בואו נסכם שנה בצבא
האמת בפעם הראשונה אני זה שאמרתי לה.
תראי, החיים די קלים.
נשכיר לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים. מדקה לדקה.
את תעבדי ואני אשרת בקרבי. אחזור לפעמים הביתה ונדאג לו ביחד. נשלם את המיסים מהצבא. נקנה סופר, נתווכח עם השותף. החיים יהיו קלים. זה קטן עלינו, לא צריך את ההורים.
וייתכן וגם אני קצת פחדתי לחזור לבית ריק אך כך היה. ואני זוכר את הפעם הראשונה שחייגתי להורים בקורס. יום שישי קיצי. הריצו אותנו לים אילת שם חתרנו עם סנפירים והתחרנו עם עצמנו.
אחרי פרץ אדרנלין ושמחנ התקשרתי אליהם ואמרתי להם "הכל יהיה בסדר, טוב לי פה".
כאב יפה שעובר מהר כשאני מנסה לשכוח את הסימנים הראשונים לבדידות, הבכי והכאב הרב שהיה אך לא התעמקתי בו, כשראיתי את אחים שלי עוזבים והכלבה בשדה התעופה.
מתרוצצת באנרגטיות בין האנשים. לא מודעת לכך שהיא לא תראה אותי יותר לתקופה ארוכה. אסור להיכנס לשדה עצמו. הייתי עם נשק.
אז ירדתי לברכיים, הבטתי לה בעיניים וחיבקתי את הכלבה שלי. תמיד הייתה כמו בת אדם קטנה.
ובפעם אחרת, קצת לפני האביב, תקופה קשה אחרת. המון מאבקים. עם כסף, בדידות, אנשים דוחים, הצבא. הרבה בבית. אבל התקופה עברה והגעתי לאושר. כמו מנת אספרסו. תהנה ממנה מהר כי היא עוברת מהר וכל שנשאר הם מים עכורים.
כן, זה קרה באביב השנה. כמו מכה אפורה מהשמיים. משום מקום. גשם חזק ששוטף את הכל. הכל מתפורר.
ונבנה מחדש.
ואז היא באה, הידידה, את זוכרת מה אמרת לי? מה אמרת לי עכשיו כשהכל שטף אותנו והחרא צף?
כי אני לא זוכר. כל מה שאני זוכר זה את המבט השופט שלך, מציב קווים חדשים, עוזר להישיר את הקרקע כשאת מונעת ממני להתקרב למקרר ולהוציא בקבוק וודקה.
אוכלים פיצה ועוזרת לי להבין שהמצב לא כזה נורא.
אולי אפילו אמצע זמן ללמוד, לעבוד.
היא אמרה לי תראה, אתה חייב לעבוד. בשבילם. הבחורה. העצה הכי חשובה שלקחתי. וכך ברגע לקחתי עבודה. וזה עזר. לי במיוחד.
וכעת המצב חא נראה כזה שחור והבעיות לא כאלו גדולות.
אולי אצליח לפתור הכל. להתמודד עם כל דבר מולי.
בלי מטפורות או דימויים, הכל תאכלס, להתסכל על הדברים בעיניים.
הגיבור? שיכור, מיזנטרופ, אנליטי, פרקציוניסט, ביקורתי, ילדותי, שבורח מעימותים ומהחיים שלו, חסר ביטחון, נהנתן, צועק, בועט, אלים.
כמו שאני בחיים.
בזכות שלוש נשים בחיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה