כך ישבתי על רצפה קרה בריק שנמשך לנצח ונמתך עד לקצות האין סוף.
שום אור לא מוחזר פה, שום מחשבה לא מתקיימת. הקיום עצמו מוטל בספק פה. אבל כשהקיום מוטל בספק, מי מטיל את הספק?
על רצפה רטובה משתן שלי. לא נע במשך תשע עשרה שנה. יושב במקום והופך לחלק מהמציאות, מהריק.
ופתאום הוא בא ברוב גדולתו וכוחו. בוהק יותר מהשמש ועוצמתי יותר מנחשול. לופת את צווארי ביד אחת ובאחרת מחזיק את הסכין. הוא עומד להושיע את נשמתי העלובה מהמציאות האפורה הזאת.
אני מרגיש שבעזרת עיניו הזועמות הוא כמעט משדר למוחי מסר מעורר פחד ויראת כבוד.
"תדע שאני הוא אלוהייך" הוא כמעט וצועק. "בזמן שאני מנחית את נקמתי על שסטית מדרכי."
אך הייתי מוכן. או שלא הייתי מוכן אבל הייתי בעל קור רוח. ידעתי בדיוק מה לעשות. הנעתי את ידי קדימה לאט ותפסתי את ידו מלמעלה. בעזרת נקודת לחץ במרפק אני מחליש את תפיסתו ורואה אותו נזעק בכאבים. מופתע שחיית המחמד שלו התעלתה עליו.
הסתכלתי עליו בשנאה עזה. על האדון ששם את קולרו עלינו ואילף וסירס אותנו עד שלא היינו חופשיים יותר.
יבורכו אלו שבנדיבותם הראו לו את דרך המוטב. כה קשה לסטות ממנה בשל עוולות האנוכיים והרודנות של אנשים רעים.
"אני הוא לופוס" צעקתי בחזרה לעיניו. "ואני עומד בפניך ערום כבהיוולדי כשפיתיתה אותי לאכול מהתפוח והובלת אותי לכפור אבל עכשיו חזק יותר ומודע יותר". הושטתי יד לטמוטו של הקימונו שלי בלי לחשוב על כך אפילו ושם היה ממוקם צלב. הצגתי אותו בגאווה וכוח רב. הנשק החזק ביותר מולו. הוא ירד לברכיו, לא מסוגל להסיט את עיניו אבל הכאב גדול. התגלה פרצופו האמיתי. כנפיים של עטלף, ראש וקרניים של תיש, עיניים של נחש. האדון הנורא חלף, הפך לחלק מהריק האין סופי שהכיל אותנו.
כעת אני חופשי, חשבתי לעצמי. מתקנה מחטאיי ויכול להפליג לאן שארצה. החטא הקדמון לא קיים עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה