביותר שקראתי ואני לא מסכים עם כל מסקנותיו (במיוחד כי אני מטריליסט) אבל אני נהנה. אני מכור. אני בשעות הקטנות של הלילה קורא כל עמוד בתענוג, לא מסוגל להסיט את מחשבתי מהעולם. אני חש את המוח פועם, נע.
זה השילוב המדהים בין מה שכונה בו "קלאסי" ו"רומנטי". הפילוסופיה והמדעים מחובקים עם אסתטיקה שאין לתאר. שלמות. הדמויות הפיזיות והמסע הן פשוט שלוחות של המחשבה. ומה אמיתי כרגע? מה מציאותי? האם המחשבה לא קיימת יותר מהעולם הפיזי?
זמן כה רב לא חשתי ככה. כשאתה עוצם את העיניים בניסיון לישון וחוזר למחשבות על נושאים שהטרידו אותך כשהייתה ער וכל מה שאתה יכול לעשות זה להתעורר שוב ושוב ולכתוב. מתסכל? כן, בעייתי? מאוד. אבל משתלם. התחושה המתוקה של המוח מתרחב להכיל עוד חלקים מיריעת הידע וההבנה האנושית.