היא התפרצה לחדר כמו סופה. שמלת כלולות מוכתמת בדם. ביד אחת סכין וביד השנייה ראשו של בעלה. חבל שלא תוכל להחזיר את השמלה במצבה לחנות, בזבוז כסף.
היא זרקה את הראש לעברי.
"מה עשית?!"
ישבתי ברוגע על הרצפה מעץ. הסתכלתי על הראש.
"זה לא מובן מאליו?"
"תפסיק להגן עלי, צא לי מהחיים כבר"
"הלוואי שיכולתי. הוא לא היה עושה אותך מאושרת. לא היית מתגרשת ממנו עדי להוכיח לעצמך שהיחסים ביניכם בסדר אבל היית סובלת עד שהוא היה מת." חייתי עוד כשפרויד ינק משדי אמו. למדתי את כל תורת הפסיכולוגיה. כנראה שידעה שאני צודק אבל התעקשה שזה לא נכון.
"ואני מניחה שאיתך היה לי יותר טוב?"
"ייתכן. או לפחות עם בני מינך. אני לא מבין למה את מבזבזת את זמנך עם בני אדם. הם טיפשים"
היא מתחה את שרירי היד שאחזה בסכין. הניעה אותה במהירות לעברי עם צעקה אימתנית וכעס גדול.
זינקתי מהרצפה, הסטתי את ידה והתקרבתי לגופה. מיקום אידאלי עבורי. אני בשליטה מלאה ומסוגל לעשות כל טכניקה שברצוני לבצע, נקודת המרכז נמצאת אצלי ואני מסוגל בקלות לגרום לה לאבד שיווי משקל וכל הגוף שלה חשוף למתקפה. מנגד, היא לא יכולה להניע התקפה שנייה ואני תופס את ידה אז היא לא יכולה לסגת.
הושטתי את הידיים לכיוון הלסת וסימנתי שאני מרים אותה לאוויר ואז נותן לה לצנוח המהירות לקרקע. לא רציתי לפגוע בה. היא הייתה מודעת לכך שעקרונית ניצחתי והיא מונחת על הרצפה פגועה.
חייתי עוד כשמיאמוטו מוסאשי התקוטט עם ילדים בכפר. התמחיתי בארבע אומנויות לחימה בחיי. כנראה שידעה שאין לה סיכוי מולי אך לא חשבה באותו רגע.
דחפתי אותה והתרחקתי כדי ליצור טווח ועמדתי בעמידת קרב רפויה. רגליים בפיסוק גובה מותניים, שיפוף קלה מאוד וידיים מורמות ומושטות קדימה.
היינו בטווח של בעיטה. היא ניסת להנחית בעיטה מהירה עם רגל ימין ושוב נעתי הצידה לעבר גופה. דחפתי את הרגל שלה כך שהסתובבה עם כיוון השעון. אך היא שלטה ברגלה כאילו הייתה חרב בידה ולא תיפול לטריקים זולים. היא הרימה את רגלה לפני שנחטה על הרצפה, מתחה אותה לבעיטה שנייה. בעיטה אחורת עוצמתית כמו בעיטה של חמור. נעתי אחורה ונעמדתי בנקו אצ'י, עמידת חתול. מתייצב במיוחד על הרגל האחורית והרגל השנייה כאילו מרחפת על הקרקע, ערוכה לבעיטה חזקה ומהירה. עם הידיים תפסתי מלמעלה ומלמטה את הרגל שלה. אם רציתי הייתי משחרר בעיטה כה חזקה שהייתה שוברת את הרגל שלה ומשתקת אותה אבל אין סיבה לשבור את רוחה.
הרמתי את הרגל שלה גבוה, היא איבדה שיווי משקל, קפצה והתגלגלה לכיוון המנוגד לי. עמדנו כעת זה מול זה.
"נו באמת, בשביל מה לימדתי אותך אייקידו? הסברתי לך שקראטה זה למקרי חירום. את לא מסיבית או שרירית יותר מדי ולכן כדי להפיל אנשים גדולים את צריכה תיחכום ולא מכות חזקות.
לתת בעיטה מהטווח שעמדנו זה ברור מאליו. יכולתי לחזות את ההתקפה שלך בקלות."
"אני לא יכולה להשתמש באייקידו, אתה לא תוקף אותי"
חייכתי חיוך שבעינה אני מניח היא מתנשא ומנמיך מאוד "אני יודע."
"אבל אתה לא מבין שאתה פוגע בי? אני לא יכולה שאתה מנסה כל הזמן לנהל את החיים שלי"
"אני דואג שיהיה לך טוב"
"לא, לא. זה לא עושה לי טוב. אתה לא יכול לשלוט עלי"
"אני מצטער, לקחתי עליך חסות ואני לא אתן שתיפגעי"
"אתה פשוט לא מבין..."
מסתבר שהחביאה אקדח במחשוף השמלה.
למזלי היינו בטווח קטן דיו כדי שאוכל לעשות את מהךך ההתאבדות שלי. קפצתי במהירות לעברה והרמתי את הידיים שלה שכיוונו אותו אלי מעלה. נפלט כדור. הכנסתי לה ברכייה בבטן כדי להוציא את האוויר מגופה וכדי לכופף אותה וביצעתי עליה קוטה גאישי. לא הייתי זהיר ופרקתי את ידה.
היא התייפחה. חיבקתי אותה. בכי של אישה מחליש את ליבו של כל גבר. משהו אינסטינקטי במוחנו.
"אנחנו נפילים. אסור לנו לתת לבני אדם להיכנס ללב שלנו."
אין לסיפור סוף או מוסר השכל.
רק ההבנה שקשה לנו לוותר על השליטה בחיינו ואולי אנחנו לא צריכים לאבד אותה.
החיבה והקשר של תמיכה לא צריכה להיות אבסולוטית כי זה מסוכן.
נפילים הם מלאכים שנפלו. שניהם נפילים. הוא אדם לא אנושי ובעל הבנה עצומה ולכן קשה שלא לקבל את עצתו. ולמה שלא תקבל? ההחלטה שכלתנית כנראה. מנגד, בני אדם רוצים לבצע את הטעויות שלהם לבד. אולי לקבל עצות במקסימום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה