cali

I dig my hole you build a wall

One day that wall is gonna fall

Gon' build that city on a hill

Some day those tears are gonna spill

So build that wall and build it strong cause
We'll be there before too long

Gon' build that wall until it's done
But now you've got nowhere to run

So build that wall and build it strong cause
We'll be there before too long

מדבר צחיח. סובארו לגאסי ישנה. מפליג אל החלומות. בורח מהעבר.

קליפורניה היפה. הכל פתוח לי.

לא יתפסו אותי פה. זאת התחייבות. כמה דולרים ששמרתי בכיס. כמה שאיפות בתיק. דבר ראשון שעשיתי זה למצוא עבודה מחורבנת עד שהכל יתאזן. ישנתי על הרצפה. עבדתי במלצרות כל שעה. השכרתי לבסוף דירה. אז כמה ספרים. לבסוף מחשב. בניתי קצת כסף והתחלתי להסתובב בברים מקומיים בשישי.

שם פגשתי אותה. במדבר הזה. דיברנו הרבה. על העתיד שלי, ההצלחות שלי, הסיפור ההזוי שלי. מעט מאוד סיפרה לי עליה. היא לא צריכה יותר מדי לשווק אותה. היא קליפורנית. בת העולם הגדול. ראת כנראה הכל ועשתה הכל.

יושב עם אישתי במסעדה יוקרתית בקליפורניה. בחורה אמריקאית קטנה ויפה. חזה שופע, שיער בלונדיני גולש, צבע עור כתום מתרסיס שיזוף. לובשת שמלת קיץ וסנדלים. תמיד נראית כאילו בא מהים.

חגגנו את העובדה שאני סוף סוף אזרח ארצות הברית למהדרין.

שתינו, דיברנו, צחקנו, נהנו אבל משהו הציק לי במוח. משהו שלא הצלחתי לנער.

על מה דיברנו?

התחלנו ביין הטוב שרכשנו. סיפרתי את מה שאני יודע, אני אוהב לדבר על העולם. היא הקשיבה וצחקה ואני צחקתי גם. דיברנו על מטעי ענבים, על איטליה, טוסקנה, שאקח אותה לשם יום אחד, על סדרה אמריקאית שצפינו בה יחד על איזה ציניקן אידיוט ומדוכדך שנוסע לאיטליה ומתעסק עם המון נשים. סדרה שמתיימרת להיות יצירת מופת עלילתית אבל פשוט הולכת לפי אותם קווים של כל הפורמטים האמריקאים. תבניות, כוחה של אמריקה.

אחרי זה דיברנו על השחקנים ששיחקו בה, רכילות הוליוודית, אנשים מפורסמים שראינו ברחוב, סמים שהם עשו, שוב דיבור על סמים, אחד מהקיטובים של החברה האמריקאית. קיטוב כזה שאין לו שום משמעות אמיתית על חיי היומיום. הרי כולם פה מסוממים. ההבדל הוא כששוטר שואל אותך, אם אתה משקר או אומר שהתמסטלת. על אנשים שאנחנו מכירים, דברים מצחיקים בטלויזיה, די! כמה אפשר!

הראש מיפו השמלה ממדריד

"sam?" 

קיצור של סמיואל, שמואל כפי שבאמת קוראים לי.

"Huh?"

היא מדברת, הוא לא מקשיב

"I asked you what do think of my dress?"

תיקח סיכון, מה כבר יכול להיות?

החזקנו ידיים בשדרה, מלאים ומרוצים מסתבר בדרך לאוטו. כנראה שדיברתי איתה על אוטומט, בלי לחשוב אפילו. הייתי עסוק שוב יותר מדי במחשבות שלי.

"Oh, Your'e very beautiful tonight honey"

"Thanks, my sister bought it for me. It's from Madrid"

היא זיינה את המוח שלה על אחותה. ואז זה עלה לראשי.

מה דעתך על השמלה ממדריד? 

הנעורים הם מפקד משוגע

מריץ אותה עד כלות הנשימה

חיים עפים בקצב מפחיד

מה דעתך על השמלה ממדריד?

הרבה הרבה זמן, שהקרח לא נמס כאן

לא נמס כאן

נותנים ידיים בשדרה הגדולה

כל אחד בתוך בועה שקופה

גדלנו, נכנסתי להיי-טק בעמק הסיליקון, קנינו בית פרטי בין כרמים ושדות בשכונה לבנה עם ברכה, מקרר מלא, טלויזיה שטוחה ענקית ומכונית ספורט. נולדו לנו בן ובת.

היא ביצעה מספר תיקונים וניתוחים פלסטיים לציצים והאף. היה זר לי הצורך בזה, היא הייתה יפה גם ככה אבל זרמתי עם התנודות של התרבות המקומית.

ובכל זאת משהו הפריע לי בחיים היפים שלנו רבויי הסקס, סמים, כסף, חינוך טוב והמון אוכל.

אבל הייתי הגבר החדש. מקבל הכל ברוגע, נענה בלי קול, מקשיב לרגשות של הסביבה ופתוח אליהם. ליברל, רגיש, בוכה בסרטים, טוב לב. מה שהיא אהבה.

בחלומות בטירה ענקית מזכוכית עם נסיכה יפה, אשתי. אבל לוחשים מסביבי. "תיזהר, הסכנה קרובה".

אני פשוט לא רואה את זה. הטירה אבל שקופה, אני מסתכל החוצה אבל מבין שאני לא רואה כלום. איך יכול להיות? מתרוצץ סביב בטירה שלי, מחפש בריחה. פתאום אני מבין את זה, זאת לא זכוכית. זה חול. והכל מתפורר מול הגלים האימתניים. הקירות הבנויים מגרגרים קטנים נופלים עלי ואני נקבר שם. בקליפורניה.

פתאום הכל ברור, איך לא ראיתי את זה? אנחנו חיים בעולם מזויף.

אני צריך לדבר על זה עם אשתי.

טיילתי איתה באוטו ביום ראשון. מחפש מקום שקט לדבר בו. פארק בלי אנשים.

"על מה רצית לדבר?"

"חכי, נחפש מקום טוב לדבר בו"

אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי. גינה טבעית, ירוקה. כל מקום שאנחנו הולכים אליו הדשא מלאכותי, אין חיות בסביבה וכל כך הרבה אנשים סביבי. ולפתע זה נחת עלי.

חזרנו הביתה. המצאתי לה איזו בעיה שהפריע לי בעבודה שאני צריך להתייעץ איתה.

חזרנו הביתה. הילדים בהו בטלויזיה באיזו תוכנית ריאליטי.

התיישבנו סביב שולחן האוכל למנה של המבורגרים. פתאום אני רואה שהלחם צמיגי, הבשר לא בשר. אין פה אוכל. הכל לא אמיתי.

פניתי לבני, "אנחנו יוצאים לקמפינג שבוע הבא".

לקחתי אותו איתי לנסיעה להרים. הרחק מהעיר שלנו ומהעולם שחיינו בו. הוא היה מבולבל. זה הכי רחוק שיצא מגבולות ביתו. הוא שיחק בטלפון שלו לכל אורך הנסיעה. מצאנו יער שקט במדינה המוזרה הזאת. פרסתי סדין ופירות שקנינו בדרך לשם. "אבא, אני לא יודע אם כדאי לשבת פה. תראה כמה יתושים"

"זה בסדר, שב"

הוא התיישב לידי. דיברנו. החרכתי אותו לדבר איתי על דברים קצת יותר ברומו של עולם. איפה הוא רוצה ללמוד? מה? מה הוא חושב על המציאות, על העולם. ביקורת אמיתית על צורת הממשל והתרבות שלו. for god sake הוא בן 17, אמורה להיות לו כבר דעה יותר משמעותית מ"הסדרה הזאת מצחיקה".

הוא היה מבולבל ולחוץ. שיחק עם קצוות החולצה שלו עם ידיי הנקנקייה שלו. הבנתי שהבן שלי הוא כמוהם. אמריקאי. איפה הייתי? איך לא ראיתי מה הולך סביבי? האפטיות הזאת, שיתוק המוחין מול הטלויזיה, החינוך לחוסר חשיבה וקיבעון מחשבתי. תבנתיות תודעתית שכל אחד צורב לו. מחקים ארכיטייפים שהמסך הגדול משווק לך.

הוא צדק. לא טוב לו לשבת על הדשא. חזרנו הביתה והוא שכב במיטה שבוע. העובדה שלא נגע בתרופות לשום דבר לכל אורך הטיול גרמו לו לפריחות בעור, עקיצות מנופחות ופצעים רבים. העיניים שלו דמעו, הציפורניים חוספסו, הרגליים כאבו. הגוף שלו לא רגיל לעולם.

מתי בפעם האחרונה הוא עשה כושר?

מתי בפעם האחרונה אני עשיתי כושר?

אני צריך לברוח מהעולם הזה.

הודעתי למשפחתי שאני הולך לטייל קצת בעולם ותיכננתי טיול משבר-גיל-ארבעים טיפוסי לאמריקאי מסביב ליבשת.

כשחיבקתי את אישתי בשדה התעופה לפני שיצאתי היא לחשה באוזני, You can walk out any time you want, but you can never leave ובמחשבה מצמררת זו יצאתי החוצה.

לא יכולתי לחזור לביתי אחרי שברחתי ממנו. פשוט הלכתי ממקום למקום, חקרתי, למדתי, הכרתי את עצמי מחדש ואת מה שהפכתי אליו.

טיילתי, ראיתי את הנוף, פתחתי ספרים, הכרתי אנשים. בסוף נכנסתי לדיכאון, הידרדרתי, פחדתי ממה שנהייתי, שאשוב אליו, השתכרתי, העברתי יום יום בסמים.

כך מצאו אותי במקסיקו מרוח על הרצפה של איזה מועדון גמור, מפוחד. הביאו אותי למוסד וטיפלו בי. קשרו אותי ונתנו לי תרפיה.

איך הגעתי למצב הזה? למה אני מפחד לצאת מהיבשת הזאת? למה אני עדיין נשאר פה?

מי הייתי קודם לכן?

ובין השאלות הרבות, בין כותלי החדר הלבן המרופד הזה, חזרתי למקורות שלי, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לנשום עמוק ולנשוף. מחפש לדבר עם האני הפנימי שלי. איפה הוא?

I fall 
Like the sands of time 
Like some broken rhyme 
At feet no longer there 

With every lie that I lived 
Part of me would fade 
Into this empty shadow I've become 
And now I feel so numb 
I no longer know myself 
But I still know you 

I call 
And there is no reply 
Like some phantom cry 
On ears too far away 

I close my eyes and watch as my life passes by 
The only thing I see is you 
For all the times you walked the line for me and standing by my side 
I say thank you 
Here lies my life 
It never felt that real to me 

You'll always mean so much to me 
And there's no reply 
And there's no reply 
You'll never know how much you meant to me 

מצאתי אותו. בתהומות נפשיות. עמוק מטה איפה ששום קרן אור לא יכולה להגיע. כבול בשלשלאות חזק. קולר סביב צווארו. שלא יתפרץ וישתולל.

ענק כמו אטלס.

ולי סכין קטנה. טיפסתי על הענק ודקרתי אותו בחזה והוא השתולל. מתפרע.

מרסק את הכבלים, נלחם סוף סוף כמו שרציתי. כוח ששכחתי שהיה לו.

פקחתי עיניים. שברתי את הדלת. יצאתי החוצה, התנפלתי על האדם הראשון שראיתי, קרעתי פיסות עור מגופו בעזרת השיניים. שברתי את ידיו והותרתי אותו ריק.

השני בא אלי עם מחט. "תירגע" צעק שומר הלילה. אבל לא יכול היה לשלוט בכוחי האדיר. אני חופשי סוף סוף.

כך הואשמתי ברצח של שני אנשים ונידונתי לכיסא.

איבדתי הכל, כולל את עצמי.

Last thing I remember, I was
Running for the door
I had to find the passage back
To the place I was before
'Relax,' said the night man,
We are programmed to receive.
You can checkout any time you like,
but you can never leave!