עדכון פסיכודלי: מסרטונים ביוטיוב שיותר טובים מלאמות מדברות לזמרים עם סריטה, מעבר זריז על פרטים בחדר שלי ולבסוף פרשנות אישית לסופי עם כותרת ממש ממש ארוכה

short comment לפני שנתחיל:
"למזלי לא הרסתי את זה בסוף היום. הרסתי את זה בבוקר. Check Mate universe."
אתה מאוד מצחיק... חתיכת אידיוט. למה אתה כותב דברים כאלה?
גם הייתי מודע לחלוטין שזה מפגר לכתוב את זה וכתבתי את זה. ממש אמרתי לעצמי לפני המפגש: תיזהר, אתה הולך להרוס את זה בסוף. והרסתי את זה.
אין סיבה גם האמת. טוב, יש סיבה ומרווין תימצת אותה:
"מה קרה לכנות?" אז אמרתי שאהיה כנה ואם אני לא כנה אז מה הטעם? כנות זה להוציא כל אימפולס מוחי מזדיין שעולה לי.
אני בכל זאת מקווה שנוכל לשמור על הסטטוס קוו שלנו גם אחרי דברים כאלו. בסך הכל אנחנו נהנים מהסטטוס קוו ואני לא מפר אותו בדרך כלל.



נתחיל!
שני יוצרים שאני אוהב: tomska ופרנק זאפה. החלטתי לגשת לספקטרום רחב מאוד.

למה אני אוהב את tomska? למה שאני לא אוהב את tomska? הוא עשה סרטון על גברת ג'ונסון, בחורה עם ראש של סוס (מסכה מגומי), שמטיילת ברחובות לונדון והורגת בני אדם, אוכלת חציר ומגורשת מסופרמארקט כי היא יהודייה.

אני חושב שיש חוק נגד לשנוא דברים כאלו איפה שהוא.

אבל זאת לא הסיבה שאני אוהב את tomska (רק מעריץ את המוח שלו ורוצה לתרום לו כיליה). אני אוהב את tomska בגלל הvlogs שלו. הבלוגים-וידאו שלו משלבים בין תיעוד עצמי והומור בצורה סופר סקסית בטירוף וממכרת כמו קראק. הוא נכנס גם הרבה פעמים לנושאים מאוד כבדים בחייו כמו העובדה שהוא בדיכאון כבר שנה ושוקל התאבדות. זה מעודד לראות שהוא מצלם את עצמו במצבו הערום ביותר (בלי להיות ערום כמובן) ועדיין מסוגל לנהל חיים נורמטיבים. מנגד, אני יותר חודרני לגבי החיים שלי פה. אני מקווה שלפחות אני שומר על כבוד מסוים לפרטיות. אני בדרך כלל משאיר אנשים שרוצים או אני מניח שרוצים אנונימיים ואני שמתי לב פתאום שלא כתבתי כאן כמעט כלום על הבחורה. היא פשוט לא נושא בדיחה, ניתוח או עניין. היא משהו פרטי שלי (ושלה אני מניח אם אנחנו עכשיו בקטע של פמניסטי וזה שמגיע להן זכויות למרות שממש ממש לא והיה יותר מגניב כשהן היו צעצוע).

וזאת לא הסיבה שאני מעלה אותו פה עכשיו (יואו כמה טוויסטים בעלילה יש לנו היום). אני מעלה בגלל הסרטון האחרון שלו:

למה זה מעניין אותי? כי הוא מדבר על תהליך יצירת העבודות שלו ואני מאוד מתחבר לזה לאחרונה כי אני עובר דברים כמוהו כשאני רוצה לכתוב משהו.

זה קצת התרוממות, אני לא במעמד שלו בשום צורה. יש לו קהל מעריצים פסיכים (בכל זאת הוא אל ויראלי), הסרטונים שלו גאוניים (ASDF!!!) והוא מחפש להתחבר לקהל הרחב כשאני פשוט מחפש לשחרר חרא במוח שלי לדף אם הוא יוצא טוב או חרא (cali >,< כמות הפוטנציאל הלא ממומש שם עצובה).

לפעמים כשאני כותב זה פשוט קשור לשיר שאני ממש אוהב שגיבשתי ממנו סיפור אחד מאוחד שאני מת להביא לכתב. המון מהם עוד מתקופת התיכון. 

הסצנה מה'שמלה ממדריד' למשל. אני רואה את זה בתור מצב בו אדם משיג את הבחורה שהוא תמיד רצה ופתאום הוא קולט שהיא לא מה שהוא רצה. העניין הוא שהוא שבר כל כך הרבה קשרים והרס כל כך הרבה מעצמו כדי לצאת איתה שהוא מוכרח לעשות את זה. המקור של הסיפור שבניתי לעצמי מאחורי השיר מורכב מסדרה ארוכה מאוד של דברים שחשבתי עליהם שגיבשתי יחד. לא אפרסם את זה בחיים.

על דברים אחרים כבר כתבתי פה.

כעת נעבור לפרנק זאפה. למה אני אוהב את פרנק זאפה? כי הוא יודע להיות אמיתי ועמוק ובו זמנית דביל. ניקח את השיר הזה כדוגמה:

Don't you be tarotfied

It's just a token

Of my extreme

Don't you never try to

Look behind my eyes

You don't wanna know

What they have seen

Some people think

That if they go too far

They'll never get back

To where the rest of

Them are

I might be crazy

But there's one thing

I know

You might be surprised

At what you find

When ya go!

יש לציין שבהמשך השיר הוא מתווכח עם נביא של כת שאומר לו שיש לו פטיש למכשירים חשמליים שטוען שהוא בארון והוא צריך ללמוד שפה זרה כמו גרמנית כדי להכיר מכונות ממש חמודות אבל אני לא אעשה ספויילרים להמשך הסיפור.

אז מה אני ראיתי בחיי? מה ממש מזעזע שראיתי?

יש כמה קונצים שעשיתי שאפשר לומר שהם לא בסדר ודי פוגעניים אבל עברתי כבר את החלק הזה ואני יותר טוב ממנו. הרבה אלימות, קצת ניסיונות לרקוח אופיאום, המון בדיחות רעות.

אבל דברים ממש מזעזעים? אני חושב שהמבטים היו רגע השפל הכי גדול בחיים שלי. סיפרתי על זה כבר. מבטים של גועל ושנאה. אני זוכר שהתקופה לא הייתה שונה מזה. כל מקום שהלכתי הרגשתי שמדברים עלי מאחורי הגב.

אז ראיתי מסוממים, מזרקים, סודנים חולים, ג'יפה, אנשים אובדניים. עבדתי עם אוכלוסיות כאלו והתנדבתי איתם אבל גם ראיתי את זה עם חברים. לקרוא להם חברים? בלע. כל אלו לא זיעזעו אותי כמו המבטים.

אני זוכר רגע אחד בתיכון בתקופה של ההתעללות עצמית שאמרתי לעצמי שהגעתי לשפל המדרגה. מישהו באה וחנק אותי ואז צחקנו שהוא חנק אותי. זה היה לנו טבעי להתנהג ככה. אני לא מתכוון לחנוק כמשחק שעשוע. יד על הצוואר, סגירת מחיצת האוויר לדקה.

ייתכן ואני עד היום מסווג שעשוע וכאב יחד. אני סדיסט-מזוכיסט. אימון טוב זה אימון בו אני יוצא עם מכה לכיוון הריאות שכואב לי אחריה לנשום חזק מספר שבועות.

אתמול תפסתי את מרווין בראש וקרקעתי אותה לרצפה. נהניתי מזה באיזה שהוא אופן. לא בגלל היחסים בינינו, אני פשוט נהנה לתפוס אנשים בצוואר. זה לא היה אלים מדי אתמול. לא הכאבתי לה. קורה שאני מכאיב אם אני ממש מגזים.

רנדורי טוב למשל יכול להסתיים עם יד שבורה. נקעתי לאנשים שעבדו איתי כמה פעמיים ידיים או אצבעות.

לפני כמה זמן עבדתי עם בחור חגורה לבנה. אני לא מחבב אותו כי הוא לא רציני כמוני. עבדנו עם ג'ו, מקל מעץ. הוא לא הגן כמו שרציתי אז נתתי לו עם הג'ו שלי דקירה לחזה. הכאיב לו קצת. הוא רגיל שלא מכאיבים לו באימון. אני מאמין אבל בגישה הזאת. אם אין סיכון שיכאב לך, מה ימנע ממך לעשות את הטעות המפגרת שעשית קודם? מעבר לכך שאתה צריך להכיר כאב כדי שהוא לא יתפוס אותך בשוק בקרב.

אבל אני נהנה מזה. זה היה לי כאב להכאיב לו כמו שזה כיף בשבילי לשבור את היד על המאקיוורה, לתת לעצמי לרגל מכות עם הג'ו כדי לחשל אותה וכמובן סריטות בגב.

היו שתי תקופות בחיי שהתאבדות הייתה אופציה. אחת בגיל 13-14. בתקופה של החזרה בתשובה.

למה לא התאבדתי? זה מצחיק והזוי. כי אמרתי לעצמי שזה חטא להתאבד. אובד עצות, מחפש כיוון בחיים, בודד לחלוטין, מוזנח. כשאני חושב על זה, זאת תקופה לא טובה לכולם. הרבה ילדים לא מכירים את עצמם בגיל הזה.

התקופה השנייה הייתה ביסודי. הרגשתי אז באמת כלום.

לא היו לי ציונים טובים, סימנים של חוכמה, מראה טוב, גוף פיזי, יכולות חברתיות. שום סימן להצלחה.

מגיל 16 לא עליתי בדעתי פעם אחת לעשות את זה (אני חושב). לא הייתי שמח. לא עד לאחרונה.

מתי באמת נהייתי שמח? אני מאמין שהחיים שלי התחילו באמת אחרי התיכון. קיבלתי את הכנפיים שהייתי צריך. החופש להיות מי שאני בביטחון. מי אני? פאקינג בן אדם אדיר. רבאק תסתכלו עלי (כאילו אתם לא יכולים, אבל תמחישו את זה בראש שלכם)! אני כמו פסל משיש של הבן של פוסידון.

זה החלק של האגו מדבר. אל תדאגו, אני לא יכול להיות ככה במשך זמן רב בלי להיכנס לדיכאון עמוק.

כעת, הסחתי את דעתכם די הזמן כדי שהתמונות שלי יעלו מהטלפון למחשב ^^

הנה התמונות:

המאקיוורה שלי D:

בניתי אותה עם אבא שלי ליום ההולדת ה18 שלי. כל החומרים היו יחסית יקרים. זאת אחת המתנות היו יקרות שביקשתי. בדרך כלל קשה לחלץ ממני בקשה למתנה או לדעת מה אני רוצה שיקנו לי ואז קונים לי דברים משונים שאני לא רוצה כמו בוקן מבש גל (מי קונה ציוד בבש גל?! זה נחות!) או ספר על איינשטיין. הדבר הכי משעשע שקיבלתי היה משחק שתייה חביב מאוד שלא יצא לי אף פעם עדיין לשחק איתו. מסתבר שאני בדר"כ גרוע בשתייה עם אנשים אחרים.

העיצוב שלי. ראיתי מספר מאקיוורות שאנשים שונים הכינו ואני החלטתי לבנות סגנון משלי שעובד לא רע. המטרה של זה להיות לוח עץ עבה שכשאתה פוגע בו הוא הולך אחורה ואז חוזר למיקום שלו (לא מורכב). זה טוב יותר מלדחוף אגרופים לקיר בטון כי אתה מעביר את האנרגיה שלך הלאה למאקיוורה שמשתמשת בה כדי לנוע. אם תתן לקיר בטון מכות אתה פשוט תשבור את היד.

נכנסתי מאוד חזק לקראטה (יחד עם אייקידו כמובן) והחלטתי להיכנס לHojo-Undo. זאת עבודת אימוני כוח נלווים לקראטה. הייתי עושה מספר עבודות שונות לצד המאקיווריה. כל יום נתתי 100 מכות מכל יד עד שקלטתי שזה ממש שובר לי את היד. אני עכשיו לוקח את זה יותר לאט. פעם בחודש בתדירות הכי גבוה.

הדם שאתם רואים שם אותנטי לחלוטין. כן כן!

יש לי מספר נקודות כאלו על כל החגורה הזאת. כל כמה זמן אני פותח פצע ובונה מחדש את העור עד שבהדרגה נוצרת שכבה חזקה ולא שבירה. בפנים היד נוצרים סדקים קטנים שמתאחים ומחזקים את היד. בהדרגה אתה יכול לתת יותר ויותר אגרופים למאקיוורה באימון בלי להזיק ליד.

באותה תמונה יש גם את החליפה שלי. החלפתי מספר חליפות בחיי. לחליפות יש בלאי גבוה כי אימונים זה דבר אינטנסיבי. במיוחד אימונים של אומנויות כמו אייקידו וג'ודו שיש בהן עבודה עם משקל גוף ותפיסות. זאת ספציפית קיבלתי מאבא שלי ולא החלפתי אותה כבר כמה שנים. היו לה מספר קרעים שהייתי צריך לתקן אבל בסך הכל היא מאוד איכותית ועם בלאי גבוה. לצד העובדה שהיא עברה לי בירושה.

דגלי גרמניה וישראל ^^

את דגל גרמניה קניתי במשלחת לגרמניה שיצאתי אליה במסגרת בית הספר. דגל ישראל רכשתי בארץ כדי שיאזן את זה. בשדה התעופה עטיתי את דגל גרמניה כמו גלימה והסתובבתי איתו. ייתכן ויש לי קצת חיבה מאוד מאוד גבוה לגרמניה. אני רוצה לחיות שם. אני אוהב את האווירה, בני האדם (העובדה שהם לא מדברים איתך אם הם לא מכירים אותך, לבביים מאוד אם אתה חבר טוב שלהם, שותים הרבה וידידותיים ברחוב), איכות המזון, החינוך (החינוך!!) והסדר המעולה שמשפר את חוויית הנסיעה לגטאות. חבל שהקפה חרא ובאופן כללי יש להם פילוסופיה משונה שמזון צריך להיות בלי תבלינים, חיים או טעם.

תיכננתי בגיל 17 טיול למינכן לבדי והייתה לי ממש תוכנית מסודרת ואפילו כסף אבל זה קרס בגלל שרשרת תקלות. חבל, זה היה ממש מוצלח.

האולר שלי!

Victorinox איכותי מאוד.

זה היה לפני הגיבוש לחובלים. קניתי ציוד לטחינה שאני הולך לעבור שם ואבא שלי החליט שזה זמן טוב לקנות לי אולר. הוא אמר לי לברר מחירים בחנות שהיינו בה. נכנסתי וחיפשתי אולר. ידעתי קצת על סכינים, בדיקת איכות וכו'. נקבתי את המחיר של האולר היפה הזה בפחד. לא רציתי להוציא הרבה כסף. הוא נתן לי את הכסף. נכנסתי, המוכר בעצמו לא רצה למסור לידי את האולר ואני חושב שחווה אורגזמה קטנה שפתח אותו ושיחק איתו.

אז האולר הראשון שלי שבאמת משדר איכות ואחת המתנות האחרונות מאבא שלי.

הוא עדיין מנסה לשלוח לי דברים אבל אני דוחה אותם. לא השתמשתי בשום דבר שנתן לי מאז.

השתמשתי בו מספר פעמים. אני נורא נהנה ממנו. יש עליו אפילו טיפות דם שלי כסימן מזהה.

האוזניות שלי D:

אני מסתובב איתן כמעט לכל מקום.

קניתי אותן בנסיעה הראשונה לבולגריה. חזרתי מההרים המושלגים של סופיה אחרי סנובורד וירדנו לקניון שם. קניתי אותם עם שטרות מקומטים ורטובים. היה משעשע מאוד.

יש בהן המון זכרונות. הן מאוד טובות גם.

הגלשן הראשון שלי. ספוג מחורבן. הוא גם עבר הרבה. נהנינו ביחד ועכשיו הוא יושב שם.

כתבתי פעם באחד מרגעי הפלצנות הגדולים ביותר שלי שלהסתכל על הספרייה שלך זה כמו לראות אותך ערום. פה יש מין שילוב של כל הזהות שלי. יש לי ספרים נוספים שלא מופיעים פה וגם ספרים בעותק דיגיטלי שמעצבן אותי שאני לא יכול לשים פה אבל זאת הזהות שלי.

על כל אחד מהספרים אני יכול לכתוב המון. איך שאני זוכר למשל את Pillars of The Earth ואת כל הפעמים ששכבתי על הדשא ליד תחנת הרכבת בהמתנה לאוטובוס וקראתי אותו או כשקראתי את 1984 בנסיעה לבולגריה ברכבת הקלה בדרך מהייקינג על ההר וחטפתי דיכאון מהרגעים האחרונים של הספר.

יש שלושה ספרים חשובים באמת אצלי.

דנידין, הספר הראשון שקראתי.

ארטמיס פאול, סדרת הספרים השנייה שקראתי ונהניתי ממנה באמת.

הארי פוטר, הסדרה שקראתי ביסודי ופתחה לי את העולם של קריאה. חיסלתי כל ספר בסדרה ביום-יומיים.

שוגון גם תופס חלק חשוב אצלי. הוא עבר אלי מסבא שלי ואני מאוהב בו. הוא פשוט טוב.

אני מתקשה למצוא סיפורת שאני נהנה לקרוא לכן רוב הספרים שלי עיוניים מאוד. פסיכולוגיה, פיזיקה, רפואה וכן הלאה. חלק מהם קיבלתי מדוד שלי, רופא העיניים. הספר הכחול הגדול במדף השלישי מלמעלה למשל הוא ההוצאה ה34 של האנטומיה של גריי (לא סדרת הטלויזיה) מ1967. קראתי בו המון בתקופה של שחקרתי עמוק בנוירולוגיה.

יש פה גם את הקוף העירום מדוד שלי.

הציור שלי שאין לי מושג של מה הוא D:

גם אותו לקחתי מסבא וסבתא שלי. יש להם המון ציורים ואומנות בבית שחקוקים אצלי בזיכרון עוד מילדות. זה אחד מהם. מה אני רואה פה? יש פה מפלצת עם יכולות מדהימות שבנה לעצמו מכשיר כדי לברוח מהאי שלו להרים.

העצים הם בני אדם שבהדרגה מתקבעים. השמאלי אנושי יותר משאר העצים וזה מסמל בעיני את הגסיסה שלהם והפיכתם למבוגרים בלי חופש. המפלצת היה עשוי להיות כמוהם אבל הוא ברח. הם לא אהבו אותו גם. הוא מכוער.

כשחשבתי על הציור הזה אתמול במונית הגעתי למסקנה שהבחור שם למעלה הוא אני וזה מתאר עבורי את היציאה מהיישוב הקהילתי.

אני עוד חושב עליו לפעמים.

אני מת לבוא לשם אחרי שאני כבר מוצלח כדי להראות להם כמה עליון אני עליהם אבל זה חסר ערך. פגשתי אחד מהם בצבא בעבר וראיתי כמה הם עלובים בעיני. אני לא צריך לעשות את זה.

ספר תנ"ך!

טוב, זה לא סתם ספר תנ"ך. זה ספר תנ"ך שסבא שלי מצד אמא קיבל כשהיה קצין העיר תל אביב.

שנאתי ספרי תנ"ך וחירבתי כל אחד מהם שהיה לי מבד זה. אני לא סובל את זה שמכריחים אותי בבית הספר ללמוד מקצוע שאני לא רוצה ועוד בצורה שגויה. זאת בתקופה שלי מכיתה ח' עד יב' אני מנחש. כשנהייתי בהדרגה אתאיסט. ביא' וסוף יב' התווכחתי הרבה עם המורה שלי שהיא טועה בנוגע לפרשנות שלה של הטקסט. 

למדתי תנ"ך ומקרא לבדי.

הכלים שלי. שתי בוקן, ג'ו וסכין מעץ. יש לי גם בו אבל אני לא מכניס אותו. זה יהיה מוזר להסתובב עם בו בנרתיק, לא כך?

סיפור שמשעשע אותי. התחלתי להתאמן משהו כמו שני אימונים אחרי מישהו אחר. הוא היה גרוע באייקידו. הגוף שלו מאוד נוקשה ולא מתוחכם. בכל זאת, מכיוון שהגיע שני אימונים לפני, תמיד היה בכיר ממני. תקפו אותו ראשון בתרגולים, הוא היה לפני בשורה כשקדים קידה, הוא חשב שהוא יכול ללמד אותי טכניקות וכן הלאה. אבל העבודה שלו הייתה מחורבנת. כולם ראו את זה. כולם אמרו את זה.

תחשבו כמה התעצבנתי כשהוא התחיל לעבוד עם ג'ו לפני. לא הייתה שום סיבה. הוא פחות ממני. לא אמרתי כלום כמובן.

אני הייתי מועמד לחגורה לפניו (כלומר, הוא לא היה מועמד כלל) אבל היה לי פחות ניסיון עם הג'ו ולכן הייתי צריך לעבוד קשה כדי להגיע איתו לרמה הנכונה.

אני חושב שאותה טעות שנעשת אז נעשית גם היום. אני חושב שאני ברמה נכונה למועמדות לחגורה. בהחלט יותר מחלק מהאנשים שמועמדים (וחלק ברמה הרבה יותר גבוה ממני). אני חושב שזה עניין של ותק גם. בכל זאת, אסור לי לערער על החלטות המורה.

אני גם לא מתאמן בשביל הדרגות והתארים. אני יכול לראות את הרמה של העבודה שלי גם אם לא יכירו בה. גם עדיף, אגיע לדרגה שחורה כשאני ברמה הרבה יותר גבוה.

מרווין אמרה לי אתמול שהיא לא נהנית לקרוא עלי כותב על משחקי מחשב. היה לי שיקול לא לכתוב על הפריטים האלו בכלל כי זה באמת לא מעניין או סקסי. מנגד, אני לא כותב בשביל זה.

אז בואו נכתוב על Final Fantasy VII. קיבלתי אותו מבן דוד שלי האמריקאי. הוא מאוד העריץ את הסדרה הזאת. זה כנראה אחד מהמשחקים הראשונים ששיחקתי בתקופה שהגדרתי את עצמי גיימר (עכשיו אני גיימר בגמלאות D:). אם תשאלו אותי הוא גרוע. הגיימפליי טוב, קשה שלא לומר שהתחברתי לדמויות אבל הדיאלוגים חרא והעלילה מגוחכת. בכל זאת, זה אחד המשחקים הראשונים שניסה לדחוף דרמה למשחקים והעובדה שהוא הגיע מיפן לא עזרה לו. הוא נידון לגיחוך. אבל הוא סנטימנטלי עבורי.

יש לי המון משחקים ששיחקתי כשהייתי ילד ובנו לי טעם במדיה אבל הוא החשוב ביותר שיש לי.

יש לי לוח שש בש - דמקה. הלוח עצמו גולף על ידי סבא שלי והוא צייר עליו. הוא מאוד טוב עם הידיים שלו עד היום. יש סיפור שהוא מספר לנו על כך שהצליח לצאת מיחידת החבלנים הראשונה של צה"ל בכך שנתן לאיזה בחור שהיה שם אחראי על משהו נרתיק לדיסקית שהוא הכין. כנראה שבזכות זה הוא הציל את החיים שלו מהתפוצצות לחתיכות. הוא היה גם באחד הקורסים המודיעיניים הראשונים של צה"ל. הוא טייל עם פירדה ברחבי הנגב וסירטט מפות של האזור.

הוא הועבר לאבא שלי. אבא שלי החליט שהוא רוצה ללכת לפנימיה צבאית והוא שיכנע את כל החברים שלו לעשות את הטעות המפגרת הזאת. הייתה להם שנה במקום המאוד מטופש הזה. הוא סירטט את לוח הדמקה ללוח.

כעיקרון אני מנחש שעכשיו תורי לעשות איתו משהו. אני רוצה מתי שהוא להוסיף לו חיילי שח-מט.האידאל הוא לעצב אותם בעצמי.

 פה נמצאים, ואני לא צוחק, כל החיים שלי. יש לי בעיית אגרנות קלה. אני אוסף המון זיכרונות מהחיים שלי. הם נמצאים בעיקר בארון ומעליו. יש פה המון דברים.

התסריט למשל של המחזה יחד עם דברים ממנו, כל מיני דברים מהמשלחת לגרמניה, תמונות, הכותפות שלי של קורס חובלים, איורים (חלקם מאוד גסים), סירטוטים וטקסטים גרועים שכתבתי.

יש לי שם גם זכרונות יותר חדשים. ממרווין והבחורה למשל.

ברכות, כרטיסי טיסה ועוד ים זבל שאסתכל עליו בגיל 50 כשאהיה כבר חצי מת כדי לזכור כמה אדירים החיים שלי.

הוספתי לשם אתמול משהו.

אחרון חביב להיום הוא הספר שלי בהנדסה. כתבתי עליו כבר. מתחתיו המון פיתוחים מתמטיים ומחשבות שלי בנושא. 

כעת נסכם עם משהו אחרון.

סופי מאת מרסדס בנד.

מה יש לי לומר עליו? קשה להסביר. מישהי אמרה לי פעם שהוא מייצג שלב שכל הנשים עוברות בתחילת העשרים שלהן. ככל שאני מדבר יותר עם נשים כך אני מבין את זה קצת יותר ובכל זאת רחוק מלהבין ולחוש את האמפתיה.

יש פה נערה ריקה. היא מקדשת את היופי כמו נשים רבות.

"הגזרה הזאת זה כל מה שנשאר לה"

היא מבצעת סקס, עם גברים ראנדומליים או אחד כל שהוא בלי שהיא נהנית מזה. למה היא עושה את זה? אני חושב שהיא חושבת שזה יעשה אותה שמחה. שזה נותן לה משמעות לחיים כשגבר מעריך את היופי שלה.

אבל עם זה יש את הבושה הכואבת כי החברה אומרת לנשים שמתירנות מינית עושה אותן לזונות.

לא רק בגלל זה היא מרגישה רע. היא פשוט לא מבינה שהסקס זה לא הפיתרון שהיא מחפשת.

היא הולכת אובדת עצות בחיים. בין השאיפות הילדותיות של הינקות, כשההורים שלה ניהלו לה את החיים, לבין המציאות הנוקשה שהיא נקלעת אליה בבגרות.

"בילדותה היא מספרת תמיד רצתה להיות זמרת, מלחינה או בלרינה שברירית".

באותה מציאות כואבת היא מחפשת שוב דמות הורית שתנחה אותה.

"מתרוצצת ברחובות למצוא מושיע"

אבל הגברים שהיא פונה אליהם לדמות תומכת כעת הן לא דמות האב מהילדות. הם לא מעוניינים רק בלהגן על הילדה. לפעמים זה גם לא מעניין אותם בכלל. הם רוצים סקס.

היא מבינה את יחסי הגומלין האלו בגיל הזה.

"רק שייקח, היא כבר יודעת מה לתת"

"היא מפסקת הוא נוגע"

ובין חבר לחבר היא מאבדת תקווה שתמצא איזו ישועה מהם. מחפשת את המשיח ולא מוצאת אותו:

"המשחק הזה מביס אותה כל פעם"

היא מבינה שהיא צריכה לתת מעצמה כדי לקבל את החום שהיא מחפשת אבל נכשלת כל פעם בחלק השני, לא מקבלת את אותו היחס.

הרגש שמציף אותה פה, כמו נשים רבות, שהיא לא נהנית מסקס. ככה אני רואה את זה. היא מבינה שהיא צריכה אבל לא מסוגלת לחוות את אותן תחושות של אקסטזה שמופיעות בפורנו ובטלויזיה.

הגברים מולה מסתכלים עליה בהחפצה וזה מצמרר אותה, עושה לה רע.

נפתחים הכפתורים, היא מוותרת עוד פעם לגבר שיעשה כל העולה ברוחו עליה והיא בוכה מזה. זה כואב לה.

יש פה סתירה בין החום והאהבה של הילדות לתלישות ובדידות של ההתבגרות.

הוא לא יודע מה כואב לה ובכל זאת ממשיך לגעת בה ולענג אותה או שיותר נכון לענג את עצמו בעזרתה.

היא מנסה לשמוח מהרוטינה בעזרת שאכטות אבל ללא הועיל.

היא בקושי אוכלת, מעשנת ושותה קפה במקום כי החברה אומרת לנשים לא לאכול, זה משמין, זה לא סקסי (אני לא יודע עד כמה אני מסכים, נשים נראות די סקסי כשהן אוכלות ונהנות עם המאכל הנכון).

ותחושת האבדון אופפת את התקופה. שהיא חפץ ריק, מריונטה, כלי לגבר הנכון. מה הטעם בחיים? לא עדיף המוות?

"סופי עוד שנייה נגמרת"

"סופיה עוד שנייה נפסלת"

זה מה שאני חושב לפחות. מצחיק שאני הולך לכתוב את זה כי אני גבר ומה אני קשור? אבל אני לא מרגיש שאני במצב הזה  בחיים שלי או בכל שלב אחר בחיים שלי.

אבל אני כן מסוגל לחוש הזדהות ואמפתיה לחלקים מסוימים לפי הפרשנות שלי. לריקנות הזאת ולצורך למלא את החלל עם דברים שאתה מאמין שאמורים לעשות לך טוב אבל רק הורסים אותך. לא סקס עם גברים כמובן, פה הקטע של נשים, החפצה וקידוש היופי נכנס אבל באמצעים אחרים.






זה הכל, אולי לכרגע, אולי להיום בכללי (לא בהכרח, נראה מה אומר אחרי הבחורה), אולי לנצח!!! (גם, סביר להניח שלא, למה אתה כזה מטומטם לפעמים?)
יום טוב אנשים
ולמי שמגיע סליחה כי אמרתי דברים מטומטמים ממש שאין סיבה שאומר... סליחה