חזרה בתשובה

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות 
דרכו הדרך לחופשי 
במסתרים תבכה נפשי 

אני? שם שיר של ארקדי דוכין על התגלות אלוהית?

אני נאחז במילים בסוף השיר: "אדם מאמין בכל דבר כשרע לו" כדי להסביר שהשיר בכלל עוסק בחזרה בתשובה כוזבת בשל מצד שנראה אבוד. שערי הדמעות נפתחים ברגעים אלו ובמצוקה ובתחושת האובדן אנשים מאמצים איזו אלוהות והשיר מבקר את זה. אם תעלו את הטענה: "אבל שולי רנד בכלל חרדי" אז אני אענה לכם: "לכו תזדיינו, אני צודק להלהלה אומנות אפשר לפרש בכל מיני מובנים".

ואיפה סולו הגיטרה? ההתייפחות? המילים המשמעותיות באנגלית? המטאפורות?! למה זה לא שיר רוק-קלאסי בריטי?!

זה כי אימצתי את השיר הזה בסיטואציה אחרת.

האמת שלא כתבתי את זה בגלל יום כיפור. אכתוב על יום כיפור בפסקת המשך אבל הוא בכלל לא עלה כשחשבתי לכתוב את זה. זה והטקסט עלו לי כהשראה אלוהית בהתעוררות של שלוש בלילה בפק"ל.

זאת הייתה התעוררות מאוד ערנית ופעילה. רציתי כמובן לחזור לישון אבל היה לי דוחק רב לשבת על המחשב ולכתוב את שני הטקסטים הללו.

הטקסט השני התחיל אצלי בראש בתור מאמן שנלחם עם תלמידה שלו ומנחה אותה תוך כדי שהיא בכלל מנסה להרוג אותו. אחרי זה נכנס הנופח של הפנטזיה. אחרי זה השתמשתי בו בשביל לחזק את הרעיון של הסיפור ואז הוספתי סיטואציה מסביב.

הכורוגרפיה באה אלי בהתעוררות.

נהניתי לכתוב את הטקסט הזה. הוא לא טוב כמובן.

הטקסט הזה, מין סיכום יום, באה אלי מזיכרון שצץ לפתע.

השיר הזה הושמע ברדיו ברגע הכי מתאים שיש. אחד בלילה. חזרתי עם אבי מתחנת המשטרה. הוא הכריח אותי לדווח על חברים שלי על משהו שהם עשו ולא הוא ידווח עלי למשטרה.

זה התחיל כמו יום רגיל בבית הספר בגיל 16. עוד לא השקעתי בלימודים. למדתי קצת מסביב על העולם ופוליטיקה במיוחד אבל לא התעסקתי בזה לעומק. בעיקר נכנסתי לשטויות. מכות, הופעות פאנק וכו'. זה היה לפני כיתה י'.

עשינו משהו שלא היינו אמורים לעשות. אבא שלי תפס סרטון של זה ואמר שידבר עם בית הספר ביום למחרת.

הגעתי לבית הספר. באתי אליהם אחד אחד, לקחתי אותם לפינה ואמרתי להם מה הולך לקרות ושהם צריכים לתאם גירסה. לקחו אותם וזימברו אותם. אבל זה היה זימבור קל יחסית להתחלה. חלקם ילדים אשכנזים עשירים. מצחיק אותי שאחד התפרץ בבכי ממשרד המנהלת כי ההורים שלו אמרו לו שהם יבטלו חופשת סקי בחו"ל.

ברגעים של שבירה עלובה כל כך אתה רואה כמה אותם אנשים עם ביטחון עצמי הם ילדים חלשים.

זה לא נגמר שם. הגעתי לתחנת המשטרה. ניסיתי לבנות בראש גרסה. סימסתי איתם תוך כדי בשביל לעזור להם.

היום הסתיים מאוד מאוחר.

התלונה נשארה אצלם עד גיל 18 והתבטלה כמובן חוץ מאחד שעשה משהו ממש מטומטם גם לפני כן. הוא לא גויס לצבא וסביר להניח שהחרא הזה ישאר איתו לנצח. זה בסדר, הוא אידיוט.

חלקם הרגישו שממש דפקתי אותם. רובם לא דיברו איתי אחרי זה (בגלל זה ועוד מספר סיבות).

אבל למה אני כותב את כל זה? איך זה קשור לשיר?

הייתי ברגע הכי נמוך בחיי. בשנים של התיכון צללתי למחוזות יותר ויותר נמוכים וההורים שלי חזו בזה. אבל ברגע שזה הגיע למשטרה זה היה השפל. שאלתי את עצמי תמיד, מתי זה הרגע שאני באמת צריך להשקיע בלימודים? אני מאמין במקסימום תוצאות במינימום מאמץ. בית הספר נועד כדי להוציא ממוצע גבוה. אני לא צריך אותו כדי ללמוד. כיתה י' הייתה הכיתה שהייתי אמור להתחיל לפעול במקסימום סל"ד. אבל בהידרדרות בתיכון פחדתי שלא אגיע לשם מוכן כי כל כך ירדתי.

האם אני מתחרט על מה שעשיתי? אפילו לא לשנייה. זה ביזבוז זמן טוב להשקיע עד כיתה י'. אתה צריך לשמור על עצמך בחומר במתמטיקה ובאנגלית ולדאוג שאתה לא יורד מ5 יחידות אבל מעבר לזה אין סיבה להשקיע. אתה צריך להינות מהרגעים האלו.

הייתי אמור לעשות דברים יותר דפוקים, למצוא אנשים שבאמת שווה להיות איתם וללמוד דברים שממש מעניינים אותי (אולי אפילו תואר).

בימים שלאחר מכן דיברתי עם אבא שלי והוא סיפר לי סיפור על המצור בירושלים ועל חבורה שחירפה את נפשם בשביל שחברים שלהם ישארו בחיים.

הוא סיפר לי את זה כי בתקופה ההיא וגם עכשיו משתמשים ביד חופשית במילה "חבר". מי חבר שלי? מעט אנשים. רק אלו שאני באמת בוטח בהם. כשזה מגיע לשם חבר זאת מילה חסרת משמעות. זה מעבר לזה. כשזה רחוק משם אני לא מחשיב אותו כחבר שלי.

הם לא היו חברים שלי כי הם לא היו משקרים למשטרה. הם היו נשברים ומזיינים אותי. הם פחדנים שלמרות כל הביטחון והבולשיט שלהם, כשהמצב יהיה חרא זה every man for himself.

ברגע שפל זה, עזרא דגן נכנס לכיתה שלי והסביר על התנדבות בפרויקט לניצולי שואה שהוא מריץ.

לעשות את זה? כעיקרון אני לא הטיפוס שעושה דברים כאלו אבל למה לא? זה נשמע לי מגניב.

עשיתי את זה. זה היה מגניב. זה פתח לי את האפשרות להתנדבות.

התחלתי לדבר בכיתה כשרציתי לדבר ולא כשחשבתי שזה משתלם כדי ליצור תדמית של איקס. זיינתי המון את השכל וחלק מהאנשים לא אהבו את זה וחלק צחקו (כמות הפעמים שממש אמרתי למורה "אתה טועה" פשוט שווה את זה).

השתפרתי לבסוף לכיתה י'. זה היה יכול להיות יותר מכוער.

אבל השיר נכנס פה כי הוא מדבר על חזרה לדרך המוטב. "חזרה בתשובה". חזרתי בתשובה למוטב בנקודת שפל זו.

כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו 

ואז, עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה, 
רצונות חדשים, מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה. 
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא 
מרגיש ריקנות מחומר, מרוח. בקושי סוחב את עצמו. 

והוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכל ריקני וזר, 
גם בעבודה, גם בתוך הבית 
מרגיש מבפנים שום דבר. 
לפעמים מעדיף את החומר, 
לפעמים את הרוח, אך גרוע מכל כלום. 
רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק וליפול. 
ועוברים חודשים של טוב ורע, 
הבלבול רק גובר וחונק, 
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה, 
הוא קם ובוכה וצועק. 

וזה לא בכי מעירפול ידיים, 
פשוט האדם כבר מבין שלבד אי אפשר. 
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים. 
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה 
הוא מתחיל להבין שהכל תלוי רק בו ובחברה הנכונה. 
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות של עצמו. 
אין כלום בעולם הזה, רק הבורא, אדם מאמין בכל דבר כשרע לו.

זאת הרגשה הרבה יותר חרא מכל מה שאני חשתי בשנים האחרונות. הייתי במצב הרבה יותר גרוע. גם פסיכולוגית. הייתי צל של אדם. קליפה. תדמיות שאני מנסה ליצור לסובבים. תמיד מנסה לגרום להם לאהוב אותי ואז נגרר לאלימות מפגרת.

וכשאתה יוצר תדמית בדיונית של איזה סטלן, חסר כל היגיון, משוגע, לץ, אתה מאבד את הזהות שלך עצמך. לא זכרתי שאני חכם, מקורי, שונה, ייחודי. לפעמים נזכרתי ואז עימעמתי את זה. קליפת אדם.

moving on ^^

יום כיפור. ככל שהזמן עובר שאני חסר דת כך היום הזה מאבד יותר ממשמעותו ומקדושתו. היום זה כמו יום רגיל רק עם בלת"ם בשבילי. זה מצער קצת אבל אני לא יכול לשנות את ההסתכלות שלי על היום הזה.

זה אולי הדבר הכי קרוב ליהודי שאני עושה. הולך לבית כנסת לתפילות. רק בשביל סבא שלי שירגיש טוב. זה מעצבן אותי כי כל התפילות עוסקות בכמה שהזין של אלוהים אדיר, כמה שאני עשיתי דברים מחורבנים שלא עשיתי באמת וכל מיני שיטות של סנגורים לשכנע את השופט שכדאי לזכות אותי.

אבל אני עושה את זה בשבילו.

אז זה היה היום שלי,

שבת שלום וצום חרא למטומטמים שחושבים שזה יגרום להם להיות אנשים טובים.