בודי דרהאמה הוא בודהה שנדד מהודו לסין, היה אחד מאבות הזן בודהיזם ויש האומרים שהמציא את אומנויות הלחימה האסיאתיות ( הוא לימד את בני מקדש שאולין להילחם ומהם הרעיונות נדדו ליפן ואיי ריוקיו ).
כשאני חושב עליו, על זן בודהיזם ועל אומנויות לחימה, אני מבין שבאמץ אימצתי משם אמונות לא אמפיריות.
מושין הוא אחד החשובים שבהם. מושין זה הרעיון של תודעה ריקה. בלי מחשבה כלל הזורמת עם הרגע. ממנה אומרים שמגיעים לאיכויות הגבוהות ביותר.
זן בודהיזם דוגל בשעות של מדיטציה כדי להגיע למצב הזה ולמצוא הארה. לצפות בקיר בלי להניע שריר בגוף ופשוט להתמקד בנוכחי, בתחושות.
מספרים שבודי דרהאמה ביצע מדיטציה במשך שש שנים עד שהיו מוכנים לקלוט אותו למנזר שאולין.
אני פירשתי זאת לאחרונה שגוי כשהפעלתי לחץ על אותה ידידה שנדבר. האמנתי שמדובר בסיפור על עקשנות והתעקשות על מעשיך. היא מרגישה לא בנוח עם זה מסיבותיה ואין לי סיבה ללחוץ עליה.
ייתכן והזמן יעשה את שלו והיא תרצה לדבר. עד אז אחפש את הכיוון שלי.
האם אני מרגיש רע עם זה? במידה מסוימת. אבל פחות בגלל איזו שהיא משיכה אליה ויותר כי איבדתי חבר.
בואו נחקור רגע את מושין. המצוד אחר טוב עילאי. ראיתי אותו שלוש פעמים בחיי בצורה מושלמת. בלילה שחזרתי לארץ ציירתי ציור. הייתי שקוע בו ורק בו. על אף שאני צייר גרוע מאוד הוא יצא מאוד טוב. ידעתי בתוכי איך נראית אסתטיקה ושמתי את זה על נייר. תמימות של ילד עם מסר מאחוריה.
אם נלך אחורה בזמן, בזמנו כתבתנו חיבורים בשיעורי הבעה. הם היו תבניתיים ומכוערים. התפקיד לא היה לשכנע או לשמור על היופי, התשוקה או הרצון לכתוב אלא פשוט לקבל ציון גבוה. בשביל זה הייתה צריך לסמן וי על קריטריונים של כתיבה שהפכו אותו ללא טבעי. סיבה אחת מיני הרבות שצערכת החינוך הישראלית מטומטמת.
אבל הייתה פעם אחת שעסקנו בגלעד שליט והתבקשנו לכתוב חיבורים שכל הכיתה תנתח אחרי דיון סוער בנושא שהראה כמה השיח הציבורי אינפנטילי. קפצתי על ההזדמנות.
החיבור היה תבניתי. הייתי צריך את הציון. אבל הוא השתמש בתבנית כמקפצה למשהו עליון, יציב וחזק. מעט הטקסטים שכתבתי בתשוקה כמו שכתבתי את זה. אולי את תודעה ריקה ואת בחזרה לחדר מכונות כתבתי עם אותה תחושה.
לעגתי לכולם שם. אפילו למורה באופן ישיר כשציטטתי אותה ואז הראיתי עד כמה מגוחך הטיעון שלה.
הטקסט שלי חולק. קראו אותו כולם בשקט יחד עם שאר הטקסטים. פתאום מישהי פונה אלי, אחת הבנות היפות בכיתה, ואומרת לי שאני כותב ממש יפה. הופתעתי. אחרי זה עוד מספר תלמידים אמרו את זה. מופתעים מהאיכויות שהוצאתי לנייר. אמרו לי שאני צריך להיות עורך דין.
זו הייתה פעם אחת ממעטות שהעריכו אותי בכיתה. אני זוכר שאמרו לי פעם במסדרון: "כאילו אתה חכם ממש אבל אתה מתנהג כמו דביל בדרך כלל". אך ייתכן שהתנהגתי בצורה מבריקה והם לא העריכו את זה. זרמתי עם תחושותיי. עשיתי כמיטב יכולתי להינות מעצמי. הבעיה לא הייתה מונחת אבל בכך שהתמרדתי נגד המוסכמות של ההתנהגות. הבעיה היא הסיבה שעשיתי את זה. הרקע הפסיכולוגי שלי שהזדקק לטיפול. אבל תמיד אעדיף להיראות כמו טיפש מאשר להיות הטיפש האמיתי. זה שעושה הכל בצורה מונוטונית, בטוחה, "כמו כולם". בן אנוש מיותר.
פעם אחרת הייתה באימון. לא רחוק. ייתכן וכתבתי עליו. התרגיל היה לבצע טכניקה ממצב מסוים. הרגשתי שמשהו נכון. ביצעתי טכניקה בלי מחשבה. בריקנות. סנסיי אמר לי "זה אייקידו" בצורה מאוד משמחת. וזה באמת היה אייקידו טהור. יישום של העקרונות.
למה אני מזיין על כל זה את המוח אבל?
מספרים שבודי דרהאמה ביצע מדיטציה במשך שש שנים עד שהיו מוכנים לקלוט אותו למנזר שאולין.
אני פירשתי זאת לאחרונה שגוי כשהפעלתי לחץ על אותה ידידה שנדבר. האמנתי שמדובר בסיפור על עקשנות והתעקשות על מעשיך. היא מרגישה לא בנוח עם זה מסיבותיה ואין לי סיבה ללחוץ עליה.
ייתכן והזמן יעשה את שלו והיא תרצה לדבר. עד אז אחפש את הכיוון שלי.
האם אני מרגיש רע עם זה? במידה מסוימת. אבל פחות בגלל איזו שהיא משיכה אליה ויותר כי איבדתי חבר.
בואו נחקור רגע את מושין. המצוד אחר טוב עילאי. ראיתי אותו שלוש פעמים בחיי בצורה מושלמת. בלילה שחזרתי לארץ ציירתי ציור. הייתי שקוע בו ורק בו. על אף שאני צייר גרוע מאוד הוא יצא מאוד טוב. ידעתי בתוכי איך נראית אסתטיקה ושמתי את זה על נייר. תמימות של ילד עם מסר מאחוריה.
אם נלך אחורה בזמן, בזמנו כתבתנו חיבורים בשיעורי הבעה. הם היו תבניתיים ומכוערים. התפקיד לא היה לשכנע או לשמור על היופי, התשוקה או הרצון לכתוב אלא פשוט לקבל ציון גבוה. בשביל זה הייתה צריך לסמן וי על קריטריונים של כתיבה שהפכו אותו ללא טבעי. סיבה אחת מיני הרבות שצערכת החינוך הישראלית מטומטמת.
אבל הייתה פעם אחת שעסקנו בגלעד שליט והתבקשנו לכתוב חיבורים שכל הכיתה תנתח אחרי דיון סוער בנושא שהראה כמה השיח הציבורי אינפנטילי. קפצתי על ההזדמנות.
החיבור היה תבניתי. הייתי צריך את הציון. אבל הוא השתמש בתבנית כמקפצה למשהו עליון, יציב וחזק. מעט הטקסטים שכתבתי בתשוקה כמו שכתבתי את זה. אולי את תודעה ריקה ואת בחזרה לחדר מכונות כתבתי עם אותה תחושה.
לעגתי לכולם שם. אפילו למורה באופן ישיר כשציטטתי אותה ואז הראיתי עד כמה מגוחך הטיעון שלה.
הטקסט שלי חולק. קראו אותו כולם בשקט יחד עם שאר הטקסטים. פתאום מישהי פונה אלי, אחת הבנות היפות בכיתה, ואומרת לי שאני כותב ממש יפה. הופתעתי. אחרי זה עוד מספר תלמידים אמרו את זה. מופתעים מהאיכויות שהוצאתי לנייר. אמרו לי שאני צריך להיות עורך דין.
זו הייתה פעם אחת ממעטות שהעריכו אותי בכיתה. אני זוכר שאמרו לי פעם במסדרון: "כאילו אתה חכם ממש אבל אתה מתנהג כמו דביל בדרך כלל". אך ייתכן שהתנהגתי בצורה מבריקה והם לא העריכו את זה. זרמתי עם תחושותיי. עשיתי כמיטב יכולתי להינות מעצמי. הבעיה לא הייתה מונחת אבל בכך שהתמרדתי נגד המוסכמות של ההתנהגות. הבעיה היא הסיבה שעשיתי את זה. הרקע הפסיכולוגי שלי שהזדקק לטיפול. אבל תמיד אעדיף להיראות כמו טיפש מאשר להיות הטיפש האמיתי. זה שעושה הכל בצורה מונוטונית, בטוחה, "כמו כולם". בן אנוש מיותר.
פעם אחרת הייתה באימון. לא רחוק. ייתכן וכתבתי עליו. התרגיל היה לבצע טכניקה ממצב מסוים. הרגשתי שמשהו נכון. ביצעתי טכניקה בלי מחשבה. בריקנות. סנסיי אמר לי "זה אייקידו" בצורה מאוד משמחת. וזה באמת היה אייקידו טהור. יישום של העקרונות.
למה אני מזיין על כל זה את המוח אבל?
And what is good, Phaedrus,
And what is not good-
Need we ask anyone to tell us these things?
התזה העיקרית של הספר היא שההבנה של האיכויות באה מתחושות פנימיות. פיתרון איכותי וביצוע איכותי באים ממצב של מושין. ללא מחשבה כלל על הבעיה היא מגיע לבד.
הניתוח האנליטי שלי של דברים כדי להשיג שלמות; בבישול, אומנויות לחימה, בעבודה ובשירות, הן דרכים להגיע לאותה איכות. לפעמים לא מבינים את הצורך המשונה שלי למקסם ככה את העולם.
פעם עבדתי בחלוקת פליירים. יותר מזה, אני הייתי אחראי על המשמרות. זה היה מעבודה של אבי. היה רגע שבאזור חלוקה שני עובדים שלי רצו לנוח ואני עודדתי אותם להמשיך לחלק.
"מה אכפת לך כל כך?" שאל האחד.
"זו העבודה של אבא שלו, מן הסתם הוא רוצה שנמשיך כי ככה אבא שלו מרוויח כסף."
אבל המחשבה לא עלתה לראשי. אני פשוט רציתי להיות טוב במה שעשיתי. יש הרמוניה יפה ביחסים בין מעסיק למועסק ללקוח. המעסיק והמועסק נמצאים שם בשל מניע משותף. להרוויח כסף. בשביל המניע הזה הם מוכנים לעבוד ולחתור לרמה גבוה כדי שהלקוח ירצה לשלם. בתורו הלקוח ישלם אם הוא יהנה מהמוצר ולכן הוא גם מרוויח.
אבל זו אידאליזציה. במציאות לא כול מעסיק מדורבן להביא את עבודתו לאיכות. אם זה בגלל שכר מזערי, צורת שכר לא מתגמלת או סתם עצלנות. בצבא אתה רואה את זה מצוין. אני פשוט לא רואה למה שלא תחתור להיות טוב במה שאתה עושה למעט מקרה בו אתה מוחה על תנאים לא טובים. זה גורם לך להרגיש יותר טוב עם עבודתך.
גם זה שגוי לומר שבצבא אתה לא מתוגמל על עבודה טובה. היה שבוע, לפני הנסיעה לקליפורניה, בו עבדתי עד שעות מאוחרות מאוד. בפועל לא הייתי צריך. רציתי לעזור לאדם שאיתי כדי שלא יהיה לו לחץ רב בעבודה. לא סבלתי מזה גם. באותו שבוע אמרו לי להגיע מאוחר יותר לבסיס מכולם. היו ימים גם שלא הייתי צריך לבוא בכלל או ימים בהם יצאתי מאוד מוקדם כי מעריכים אותי. אני בוג חשוב במערכת שלהם. אף על פי כן אני מרגיש רע כשאני עושה זאת כי יש לי המון עבודה שם שאני לא מספיק כך.
מקרה אחר הוא שבוע עבודות בבסיס שביצעתי בו קורס. שבוע בו אתה משרת במקום שצריך תיגבור בבסיס. נשלחתי אני ועוד איזה גולם לעבוד באפסנאות. היה לנו עומס עבודה ברגע האחרון שעיכב את היציאה שחנו באפסנאות. זה לא עזר גם שמדובר היה ביום חמישי. חזרה הביתה של חלק מהחיילים. הם מחאו ולא עשו את עבודתם. רק עמדו סביבו והתלוננו והתבכיינו. אבל הוא לא יכול לשחרר אותם כשיש עוד את העבודה הזאת. הנגד היה מיואש. התחיל לעבוד לבד ובלחץ כי חייליו לא הקשיבו. באתי, דברתי איתו בנועם ושאלתי מה צריך לעשות ועזרתי לו. לא צ'ופרתי על זה אבל ככה צריך לנהוג.
ובכל זאת יש לי את הבעיה שאני אנליטי. שאני לא מרגיש איך להיות איכותי אלא מנסה לעמוד בקריטריונים שאני ממציא. זה עובד לפעמים מצוין. אבל להגיע לעבודה איכותית באמת צריך להרגיש את זה.
אני סופג את זה בטיפים בעבודה. אני לא רואה לפעמים מה חסר אבל חסר משהו. ההקצפה טובה, המילצור טוב אבל חסר משהו.
מקום אחד שאני זונח את זה הוא פה. אני לא מלתש בשום צורה את הטקסטים כדי שיהיו אסתטיים ולכן הם לפעמים נראים כמו בלאגן. כמן גוש מחשבות לא רציפות על צג המחשב. וחבל. אנשים נהנים מסתבר לקרוא דעות שלי. מישהי שלישית פנתה אליי לאחרונה ואמרה לי שהיא נהנית לקרוא דעות שלי בפייסבוק. שזה מצחיק כי אני ממען לכתוב דברים שם יותר מדי. זה פוגע בתדמית הציבורית שלי. הפניתי אותה כמו את כולם לפה אבל אני מתקשה תמיד לחשוב שזה רעיון טוב. המקום הזה אנוכי מאוד. הוא שלי ורק שלי ואני מתקשה לראות אנשים מבינים אותו. אני שוקל להעביר יותר עריכה על כל טקסט אבל זה אומר גם יותר זמן על כל אחד מהם והמחשבות יהיו פחות חיות ויותר מבושלות ומוגשות. פחות אפשר יהיה לטעום את הטעם הטבעי שלהן ולהבין את תוכנן. הן יהיו מתובלות ושונות מהמקור. זה לא משהו שאני רוצה.
מקום אחד שאני זונח את זה הוא פה. אני לא מלתש בשום צורה את הטקסטים כדי שיהיו אסתטיים ולכן הם לפעמים נראים כמו בלאגן. כמן גוש מחשבות לא רציפות על צג המחשב. וחבל. אנשים נהנים מסתבר לקרוא דעות שלי. מישהי שלישית פנתה אליי לאחרונה ואמרה לי שהיא נהנית לקרוא דעות שלי בפייסבוק. שזה מצחיק כי אני ממען לכתוב דברים שם יותר מדי. זה פוגע בתדמית הציבורית שלי. הפניתי אותה כמו את כולם לפה אבל אני מתקשה תמיד לחשוב שזה רעיון טוב. המקום הזה אנוכי מאוד. הוא שלי ורק שלי ואני מתקשה לראות אנשים מבינים אותו. אני שוקל להעביר יותר עריכה על כל טקסט אבל זה אומר גם יותר זמן על כל אחד מהם והמחשבות יהיו פחות חיות ויותר מבושלות ומוגשות. פחות אפשר יהיה לטעום את הטעם הטבעי שלהן ולהבין את תוכנן. הן יהיו מתובלות ושונות מהמקור. זה לא משהו שאני רוצה.
האם התזה הזאת נכונה לחלוטין? יש לה מעידות. הבדלים תרבותיים הוא אחד מהם. בני אדם מנסים בצורה כושלת לפעמים לבנות תיאוריות מוסריות. התיאוריות אבל נופלות בבעיה שהכללה לעקרונות מוסר מתקשה להכיל את כל ההתנהגויות האנושיות שנראות רעות.
תועלתנות למשל תתקשה מאוד להסביר למה אונס קבוצתי זה רע. הרי יש פה מקרה ברור שאחד סובל אבל הרוב נהנה. יש תירוצים אבל הם לא טובים. לא כתבתי אף פעם שתועלתנות היא רעיון טוב. כתבתי שהיא יעילה.
פריסג יטען שמוסר כמו אסתטיקה ועבודה טובה בנה פנימית וכל פירוק שלו לגורמים, הכללות וחוקים שנייצר יכשלו. נצטרך לנתח לבד. אבל כמובן שזה בעייתי. הנאצים השמידו יהודים בלי בעיה מוסרית כשכל בן תרבות מערב יאמר שזה בסדר. אותו בן תרבות מערב אמר פעם שזה בסדר לצוד אבוריגינים ולשעבד שחורים. זאת הסיבה שממציאים בכלל הכללות מוסריות. כי המוסר האנושי הפנימי מגמגם לפעמים והוא צריך הנחיות.
ומהו טוב? מי יכול להחליט למעננו?
אני זונח לפעמים שאלות מוסריות, לעיתים קרובות אפילו, כי הן מורכבות מדי ומגיעות לסתירות. אני מתחיל לחשוב היום שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא לנסות להשיג כמה שיותר חופש לעשות כרצונם לכמה שיותר אנשים. שהבסיס החשוב של זה הוא שאסור לאדם אחד להפר את החופש של אדם אחר למעט מקרי קיצון. אני רוצה לנסות לשלב בין זה לתועלתנות
אז סיימתי את הספר. הוא היה טוב. יותר מזה, הוא נכתב על ידי אומן אמיתי. לא עמוס עוז או ויקטור הוגו או כל זבל יומרני מסוגו שיודעים מהי אסתטיקה אבל לא מהי כתיבה איכותית או הנאה מספר. גם לא קן פולט או גיימס קלאוול שהם סופרים מצוינים אבל לא מביאים את הכתיבה שלהם למורכבות אמיתית (למרות שיש להם בדרך כלל פונציאל גבוה). לא, זה אומן אמיתי. הספר מכיל רבדים מדהימים, דמויות טובות, עלילה מצוינת, תיחכום פילוסופי רב, טוויסט מצוין לקרת הסוף. זה הדבר הכי קרוב לתנך שאני מוכן להציב לי. ספר שאקרא אותו כל פעם בזמנים קשים כי הוא פשוט טוב. כבר עכשיו אני רוצה לחזור לסגמנטים שלו.
ממש לא רוצה לשים אותו על מדף הספרים. רוצה לחזור כל יום ולראות אותו מונח לפני.
אבל המדע העליז קורא לי ואני חייב לענות.
האם אני יודע מהו טוב בחיי היומיום? לא. עוד לא. אני צריך להכיר את עצמי יותר בשביל זה. אני גם צריך לתקשר עם בני אדם יותר טוב קודם.
אם הייתי יודע לא הייתי מרחיק ממני את הידידה. לא הייתי פוגע באנשים. הייתי מחנך את אחיי יותר טוב.
הכי חשוב, היה לי את האומץ שחסר לי כעת להתנסות עם גברים ונשים יותר כדי להבין את עמדתי לגבי מיניות. נכשלתי שם כל כך. אם בהתחלה כי לא כתבתי על זה או דיברתי על זה ואם עכשיו כי אני לא מסוגל לבצע את הצעד הראשון. פשוט לא מסוגל.
לפחות אפשר לומר שאני מנסה כל חיי להשתפר. כי זה הטוב הנשגב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה