סיכום יום מאוד מסכם

משעשע איך בנרקיסיזם יש היבריס.

לנרקסיסט הוא לא רק אחד שמאוהב בעצמו ומדבר על כמה שהוא מדהים. זה חלק מזה. הוא בכוח מדגיש ומעצים את אותן תחושות שהוא מקשר עם הצלחה ומתרחק מכישלון. הרי נרקסיסט לא מסוגל להיכשל. הם פורסים את נוצות התווס ומראים לכל את הצלחותיהם הרבות.

לפעמים נרקסיזם נופל לביטחון עצמי נמוך מאוד כשמעורב בנושא גם כיסוי תכונות שליליות במקום קבלה שלהן ותוקפנות לביקורת.

 אבל מה נחשב להצלחה? זה משתנה אצל כל אדם. אבל יש חלוקות תלויות תרבות, מקום מגורים וכמובן מין.

פה זה נהיה מעניין. הצלחה אצל גבר מתבטאת בתחרות ועוצמה. התמונה המפורסמת מול הראי של גוף שרירי מפותח, פרסים, תחרויות ספורטיביות, דיפלומות. גם העבודות הגבריות מאוד לוחמניות. עורכי דין, רופאים, קצינים ואנשי עסקים.

אישה לעומת זאת תבליט יותר את האסתטיקה. תקראו לי סקסיסט אבל קודם תפתחו את הפייסבוק ותסתכלו על פרופילים של נשים אצלכם. תסתכלו כמה הן מצלמות תמונות שלהן בבגדים יפים, מדגישות את היופי שלהן וכן הלאה. אישה מוצלחת היא אישה יפה.

גבר מוצלח הוא שרירי, חזק, מתפרץ.

הביטוי של זה הוא התעסקות אובססיבית בעבודה ואימונים. אני גבר מוצלח וזה מה שאני עושה. בהדרגה זה מוביל לריחוק רגשי מאנשים אחרים עד כדי מפלה בעולם הרגשי שמרסקת גם את העסקי (או את הדימוי הגברי, איזה מין גבר לא מנהל בית מוצלח?).

הביטוי אצל האישה? לא מעניין אותי כרגע. אני גבר.

ואצלי? אצלי נראה את זה באימונים. המסכה של האימונים, הפרסונה שכתבתי כבר שאני אוהב היא הפרסונה הגברית שלי.

אני המוצלח משלב אלמנטים נשיים מסוימים. פתיחות רגשית הוא אחד מהם.

הפרסונה הגברית רצינית, פעלתנית, תחרותית ויש לה אגו.

זה אירוני כי אייקידו היא אומנות הלא אגו, האינג, הנשיות הגברית. היא באמת מאמצת את זה ובונה גברים נשגבים יותר כי הם מאוזנים יותר ולכן בתורם לא נופלים לגבריות נוקשה.

אבל אתה רואה לעיתים גבריות חזקה שם. אני שונא חולשה באימונים. גם שלי. לא אודה בכאב ולא אקבל ויתור באימון. אסתכל על תלמיד בעין רעה אם ינוח באמצע האימון או יצא להפסקת שתייה. לפעמים זה הגיוני אבל לא תמיד. אצטרך לאזן את זה כדי להשתפר באימונים.

מקום נוסף הוא בחינוך הילדים. גבר צריך לחנך. אני צריך לחנך. אם אכשל, ולפעמים אני נכשל, ייתכן ואשליך זאת עליהם ואכעס עליהם. זאת טעות. יותר מזה האגו שלי יפגע.

מקום שלישי ואחרון זה סקס.

כתבתי על זה פה כבר פעם אחת. הצורך להיות "הכי טוב" נובע מהמקום התחרותי.

פה גם התיאוריה מאוששת מכיוון הנשים. מישהי אמרה לי לאחרונה שאישה מחפשת שיאמרו לה כמה היא יפה ומהדימה בסקס ופחות את האורגזמה. אני מכיר נשים שלא מסכימות איתה אבל יש פה משהו. נשים מחפשות לקשט את עצמן ולהיות מושאות אהבה והערכה. גברים מחפשים לנצח. זו הפשטה שטחית של הנושא כמובן.

חלק מהפטנזיות המיניות שלי פאסיביות מאוד. זה כנראה המקום היחיד שאני באמת מתיר לפאסיביות להיכנס. מישהו אמר לי פעם שסקס זה המקום היחיד שגבר לא מתעסק בו במין אלא בכל העולם שמסביבו. כל בעיות הביטחון, האגו, תחושת הגדלות מתמקדות לפיאסטה אחת. הפנטזיות המיניות ייתכן נובעות מכך שאני יוצר חומות מתגוננות ותוקפניות מאוד במקומות אחרים וכך אני מפצה על זה. נשמע לי סביר.

אז מה היה היום?
ובכן, מצאתי ספר. שלושה.
סדרת הטרמפיסט לגלקסיה שהתחלתי ולא סיימתי וכעת מישהו הציע לי את כולה באנגלית, "אילו גברים יכלו לדבר" ואליס אהובתי.
התחלתי את האמצעי. הוא נשמע מלעה וגם אני חשבתי ככה. ניסיתי פעם לקרוא אותו ולא היה לי כוח אבל היום מאוד נמשכתי אליו. הפרשנויות קצת מובנות מאליהן לפעמים ואני מכיר המון מהמונחים בהם הוא משתמש כבר אבל העובדה שהן כתובות מאפשר לי לחשוב על המילה יותר טוב. מכאן מה שכתבתי מעלה.
אמשיך לקרוא, אני נהנה.

עניינינו השני, דיברתי עם הבחור. מה אני חושב על השיחה? ובכן, הרגשתי שאני מראיין אותו. זה באמת היה ראיון. הסתכלתי באמצע על שפת הגוף שלי והיא נראיתה כאילו אני מסתגר לרעיונות שלו. למה אני יושב ככה? לא יודע. תיקנתי את הישיבה ובכל זאת, זה נראה כי המוח החושב מוכן לקבל שייתכן והוא צודק ואני עצמי מוכן לקבל את זה אבל המוח המרגיש מתנגד. למוח החושב גם אין יותר מדי אמצעים לשכנע את הרגיש. שניהם בפועל לא יודעים. צריך עוד לחקור בתחום. מה שטוב, ככל שאני מתקדם כך אני בטוח יותר בצעדים ובהחלטות שלי.

הגעתי למסקנה שלא הקדשתי די זמן לבחורה (הבחורה מהטינדר, הגעתי למסקנה שלא נאה לקרוא לה ככה אחרי שהתחברנו מספיק). דיברנו. הרבה. חפרנו בוואצאפ. אבל לא נפגשנו זמן מה. רצינו להיפגש בשישי אבל... כיפור.
אני מתנהג כמו אידיוט. עד שאני פוגש בחורה נורמלית... ניפגש אולי בחמישי. אני אכפה את זה.

בקשר לסיפור שכתבתי אתמול, הוא מאוד ברמה נמוכה. ניסיתי להעביר לכתב את הסיבה שזה הקעקוע שאני רוצה אבל אסור להעביר דברים כאלו לכתב.
השני שרציתי הוא סמוראי מתאבד בסאקורה. כתבתי עליו בעבר קצת. הסאקורה מייצגת את המוות. עלים אדומים. עץ הדובדבן מסמלים כמה מהירים החיים.
הלוחם הוא אחד הדברים היותר יפים. הוא מכין את עצמו שנים על גבי שנים. מתאמן כל יום ושובר את גופו. לוחם אמיתי לא מצפה להגיע לגיל מופלג. אם יגיע גופו יהיה הרוס. המטרה שלו היא למות מוות ראוי בקרב.
זאת סצנה יפה.

קצת רשמי היום אבל אני חושב שזה מספיק.
לילט