שני חלומות

אתמול הלכתי לישון אני מניח בסביבות ארבע. קמתי לצליל צלצול הטלפון שלי בשמונה חמישים וחמש. זה היה המפקד שלי. מסתבר שהשעון המעורר שלי לא צלצל או שלא שמעתי אותו.
ניגשתי למראה,  הסתכלתי על עצמי וחשבתי: "על מה לעזאזל חלמתי אתמול בלילה?" אלו היו חלומות משונים בשבילי. ידעתי שאצטרך לכתוב עליהם.

נתחיל באחרון. ישבתי בחדר מחשבים והיה שם גם חבר טוב שלי. הוא היה שילוב בין החבר הכי טוב שלי מהתיכון לבין החבר הכי טוב שלי מהיסודי. הוא עמד והביט איתי במסך המחשב ועזר לי לעבוד על משהו.
עבדנו כמו שעבדנו בזמן שתכננו עבודות ניסוי בפיזיקה. הן היו מאוד מהנות. אולי העבודות האהובות עלי בתיכון. שני מוחות רצים זה עם זה לעבר פתרונות ושוברים את הראש. כותבים נוסחאות, מסרטטים גרפים ואיורים, עובדים קשה ונהנים כשאחוז השגיאה נמוך.
החדר עצמו נראה לי כמו חדר המחשבים של כיתת המחוננים שלמדתי בה כשהייתי ילד. שנאתי להיות שם. זה היה במודיעין רחוק מהיישוב שגרתי ולא יכולתי לצאת משם. אני בכיתה עם המון ילדים רוסיים מוזרים שלא הצלחתי להבין וחומר שלא הצלחתי ללמוד. במקום גרם לי לחוש כאילו אני טיפש. לא הצלחתי להבין שום דבר בכיתה ולפתור את התרגילים. אבל כן עברתי את מבחני האייקיו של בית הספר. אני עד היום לא מצליח לפענח למה לא הסתדרתי שם. כל אופן שנאתי את זה.

היא עמדה בפינת החדר. ילדה מהתיכון שלי. קראו לה זוהר והיא בהחלט זהרה. כאילו היא הייתה אדם מושלם. הייתה חכמה. בפיזיקה חמש יחידות, מתמטיקה ואנגלית. הייתה תלמידה מצוינת גם. מאוד מאורגנת. הקשיבה בשיעורים תמיד.
הייתה בצופים וכולם אהבו אותה. מאוד חברותית ומקובלת. בכל זאת הייתה צנוע ונחמדה לכולם. לא התנשאה מול איש. צחקה תמיד.
לא הכרתי פגמים בה.
לא נמשכתי אליה. כלומר... לא היה לי שום קשר אליה. אפילו לא היינו באותה כיתה. לא שוחחנו, לא הכרנו חברים משותפים (חוץ מהחבר שלה שהייתי קרוב אלי מפיזיקה) ולא היינו אפילו באותו מדרג חברתי. הסיכוי שבאמת נצא היה אינפנטסימלי.
היא וחבר שלה נפרדו ונשארו מיודדים. לא הבנתי את זה. ניסיתי לשאול אותו ולברר אבל לא היה לו נעים לדבר על זה. פשוט לא הבנתי איך היה יכול.
חבר שלי מהיסודי עלה למחשבותיי כשראיתי אותו בפייסבוק לפני מספר ימים. חשבתי לעצמי שאני במצב הרבה יותר טוב ממנו. הוא נראה כל כך... בתול.
החבר מהתיכון תמיד היה ילדותי. לא אהבתי את זה אצלו. היום אני מרגיש גם שהתעליתי עליו. הוא נשאר ילד קטן ואני גבר.
היא הייתה שם. הברחתי אליה מבטים מהצד. היא הייתה כל כך יפה.
לבסוף היא וחברי התנשקו בתשוקה. הם היו יחד והסתדרו מצוין בחלום. קינאתי בו מאוד. העמדתי פנים שאני לא מסתכל עליה אבל הברחתי מבטים. הוא המשיך לעזור לי בעבודה.
פעם ראשונה שאני חש קנאה כזאת בחלום. רגשות יותר מורכבים מפחד ויותר מורגשים.

אולי קינאתי בו... הרגשתי שאני תקוע בעולם המחשבה הריאלי והקר ואולי נהניתי ממנו אבל גם סבלתי. הוא לעומתי נהנה משני העולמות. אולי היה פחות חכם אבל לפחות נהנה. השיג בחורה משגעת.
זה מתקשר כנראה לרגשות שכתבתי מאתמול בלילה.

בבוקר רציתי גם לכתוב טקסט על הבחורה. הוא ברח מראשי אבל.

החלום השני התחיל ממחשבה.
אם אבוא אל הבחור שבוע הבא... איך זה יראה?
אבוא עליו עם מעיל מכופתר. רק מעיל מכופתר. למה?
נתנשק. הוא יהיה הדומיננטי. אני רוצה שיפתח את חולצת הכפתורים או שאני אפתח תוך כדי.
הוא ישיט יד לעבר החבילה שלי. יפתח את המכנסיים ויגע. זה ירתיע אותי אבל אהנה מזה. נשכב על המיטה ו... זהו.
אין בחלום הזה חדירה, מציצה, כלום. לא חשבתי על זה.

אלו החלומות שעניינו אותי.

בחור מעניין

בחור מעניין מאפסנאות.
אני רגיל לחשוב שכל האפסנאים בבסיס מפותחים קצת יותר מהשימפנזה הממוצא כי הם מסוגלים להשתמש בכלים אבל לא הייתי מגדיר אותם כבני אדם (או אפילו הולכים על שתיים). הם רועשים, אלימים וטיפשים. לפחות כמסה.
אבל יש אחד...
נתקלתי בו פעם ראשונה במטווח מהבסיס. המון כריזמה לבחור. נראה כמו אדם בוגר. קינאתי בכריזמה שלו אבל זה לא נראה לי משונה. יש המון דרעקס עם כריזמה.
היום ביצעתי הקפצת שריפה והוצאתי צינור. זה תמיד תרגול משעשע. בהתחלה אף אחד לא רוצה לעשות את זה. אנשים בקרייה נוטים להיות קרובים מאוד למתים. קשה לשכנע אותם לבזבז אנרגיה. ראיתי אותו וחשבתי שהוא יהיה בעייתי. שיעביר דאחקות או יפריע לי או פשוט לא יבצע. אחרי ההתחלה וכשאתה מתחיל לפרוס צינור ולפתוח מים פתאום כולם רוצים להשתתף וזה נהיה כיף. הוא עזר מאוד בעבודה. אני אוהב בשלב הזה להוריד חולצת ב מגופי ופשוט להיכנס למים.
התחיל לרדת גשם כשהתחלנו לקפל. שיחררתי חלק מהם שנראו לי עצובים שיחזרו למפקדה. נותרנו הוא ואני שם בגשם. ספוגים. מקפלים צינורות.
מעניין. אנשים פה מתקשים להגדיל ראש או לעזור אחד לשני. הם מתקשים אפילו להגדיל ראש בעבודה שלהם. זו האווירה המטמטמת של הקרייה. אולי אפילו הצבא.
לפעמים אני מצטרף למחשבת העדר הזאת אבל אני משתדל להיות טוב בעבודתי ובעזרה למסביב.  אני שמחתי לראות את זה.
לאחר מכן דיברנו. עינינו החליפו מבטים והרגשתי שאני עומד מול אדם שונה. חריף כנראה. ייתכן והבין זאת גם.
ניסיתי להבין מה הסיפור שלו. למה הוא אפסנאי. אבל זה לא הפורום. הוא הזכיר את הדבורים אז שאלתי אותן למה הוא לא לוחם והוא ענה שהוא לא רצה להתגייס בכלל. מעניין מאוד.
הוא ניסה לצאת מהצבא אבל לא רצה להקריב את מה שהצטרך כדי לעשות זאת.
הוא עשה שנת שירות ו... זה כל מה שאני יודע עליו.
אני רוצה לשמוע את מחשבותיו.
גם כי עלה לי השיקול לצאת מהצבא. אין לנו כסף ואני מבזבז בחרא הזה זמן. יש לי סיבה לצאת. יש לי צורך. המעבר דירה שייתכן ובאוויר, הילדים... השאלה היא מה התהליך ומה אני מקריב.
רציתי לרדת למשרד שלי ובדרך אמר שיש מצב יבוא לבקר.
אשמח להתעניין עוד.

זה הכל להיום.

לילות לבנים עם מחשבות וסיוטים

Confusion creeps inside me raining doubts.  Got to get to you. But I dont know how.

לא מצליח לישון. ייתכן וזה לילה לבן.
לא אוותר על הניסיון אבל כשמחשבתי מתפתלת אני מתחיל לחשוב יותר שאני סטרייט. נמשך מינית לנשים. אין ספק. אולי היחסים שונים אבל נמשך. מעט מאוד מהקשרים בפנטזיות הם בין שני גברים. בשרכ אישה חזקה וגבר אנדרוגיני.
מקסימום שני גברים אנדרוגינים הנוטים לנשיות מוחלטת. וממש לא מזדיינים. מקסימום נוגעים זה בזה.

אז מה אני? יצור של הטבע? נורמה זה לא. סטרייטי זה לא. זה משיכה לנשים סוטה מהנורמה.
מה אני אעשה עם הגבר ההוא? יש לי פגישה שבוע הבא. מה אני אעשה איתו? הוא יצטרך להנחות את זה. לי אין מושג.

לא. אני לא רוצה לדבר עם המשקית. רגע של טיפשות. מה הטעם? היא מזלזלת בי דיו כדי לומר לי שהיא לא צריכה אותי ויש לה ידידים אחרים.
כתוב לי שהיא נכנסה השבוע לפה לפני מספר ימים ואני לא מבין איך היא מסוגלת להסתכל פה.
האם היא מתעניינת במה שעובר עלי? דואגת? מחטטת? אני לא יודע. ויסקי מצוין בכוס שהתיישן עשר שנים. לא שלי, של אבא שלי. מעכשיו שלי. מגיע לי.
אצטרך לדבר איתה רק כדי לקבל את שמות החיילים לתרומה. והאם אתרום להם? האם יש לנו את הכסף עם הדירה שאנחנו עשויים לעבור?  אני אתן בכל זאת. גנבתי מהם כסף שלהם.
ראיתי שאימי גנבה ממני את הרעיון לכתוב את המחשבות שלה. לא חשתי אליה אמפתיה היום. הייתי מנותק ועייף אחרי העבודה.
"אני עייף" חזרתי ואמרתי כדי לחתוך את הדממה של החדר בו ישבנו בזמן שצפיתי בטלויזיה למטרה של לתת לה הסבר למה אני אנטיפת.
הקפה שלי מצוין עכשיו. אני נהנה לשתות אותו וגם הלקוחות. קצף מצוין, עשיר, טעים, בלי אוויר. עכשיו לתרגל קצת יותר ואז אתחיל להתנסות עם מתכונים מיוחדים. כבר התנסיתי שם במטבח עם הנושא של הגשת מזון. אסתטיקה לצלחת.
מי הגבר? בחור בארון שמתלבט אם הוא דו מיני או לא. הוא כנראה חתיך. אני לא מחפש את זה. אבל הוא מבין בנושא ואני מזדהה איתו.
הוא מתנסה כדי לברר. כבר היה עם מספר גברים אבל עם אישה לא היה מעולם בחדירה. משעשע. זה למה הוא לא יודע מה היחס שלו לנשים. הוא יודע שהוא נהנה עם גברים.
אני? אני אפילו לא יודע אם אני רוצה לחקור את התחומים האלו. אני רוצה מצד אחד. מצד שני תמיד תהיה לי תדמית אחרי זה. תמיד אות קלון אם זאת לא המשיכה שלי.
למי אני אספר את כל זה? עם מי אצא לברים? אשתכר?
אני לבד בעולם. בזכותי ובאשמתי. האם זהו גורלי? ייתכן.
אולי לא אצליח לעולם לבטוח בבני אדם די הצורך כדי לנהל איתם מערכות יחסים מתפקדות.
מה כעת? לאבד את הדעת בשיכרות ואז לחזור לעולם לעבודה. מחר יום אחרון לשבוע ואז ניטשה עד הלילה.

הומוסקסואליות, משבר משפחתי, מבוכה ורצונות אימפולסיבים

מי הגבר שאני מחפש בגריינדר?
רגיש, עדין, אומנותי ומבוגר. חכם, דעתן ויודע להנחות ולגרום לך להרגיש כילד, כתלמיד.
בן שלושים לערך. לא מייחצן את ההומוסקסואליות שלו עם סטריוטיפיות מוגזמת.
כשאני חושב על הבחורה אני מדמיין אותנו צועדים ברחוב שלובי ידיים. כשאני מדמיין אותי עם הבחור אני מדמיין אותנו מסתכלים ממרפסת של מגדל גבוה על העיר, מהרהרים על תפיסות העולם ועל הזוגיות שלנו.
אני מנחש שזו זוגיות יותר שכלתנית.

אם נחזור על שכתבתי קודם, הגוף יודע מה הוא רוצה בדרך כלל אם לא תמיד. הוא פועל גם לפעמים בניגוד לרצוננו כדי להשיג את זה.
לא חשבתי היום כשהתבדחתי עם הנרקסיס שאני אדחוף לו פטיש לראש שוב ושוב עם מומנט עוצמתי כי אחזיק את הפטיש מהקצה. אני מניח שהוא גם לא חשב כשהתבדח איתי שאני צריך לפתור אלגוריתם כדי לתקוע מסמר.
עשינו את זה מתוך צחוק כי הגוף רצה.
על ההצבעות של הגוף, ההחלטות שלו, אנחנו מלבישים ראציונליזציה.
אני מסביר שהוא פגע באגו שלי כשצחק על שכלי ולכן התבדחתי על זה (ושנינו צחקנו) ושהוא צחק על השכל שלי כי הוא ראה אותי קורא ספרים ביומיים האחרונים ועוזר למישהו במתמטיקה ומביע דעות נבונות בשיחות עם אנשים אחרים וזה פגע בתדמית של האדם הכי חכם בחדר שטיפח.

אז הגוף מצביע על משיכות מיניות מסוימות. הראציונליציה נעה בין משיכה מינית לגברים (ומכלול הסברים למה אני מצביע לכיוון הגבר הספציפי שציינתי הקשורות למכלול ביולוגי, פסיכולוגי ותרבותי) לבין משיכה מינית לנשים ופשוט פאסיביות המחפשת התפרצות.
מה מהם זו התשובה? לא יודע. אני לא קורא את הגוף שלי מספיק טוב.
נראה אחרי התנסות אני מניח.
מה שמעניין זה לראות איך אני מצביע לכיוון זהה בין הגברים והנשים. הבחורה נוטה לכיוונים גבריים. דעתנות ווכחנות. אני רוצה ללכת על הבהונות לידה כי היא יודעת לכעוס כשאני עושה משהו מטומטם אבל היא מפצה על כך עם אהבה גדולה. הגבר מאוד חכם אבל הוא לא פאתוס. הוא רגוע.
אנדרוגיניות לסיכום. מה אני מחפש לעזאזל?

בשתי השיחות החשובות בהן גיבשתי את הגבר שאני מחפש הגעתי למסקנה נוספת. טל וקידו הם שמות הגברים באפליקציה. אהבתי אצלם שחיפשו קשר ולא זיון. הגברים שרצו פשוט להזדיין דחו אותי. אני לא רוצה להיות איזה חור לאיזה שפן עצבני.
מה שאני מחפש זה קשר.
זו מסגרת שמאפשרת לבחון את המערכת ואת הגבולות. מערכת בה אתה לא עם זר וחש בנוח. אתה לא חייב להציע סקס בפגישה ראשונה.
אז מקסימום אני אגלה שאני לא חש אליו כלום ונחתוך שם. זה יהיה מעניין אם אמצא את זה.

זה קטע שאני כותב על זה הרבה עכשיו.
חשבתי על זה לפני וידעתי שכשאני חוזר ארצה אני מתחיל לחפש. אבל העובדה שכתבתי על זה פה גרמה לי לחשוב על הנושא יותר.
מרגע לרגע הזהות שלי מעורבת בבלוג הזה יותר. יותר ויותר כנות. יותר מודעות.

מעניין לעניין, בעל הדירה שלנו רוצה למכור אותה למישהו. זה הכניס את הבית לעומס ולחץ. אי ודאות. האם היא תימכר? האם נצטרך לעבוד או שהוא ישכיר אותה לנו? איפה נמצא עוד דירה במחיר ככ נמוך?
הייתי צריך לעודד את אחותי שבכתה. האחד שלא חש רגשות. שיכול לנחם את כולם.
היא בלחץ כי סיימה לפני מספר ימים צבא והתחילה ללמוד ולעבוד קשה וזה מכניס אותה ללחץ
האמת הם צודקים. אני שמח מדי מכדי להיות עצוב כעת. אני לא חושב שמעבר יהיה כל כך קשה.
יכול להיות שאני מנתק את עצמי מהפחד. מי יודע.

לבסוף המשעשע. היום הגעתי למסעדה בה אני אוסף את הציוד לבית האבות בו אני עובד והתנהלה השיחה הבאה:
"וואו הייתה בקליפורניה?"
"כן"
"מגניב. הייתה ביוסמטי פארק?"
"מה יש לעשות ביוסמטי?"
"אחד הפארקים היפים בעולם. ממש ירוק שם."
"לא"
"ובסיקספלקס?"
"לא."
"עשית סמים שם?"
"לא. השתכרתי"
"להשתכר אתה יכול גם כאן.
בלוס אנגלס הייתה?"
"לא"
"אז מה עשית שם?!"
"השתכרתי."
ובכן... זה נכון. אבל גם נסעתי לסטנפורד ונהניתי מהמוזיאון המדהים ביותר שביקרתי בו לאומנות לדעתי, הייתי בגוגל, נסעתי למוזיאון המחשבים, ראיתי חלקים גדולים מסן פרנסיסקו. אבל לא הרגשתי בנוח לספר את זה. זאת לא חופשה שנהנים ממנה בדרך כלל ואני משתדל שלא להחצין את זה שאני אוהב דברים כאלו. האם אני חש בושה בזה שאני חושב שאני חכם? כן ולא.

מחשבות על המשקית...
הממ...
חלום משונה בו אנחנו מדברים על הזוגיות שלי עם מישהו והיא מדברת על זו שלה עם מישהו.
לא חשבתי עליה ארבעה ימים. מה אני חושב כעת?
טוב אני כועס עליה. זה לא רצוני. פשוט קיים.
מאוכזב קצת עצוב אבל בסך הכל? נע עם זה באפטיות. קצת חוסר עניין אפילו.
ביומיום אני עוסק בעבודה מדיטטיבית, קריאה והאומנויות שלי.  גם בבני אדם. מנסה לדבר איתם, להבין אותם, לקרוא אותם ולהתחבר אליהם.
סגרתי בשני וזה הגיע למצב בו מישהו סיפר לי על העובדה שהיה נימפומן לתקופה. גרמתי לו להבין שזה נבע מהצורך לפצות על פגיעה בגבריות שלו.
הוא התחיל לתמלל את עצמו. לספר לי על בעיות ביטחון עצמי ועל המרדף לנשים שגבל בהתמכרות או ציד.
אחרי זה נלחץ ושאל אם אני מנסה לנתח אותו.
צחקתי ואמרתי שכן.
המשחק שלי עם העולם השתנה.

והחייל הבודד. אני רוצה לחכות עם כל החלטה כספית עד שיתברר לי במה אני עוסק כעת. אחרי זה התקווה היא 4000 לחיילים ו5000 לאימונים והשאר לשיעורי נהיגה.
אם נעבור דירה לאחת יקרה אצטרך להשתתף כנראה במחיר וזה יהיה מאוד לא נעים.

אני מקווה שאתן לפאסיביות לפרוץ מהפנטזיה בלי לחוש בושה.
להיות על תקן "חבר הומו" של מישהי רק כדי להפיג את זה.
ובפורקן קיצוני זה לראות מה יחסי עם גברים ונשים. מה אני רוצה להיות ולאן אני רוצה ללכת.
אני גובל בין לרצות להתעלם ואפילו להביע כעס על המשקית לבין לרצות להתידד איתה.
אני רוצה לדעת איפה אלמד בעתיד. בגרמניה? איפה שם?
אני רוצה לקבל זמן לעצמי ללמידה של פילוסופיה ומתמטיקה. עולמות שהשכחתי ואני צריך את הזמן אליהם. יותר משאני צריך סקס.
אני רוצה למצוא את הבחורה.
אני רוצה למצוץ לגבר רק כדי לדעת מה זה גורם לי להרגיש... טוב? רע? גועל? בחילה? אקסטזה? לחבוק גבר במיטה...
ולזיין אישה שוב. כזאת שאני אוהב. כזאת שנתלית בגופי כאילו הוא מקור כוחה.
אני רוצה לכתוב ספר. סקיצות רבות עפות בראש אך כלום לא מושלם.
אני רוצה הכרה בבלוג הזה ובדעותיי. לעורר דיון ציבורי. שיבקרו אותי. שיאהבו את מעשיי.
הדעות עוד לא בוגרות אך ארצה שהן יחדרו.
אני רוצה להתאמן שוב. כל יום. לחזור הביתה ולהתיישב עם תה או ויסקי או ליקר חם וטוב וספר מצוין.

בילבול מיני, ניטשה, אייפון וטבעונות, תפריט טעימות קטן

My man's got a heart like a rock cast in the sea

Well no one told me about her

The way she lied

How many people cried

But it's too late to say You're sorry

How would I know? Why should I care?

Please don't bother trying to find her

She's not there

She's not there

מספר דברים מגניבים קרו היום.

בואו נתחיל עם האוטוביוגרפי.

פתחתי חשבון גריינדר.

איך שזה נפתח אתה מקבל בוכטה של תמונות של גברים שונים ועוד ארבע הצעות להזדיין על המקום. נתונים מראים שגברים הומוסקסואלים נוטים להזדיין יותר מסטרייטים. אני מניח שהדבר היחיד שמונע מגברים להזדיין כל החיים שלהם היא העובדה שלנשים יש כאב ראש.

הכרתי שאני גברים שהיו מעניינים. שניהם נושקים לשלושים, שניהם נשיים יחסית ושניהם בוגרים. פשוט בחרתי תמונות שמצאו חן בעיני ובחנתי זאת. מעניין למה דווקא זה.

אני בהחלט מחפש בגרות. גם בנשים.

נקווה שיהיה מעניין.

מעניין לעניין, ניטשה D:

אוח ניטשה ניטשה ניטשה.

אם אני אוהב משהו אצלו זה שהוא אלטיסט מהסוג המצחיק. הוא הרבה פעמים אוהב לכתוב "כנראה שלא הבנתם מה שכתבתי עכשיו ולכן אני אסביר לכם..." ומעורר בך תחושה שהוא חושב שאתה זעטוט קטן וטיפש, הוא כותב בגרמנית בלתי ניתנת לפיצוח ולתירגום נאות כך שאף אחד לא יהנה ממנו! והוא אוהב לומר שכל מי שמסביבו ולפניו טועה (חוץ מאמרסון שאני מנחש שלניטשה הייתה תמונה שלו בתחתונים בחדר השינה שלו).

היום ממש צללתי לספר.

בואו נתחיל עם השירים שאהבתי מהפתיח:

Lured by my style and tendency,

You follow and come after me?

Follow your own self faithfully-

Take time-and thus you follow me.

He stands and harks: what does he hear?

What sound is ringing in his ear?

What struck him down? What mortal fear?

Who one wore chains, will always think

That he is followed by their clink

I hate to follow and I hate to lead.

Obey? Oh no! And govern? No indeed!

only who dreads himself inspires dread.

And only those inspiring dead can lead.

Even to lead myself is not my speed.

I love to lose myself for a good while,

Like animals in forests and the sea,

To sit and think on some abandoned isle,

And lure myself back home from far away,

Seducing myself to come back to me.

His look is free of envy; hence you laud him;

He does not notice whether you applaud him;

He has the eagle's eye for what is far,

He does not see you, he sees only stars.

ווהו! ניטשה

בואו נעבור לדברים יותר קונקרטיים. האייפון החדש D:

ובכן ראיתי אותו היום בפעם הראשונה ולהפתעתי הוא נראה כמו גלקסי. כאילו כמו חיקוי מושלם שלו.

לא מאמין שזה פועל לטובתם.

קהל הצרכנים של אייפון לא צורך את זה לדעתי בגלל הביצועים או היכולות. לא, בשביל זה יש מכשירי אנדרואיד. אין למכשיר שיוצא בטווחי הזמנים שלו יכולת להתחרות עם השוק המהיר של האנדרואיד. הכוח של אייפון ולמעשה של אפל הוא שיווק ונגישות. זה מה שמוכר את המוצרים שלהם. שהם נוחים למשתמש הפשוט ושהם מותג.

כמו שאתה לא קונה סקול קנדי כי הן אוזניות טובות. אז אייפון שמתחרה בפרמטרים רגילים של טלפון? מה הטעם? הוא ימות. הוא צריך להימכר כמו שמוכרים סמל.

ואז יש את המחקר החדש ההוא על פוריות וצמחונות. מהבנתי הוא מעורר רחמים.

הוא לא עבר ביקורת עמיתים והמתודולוגיה מהתחת.

http://www.foodbeast.com/news/new-studies-show-that-a-vegetarian-diet-does-something-terrible-to-men/

אבל, זה משעשע כשהצד השני מקבל מחקרים מחורבנים שהוא טועה. הטבעונים בדרך כלל הם אלו שמפרסמים מחקרים סוג ז' על צריכת בשר.

התגובות אליו היו רגילות. האשמה של תעשיית הבשר העוצמתית והמשוחדת, צעקות כמה בשר זה רעל ועוד שטויות להמון המפגר.

אולי רצוי ללמוד מזה משהו על ביקורתיות ובחירת מחקרים בצורה חכמה במקום לקלל?

בעיני זה הלקח החשוב ליום הזה למחאה הטבעונית.

הסבר על הטקסט של שלשום: על מוסריות, תכתיבים חברתיים והנרקסיסט שבתוכי

ההסבר הראשון אינטואיטיבי. סוף סוף התחלתי את ההליכים לביטול החייל הבודד. פיציתי על החטא הגדול ביותר שלי לעצמי ואני יכול לעמוד מולי בכבוד.

בכנות מלאה שאני לא מהווה שום נזק לסביבה שלי. כעת נטפל בנזקים שלי לעצמי ^^

בטקסט עצמו אני לא מאשים את עצמי בחטא כמו שאני לא מאשים את אדם בחטא. אני מאשים את 'אלוהים' הגורל העיוור ביצירת התנאים הפוריים לחטא. אם לא הייתי במשפחה עם שני ילדים, עתיד כלכלי מרוסק ולחץ לא להודות כדי לא לאבד את הכסף, לא הייתי צריך לשקר.

הדיון האקדמאי על מה מוסרי ומוצדק הוא צביעות כי מי שצריך לבצע את ההחלטות המעשיות, הקשות והחמורות הרבה יותר מאלו שאני עושה, הם אנשים בעולם רווי קשיים שמרגישים שאם הם לא ירמו קצת הם לא יכולים לשרוד. קשה לבקר את הסודנים בפירטיות כשהגופים שלהם הם חממות לנגיפים והאדמה שלהם היא מגרש האשפה הגדול של העולם.

על כך ויקטור הוגו כתב:

The faults of the weak, the poor and the ignorant, are the faults of the strong, the rich and the learned

בספרו המצוין אבל האחד שלא אמליץ לאף אדם שנהנה לקרוא עלובי החיים.

כמובן שנעריך יותר אדם שנהג בצורה מוסרית באזור לא מוסרי אבל אין לנו זכות לשפוט אדם לא מוסרי בחברה קשת יום. לפחות לא על כך שביצע מעשים לא מוסריים.

אני ניסיתי לחשוב אם זה מצדיק תמיכה בחמאס או טרור פלסטיני והגעתי למסקנה שלא. לא כי ההתנהגות שלהם פוגעת חזק באחרים, הם אינם כה קשיי יום והם בעיקר פוגעים בעצמם עם ההתנהגות המטופשת הזאת.

מה גם שאדם שנולד לחברה ענייה שונה מאדם שהביא את עצמו אליה עם מלחמות מיותרות.

ההסבר השני הוא תיקון עצמי. 19 שנה אני סובל מאי מודעות עד לפתיחת עיניי והתגלות לעצמי. יש קשר למוסריות שלי. כדי להודות לעצמי הייתי צריך גם לתקשר עם בני אדם אחרים, להתחבר אליהם, להבין את הטוב והרע שלי ולבסוף לקבל מודעות. המון לכתוב לעצמי כמובן גם.

הקושי המוסרי שלי בלשקר היה חלק מהמודעות שלי.

הרגשתי כמו זאב ולכן הדמות היא זאב.

חופשי לעשות כרצונו, בודד, עצמתי, נבון.

החברה בייתה אותם וגרמה להם להרגיש שמשהו לא בסדר עם האהבה שלהם לבדידות.  הסיבה שבדידות נראית לנו משהו פסול ואסור היא שמכריחים אותנו להתחבר. אני שונא את זה.

אתמול קראתי את המדע העליז במרחק מה משאר אנשי הצוות בצבא כי הם עשו רעש בדיבורים ובצפייה בטלויזיה. הכריחו אותי לדבר איתם. אני לא סובל את זה. מה מפריע להם שאני קורא? שאני לא מבזבז את שלושת השנים המפגרות האלו בזיוני מוח והרקבה שלו מול הצג?
אבל אין שום דבר רע בלהיות מתבודד, לא סוציאלי ונבון. החברה גורמת לך רק לחשוב את זה. זה עם חזק ומצליח.

לבסוף יש את ההסבר השלישי. חשבתי בחודשים האחרונים על מוסר רבות. הוא תמיד היה שם במחשבות שלי.
הגעתי לפני זמן מה למסקנה הזאת: אין שום עליונות מוסרית לשום מערכת מוסר. אף אחת מהן לא טובה מהשונה. פשוט... שונה מהשונה. אלו אמונות סובייקטיביות שמקדשות ערכים שונים בחיי האדם. 'כבוד', 'גבריות', 'אבירות'. היחידות שמפריעות לי הן אלו שמבססות את הלגיטימציה שלהן על אמונה שגויה. המוסר היהודי-דתי, המוסלמי והנאצי למשל. אותן יש לדחות על הסף.
מאחר וכל אחת מהן סובייקטיבית וחסרת הצדקה כמו חברתה, אין לה שום קדושה אוניברסלית כמו שאוהבים לתת להן. מערכות מוסר קמו ונפלו יחד עם אימפריות. כל קבוצה שואפת להפיץ את המוסר שלה בעזרת כוח והשפעה.
לתומכי ומתנגדי העבדות השחורים יש את אותה כמות לגיטימציה להגדרה "מוסרי".
במערכת המוסרית שלי המשעבדים חוטאים כי הם פוגעים בחופש האדם וזה מקודש במערכת שלי.
במערכת טבעונית אני חוטא.
אדם מוסרי הוא אדם המחזיק מערכת מוסר ודובק בה. זה קצת מצחיק להגדיר זאת כך כי אתה יכול להכיל מערכת מוסר מאוד לא מחייבת ובכל זאת להיקרא מוסרי לפי ההגדרה הזאת. סט null של חוקי מוסר.
ואמנם בני אדם מנסים להסביר בעזרת תיאוריות מורכבות ופילוסופיה רבה את ההיגיון מאחורי תורות מוסריות שונות בחיפוש אחר התורה האולטימטיבית, אבל הן כולן כושלות להכיל בדרך את הדברים שאנו רואים כמוסריים.
תועלתנות לדוגמה. היא דבר בן זונה עם המון השלכות חיוביות. ואז יש את הצד ההוא שלה... ההוא שתומך בשיעבוד בני אדם.
הרי המטרה העיקרית היא להגדיל את כמות השמחה במערכת.
האדם עושה במרוצת חייו טעויות המפחיתות בשימחתו. אם נכפה על האדם צורת חיים שטובה לו הוא יהיה מאושר.
נשתמש במדע כדי לשלוט באושר של האנשים ובעצם נשלוט באנשים עצמם.
האם זה מוסרי? ובכן, רוב בני האדם אוהבים את החופש שלהם ויגדירו את זה כלא מוסרי.
ובעיני זו כל תורה מוסרית שכלתנית פילוסופית. כולן מנסות להכיל את העולם המורכב של מוסריות ונופלות על אותה בעיה.
יש דברים שהאדם יוצר בצורה רגשית או פשטנית, בלי שכלתנות. מילים למשל. המון מהן היו בני אדם שראו משהו, הצביעו עליו ואמרו הדבר הזה הוא X. הם לא בהכרח הקדישו לזה מחשבה. אם זה אהבה, כחול, מתוק או כלב. הוא יודע מה הם אבל זה לא בצורה שכלתנית. הוא לא יגיש לך הגדרה מסודרת אליהם.
פילוסופים בתורם לוקחים את זה ומנסים להכניס לעולם המפגר שלנו ראציונליזציה (לצד תחומים מדעיים החוקרים בני אדם). אך יש את המחסום הפשוט הזה שהאדם מתחיל המון מהעבודות שלו בצורה רגשית ולא שכלתנית ולכן קשה להכליל אותן תחת סט חוקים הגיוניים ורציפים.
כך הדוגמה עם החוקים המוסריים שלנו. אנחנו בראש ובראשונה יודעים להצביע מה גורם לנו להרגיש לא מוסרי.
עבדות, רצח עם וכו'. להכיל את כל אותם דברים רגשיים תחת מערכת הגיונית ורציפה זה מאוד קשה עד בלתי אפשרי.
אז כל טוב ורע הם יחסיים. הם עומדים על תצפיות של מערכות מוסר שונות על המציאות. 
הם כמו הדתות שלנו שאנחנו מנסים לכפות בצורה מאוד אלימה על אנשים אחרים שמבוססות בסופו של דבר רק על אמונה. רק שאת מלחמות הדתות די סיימנו (למעט תרבויות מסוימות) ומלחמות המוסר עוד קיימות. עד שנבין שמוסר קשור למציאות כמו דת (כלומר לא קשור למציאות)? לא חושב. מוסר נדרש להחזיק חברה מאוגדת ושורדת. כך לפחות אני מאמין. בלי האמונה המוסרית שמשהו לא בסדר, אין לאזרחים למה לצאת לרחובות ולמחות ובהדרגה יכולים לצמוח חוקים שפוגעים בחברה עצמה ובמטרות שהיא מציבה לעצמה.
הקשר של החברה עם מוסר יותר סבוך מהקשר עם הדת. דת אמנם משרתת צורך ביולוגי ובחלקיו מאוד דומה לזה של המוסר (להסביר את המציאות, לאגד חברה תחת אמונות) אבל את הדת אפשר לזנוח. אפשר גם ליצור אמונות בלי מערכת ממוסדת (כלומר דת) ושהן יחזיקו יפה.
מדע למשל בנוי כולו מאמונות. אמונות מצוינות ובכל זאת אמונות.

גם הראציונליזציה שנעשית למוסר נראית הגיונית בהתחלה. אנחנו מנסים לארגן הגדרות טובות ל"טוב" ו"רע" בהסתמך על מה שהחברה הצביעה עליו כטוב ורע כדי לדון בסוגיות חלוקות יותר מוסרית. כמו שמתמטיקה מגדירה קודם דברים מובנים ומקובלים מראש (אקסיומות והגדרות) ומשם מצמיחה משפטים. על אותם דברים מקובלים. חלק מהמשפטים נראים מאוד לא אינטואיטיבים אבל אנחנו חייבים לקבל אותם כי הם עומדים על דברים מקובלים על כולם.
אבל מתמטיקה משתמשת בשפה אחרת. לא שפת האדם אלא שפה קרה יותר ואנליטית יותר.
אולי זה אפשרי לבנות מערכת מוסר טובה. היא צריכה להתבסס על אקסיומות שיכתבו בצורה מאוד מאוד לא טבעית. כמו שפת מחשב. בלי רגשות. ממנה יצמיחו בעזרת לוגיקה משפטים. אם המשפטים מתאימים למוסר המקובל בתרבות, משמע אפשר להשתמש במערכת הזאת כבסיס לדילמות קשות.
אבל גם במתמטיקה אנחנו מגיעים לדברים מאוד חלוקים עלינו. דברים שרגשית (כלומר אינטואיטיבית) יש לנו בעיה איתם אבל אנחנו מקבלים אותם כי אנחנו מקבלים את האקסיומות. במתמטיקה לעומת מוסר אנחנו מקבלים אותם ומשתמשים בהם. אנחנו לא בונים את החברה על מתמטיקה. אנחנו מבינים את המגבלות שלו ומשתמשים בכמה ענפים משולבים יחד כדי להסביר את המציאות.
אני מתקשה למצוא מישהו שיסכים להשתמש במספר תורות מוסריות, כל אחת לתחום אחר בחייו המבוססות כל אחת על מערכת אקסיומטית אחרת. אני לא חושב שמבנה חברתי יהיה מסוגל להיבנות ככה.
מנגד, האם זאת לא ההגדרה של דיסוננס קוגנטיבי? לכנסייה הנוצרית לא הייתה בעיה מצד אחד לתמוך בדברים חמודים כמו love thy neighbor או עשרת הדיברות ובכל זאת לתמוך בשחיטה של כופרים בירושלים. שתי מערכות מוסר שונות המתאימות כל אחת לסיטואציה אחרת.
האם האדם המודרני יהיה מסוגל לקבל רעיון כזה? האם אפשר ליישם אותו ביעילות?

מה לגבי רוע וטוב אבסולוטיים? האם יש תכונות באדם שלא משנה איזה באיזו חברה יצטיירו כרוע או כטוב? אולי בדמויות בדיוניות. אני לא מסוגל לחשוב על כאלו תכונות. אשאיר את זה לפילוסופים רציניים.

אחזור לטקסט:
אלו התחושות שהיו לי. שאמרו לי מה רע ומה טוב אבל הרע והטוב שלהם שגוי. לא ספציפית בנושא של חייל בודד. במיוחד בנושא של התבודדות חברתית ואינטילקט. זה רע להיות לא חברותי, זה רע לקרוא ספר בפינה (עוד ביסודי), זה רע להתלבש שונה, זה רע להתווכח באי הסכמה בשיעור, זה רע להפגין ידע או חוכמה בפומבי ועוד רעות רבות. אתה חייב לרדד את השיח. אני עוד חייב לעשות את זה. לדבר על ענייני היום, על רכילות, פוליטיקה ברמה הפשוטה, כלכלה למפגרים ואם אתה באמת מתקדם אז עבודה.
יודעים מה? גם חשתי רע שאני מבולבל מינית (וזאת ההגדרה שאני יושב עליה עכשיו, לא סטרייט ולא הומו, מבולבל מינית וגאה בזה).
אתה חש בושה לעשות אחרת אבל אתה לא אתה כשאתה עושה מה שכולם עושים. אתה בארון. לכוד. מרגיש לא בנוח ויוצר דמות שכולם יכולים להתחבר אליה.

האלוהים הזה. הוא לא אלוהים. הוא השטן. הוא דמות מרושעת שהם ממתגים לך ואומרים לך שהוא הישות העליונה. הוא עצוב ומעורר רחמים. הוא רשע. הוא קובע חוקים אוניברסליים ומחשבה כוללת לכולם שלא מתאימה לכולם. מאלפת בני אדם לציות.
מה המוסר שלי? מה שאני מרגיש בנוח איתו בינתיים. ייתכן שביום מן הימים אכתוב את תורות המוסר האקסיומטיות שלי. היום אני בנוח פשוט עם להרגיש רע כשאני עושה משהו רע ולהרגיש טוב כשאני עושה משהו טוב. אני הרגשתי רע ששיקרתי. די בזה.
וייתכן שלכל אדם יש את אותו מצפון רגשי. או לפחות אלו השפויים. חלקם מדחיקים אותו וחלקם נותנים לו להתבטא. וזאת ההגדרה של מוסרי או לא מוסרי. על טוב ורע הפסקתי לדבר כי הם אבסורדיים. הוא בנוי מגנטיקה (רמת אמפתיה למשל שמתקשרת להחלטות מוסריות שלך היא גנטית מאוד), פסיכולוגיה ותרבות.
וקשה לכעוס על אדם כשאתה מבין שהוא עושה רע כי הוא למד שרע זה טוב.
הנרקסיס למשל.

אני מכיר נרקסיס בצבא. הוא עושה המון רע כדי להרגיש שהוא טוב. כשאני מסתכל על התהליכים שעוברים לו במוח עכשיו אני מרחם עליו. אולי אני והוא לא כל כך שונים. אולי ההבדל הוא שאני קצת יותר מודע לעצמי.
זה מתקשר לאתמול. חשבתי על מעשים שלו. חשבתי על מעשים שלי. שיקרתי קצת לאחרונה. הוא משקר בצורה הרבה יותר פתולוגית ממני אבל גם אני שיקרתי בשביל לענג את הדמות הנרקסיסטית שלי. זה נכון מה שאומרים שהשלב הראשון בריפוי הוא מודעות. כששמתי לב למה שיקרתי התחלתי להפסיק. היום שיניתי את זה.
התחלתי גם להודות בטעויות שלי יותר ובגבולות הידיעה שלי. אני יודע שאני חכם גם בלי שאתווכח. אין לי בעיה גם שיצחקו עלי קצת.
אבל הוא? אני לא יודע איך להכיל את הנרקסיס השני. הוא מאתגר אותי באמת.

כה אמר לופוס

כך ישבתי על רצפה קרה בריק שנמשך לנצח ונמתך עד לקצות האין סוף.

שום אור לא מוחזר פה, שום מחשבה לא מתקיימת. הקיום עצמו מוטל בספק פה. אבל כשהקיום מוטל בספק, מי מטיל את הספק?

על רצפה רטובה משתן שלי. לא נע במשך תשע עשרה שנה. יושב במקום והופך לחלק מהמציאות, מהריק.

ופתאום הוא בא ברוב גדולתו וכוחו. בוהק יותר מהשמש ועוצמתי יותר מנחשול. לופת את צווארי ביד אחת ובאחרת מחזיק את הסכין. הוא עומד להושיע את נשמתי העלובה מהמציאות האפורה הזאת.

אני מרגיש שבעזרת עיניו הזועמות הוא כמעט משדר למוחי מסר מעורר פחד ויראת כבוד.

"תדע שאני הוא אלוהייך" הוא כמעט וצועק. "בזמן שאני מנחית את נקמתי על שסטית מדרכי."

אך הייתי מוכן. או שלא הייתי מוכן אבל הייתי בעל קור רוח. ידעתי בדיוק מה לעשות. הנעתי את ידי קדימה לאט ותפסתי את ידו מלמעלה. בעזרת נקודת לחץ במרפק אני מחליש את תפיסתו ורואה אותו נזעק בכאבים. מופתע שחיית המחמד שלו התעלתה עליו.

הסתכלתי עליו בשנאה עזה. על האדון ששם את קולרו עלינו ואילף וסירס אותנו עד שלא היינו חופשיים יותר.

יבורכו אלו שבנדיבותם הראו לו את דרך המוטב. כה קשה לסטות ממנה בשל עוולות האנוכיים והרודנות של אנשים רעים.

"אני הוא לופוס" צעקתי בחזרה לעיניו. "ואני עומד בפניך ערום כבהיוולדי כשפיתיתה אותי לאכול מהתפוח והובלת אותי לכפור אבל עכשיו חזק יותר ומודע יותר". הושטתי יד לטמוטו של הקימונו שלי בלי לחשוב על כך אפילו ושם היה ממוקם צלב. הצגתי אותו בגאווה וכוח רב. הנשק החזק ביותר מולו. הוא ירד לברכיו, לא מסוגל להסיט את עיניו אבל הכאב גדול. התגלה פרצופו האמיתי. כנפיים של עטלף, ראש וקרניים של תיש, עיניים של נחש. האדון הנורא חלף, הפך לחלק מהריק האין סופי שהכיל אותנו.

כעת אני חופשי, חשבתי לעצמי. מתקנה מחטאיי ויכול להפליג לאן שארצה. החטא הקדמון לא קיים עוד.