לפעמים הכתיבה פה נעשית למטלה.
לא בהכרח מעיקה אבל כן דורשת ממני משהו שפשוט לא בא לי. כמו הדיוקנות של הבחורה ההיא. הם יושבים לה ברשימת המטלות והיא יודעת שהיא תצטרך להגיע אליהן ולא רוצה ובכל זאת פועלת על אוטומט. כעת יש לנו שתי מטלות כתיבה: היצירה שפרסמתי וממש אהבתי ומה שקרה אתמול בלילה.
נתחיל עם היצירה כי זה חביב ונינוח יותר.
ביום שבת באחד עשרה כמדומני היא עלתה לראשי. מהיצירות הספונטניות שמגיעות משום מקום אבל כשהן מגיעות הן מסורטטות להפליא. חדר מכונות היה כזה, גם קיטסונה האחרון שממנו אני פחות מרוצה (הוא היה פחות כזה גם כן), הן בדרך כלל יוצאות מצוין. ייתכן שזה כי הן קרובות לחלק הלא חושב במודע שבתוכי.
מה אני מתאר שם? אין לי מושג. איך שתיארה את היצירות של חבר שלה זה הדבר הזה. שרירותי, ראנדומלי אבל מכיל משהו. גרעין כל שהוא.
מי הגיבור שם? דמות המפתח? יש שיחשבו שהחבר. הוא כמובן מייצג אותי. אולי זו פעם אחת במקום הזה שזה לא אני או החבר. הוא דמות מתוארת להפליא שם אבל זה לא הוא המעניין. זאת היא ומה שמתחולל אצלה.
זה היה קטע מעניין כי זו פעם ראשונה שהדמות המרכזית מנותקת ממני יותר. ניסיתי לקחת צדדים ממני לתוכה אבל היא לא אני. זה יותר קשה לי כי אני לא מסוגל לחשוב כמישהו אחר.
אחת הסיבות שזה עלה הייתה שיצא לי לדבר לאחרונה עם מאיירים עבור מספר מטלות שהצבתי בפניהם וזה היה מעניין. הן כולן נשים יפות ואיכותיות היו. כמו כן, כתבתי ברכה למישהו שאהב אותה כי לדעתו זה היה ניתוח מדויק שלו. זה לא נכון. זו הייתה חנופה. העליתי בפניו ביקורות אמיתיות והן היו... ביקורתיות. לא רק כמובן, אני מנסה לצייר תמונה כמה שיותר נאמנה אבל גם ביקורתיות.
אני לא מסכים לחלוטין עם המשפט שהחבר אמר. גם לקרובים אליך אתה לא יכול תמיד להיות כן. הם צריכים להיות אינטיליגנטים ויותר מזה, להיות מוכנים לקבל את זה.
אז יצאתי צבוע.
אני כן לגבי המש"קית פה לפעמים והיא לא אוהבת את זה. היא הייתה כנה כלפי לאחרונה ולא אהבתי את זה. יש פעמים שזה לא טוב. אולי לא הפעמים זה מה שמשנה אלא צורת הניסוח אבל.
זו יצירה שאני אוהב. יש מספר יצירות בודדות שאני מסוגל לומר בכנות שהן לא פיסת חרא מוחלטת. זה לא כי הכתיבה טובה. הסוף לא רעה בכלל אבל ההתחלה צולעת ואפילו מזויפת. כתבתי אותה בסביבות שתיים עשרה בלילה שבכלל הייתי אמור לישון. זה גלש עד שתיים בלילה. יום ראשון עבדתי עליה בחלקו הארי עם תענוג רב.
סצנת הסקס קריטית פה. לא כי היא חשובה עד כדי כך לעלילה, כי קשה לי להרגיש שהיא אמיתית וזורמת. כמו שסקס אמור להיות. עוד לא יצא לי לעשות סקס מאהבה. זה יצר שיש לספק פשוט עבורי.
דבר נוסף שרציתי לעבוד עליו הוא העברת מסרים בפעולות ולא כתיבה חד משמעית. התנהגויות שלהם.
הוא בוחן תמיד מה מותר ומה אסור, חסר ביטחון, מופנם, מבולגן בראשו. הוא מעשן סיגריות ונהנה מאומנות. מנגד, הוא מתוסכל בחיים לטעמי.
הוא מזכיר לי את הדמות של הפסיכולוג באחת היצירות הראשונות והכושלות שלי. מדוכדך, נבון ומכונס. הוא לא רוצה להיות אדיר.
אני לא מעשן אבל החלטתי שהוא כן פשוט כי הוא בחרא ממש עמוק. יש סיבות שונות לעישון. יש כאלו שפשוט בשל התענוג בכך, הם אומרים שאין שום דבר כמו סיגריה אחרי סקס, יש כאלו שמעשנים מלחץ חברתי, יש את אלו שמעשנים כי הם מחפשים מפלט. פעמים רבות שקלתי להתחיל להדליק סיגריות מסיבה זאת. רעש סטטי חזק מדי כשאתה מטפל בילדים, מבשל, חושב על דברים קיומיים שאין סיבה שתחשוב עליהם. אתה צריך משהו שיתן פאוזה להכל. שקט. הורגים אותי המזרחים שמעשנים סיגריה ומתמרמרים על החיים. יש יותר מדי כאלו בעיני. כי אני עובד לפעמים יותר מהם ומתלונן פחות.
בכאלו נתקלתי הרבה בצבא. "זו עבודה לסודאנים" הם לפעמים אומרים ואני מצטמרר. מהפן הראשון זו הגזענות. במה אתה יותר טוב מהסודאני הזה אדוני? כי נולדת עם יותר כסף?
אתה לא יותר מוכשר, מוצלח או במעמד חברתי נכסף יותר. אתה פשוט עצלן יותר ולא יודע מה זו התמודדות חיים אמיתית.
אבל החלק השני שמגעיל בזה זה שאם הם היו נוגעים בעבודה של סודאנים אמיתית הם היו בוכים. אפילו אני לא נגעתי בה. זה שבירה של הגוף יומם וליל בלי לראות לזה סוף.
והם לא עושים את זה כי זה כיף. הם עושים את זה כי השיקולים הם בין תרופות לבין לשלוח את הילד למועדונית. הוא צריך ללכת למועדונית כי בחוץ חרא והילד יגדל להיות מסומם או עבריין והוא גם ככה קרוב כל כך לאלימות ולזבל.
אבל מגיע לי הסיגריה. יותר מדי ימים אני עומד כל היום על הרגליים בעבודות. בלי שקט. בלי הקריאה האהובה עלי.
נגיד היום. לקפוץ ממקום למקום. תקלות בבוקר, הרוסי שלי והמתמטיקה שלו בצהריים ואני מנסה לעזור לו ולהבין את החשיבה שלי אבל עמוק יודע שסביר שייכשל, לאחר מכן בישול אוכל, קצת פוליטיקת חפ"שים מטופשת, פסיכולוג, דו"ח תורנות, עבודה עם מפקד היחידה.
הזוי מה שהולך אצלי ביחידה. מפקדים לא יודעים לפקד. כי הם לא מפקדים באמת, הם לא הוכשרו לכך, הם נגדים.
פעמים רבות למדתי שמפקד לא יכול להתעסק בעבודות. אם כן אז בצורה שטחית. מפקד צריך לדעת בכל רגע נתוו איפה כל החיילים שלו ואיך הם מסתדרים בעבודה. מן הסתם אין את זה אצלנו. נוצר מצב שאני אומר להם לא פעם מי זמין לעבוד ושולח אותם לשם. אני לא מתעמת איתם כי הם לא החרא שלי להתעסק איתו אבל.
צפיתי במפקד היחידה צועק על מפקד אחר ומעניש אותו. זו לא צורה לניהול עבודה. זה פוגע בדיסטאנס. החיילים לא עובדים, המפקדים לא מפקדים ואני נופל בין השורות ונותן עבודה בשבע בערב כשכולם צופים בטלוויזיה.
אני לא עושה את זה כי זה מדרון תלול.
זה, וכי לפעמים כשאני כן צריך בירה נותנת את העבודה טוב.
באשר למחשבות הקיומיות - גוועאלד הן הורסות אותי. מחשבות על החשיבה עצמה ועל המשמעות שלה. דברים שלא כתבתי פה כי הם לא מצדיקים את הדף עליו הם כתובים ובכל זאת הם מעסיקים אותי כמו גירוד מעצבן.
ארבע שעות השקעתי בשבת בתנוע אנה ואנה עם המחשבות האלו שאני מתסרט וכותב על הלוח בצורה שתשקיט את האינטלקט. שתעשה סדר. קו נורא דק חוצץ בין האנרכיה לבין הסדר המחשבתי. בין מציאות עובדת לשבורה. אני מפחד ליפול אליה כי כל הוכחה צריכה להיות מושלמת. כמו חיתוך של סייף רב אומן.
איך אני כמהה להיות טיפש. לא לדאוג, לא לחשוב יתר על המידה, לפעול מכורח האינסטינקט ולא בצורה המזויפת של השכל המודע. עוד נגיע לזה. יש לי את אתמול בלילה לעסוק בו.
אבל אני קופץ. יש דברים להתמקד בהם.
הבחורה... כאמור היא מחפשת להעסיק את עצמה בחולין כדי לא לדאוג. כמו המש"קית שלי. כשהבחורה בסיפור מוצאת אושר היא מתוסכלת כי המטרה שלה זה לא אישור. זה עיסוק שהיא יודעת שהוא מטופש לשם העיסוק.
היא אומרת לעצמה שהיא רוצה להיות הבחור עם הכנפיים. חופשייה לעשות כרצונה. לישון אם תרצה, לצייר, לקרוא. אבל לא, היא מחפשת את העבודה הסיזיפית חסרת הסיפוק והתכלית. לכן כשהיא נקלעת חס וחלילה לאושר, זה באמת מרתיע אותה. מפחיד אותה.
הסוף של הסיפור נראה טוב אבל הוא חיוך מאולץ. קצת לא מדויק. כי היא כן הוכיחה לעצמה שהיא חופשייה בעולם שלה ולא צריכה להיקלע לשיגרתיות המטמטמת אבל ההחלטה האי ראציונלית שהיא איחלה לעצמה (שבכך מבטיחה את החופש שלה) היא בדיוק זה, החלטה מטופשת. היא לא מאושרת כך. אבל היא לפחות מקבלת את זה. אני מחפשת לסבול. היא תאמר לעצמה עם חיוך.
היא צריכה את הדיוקנות כדי להמשיך לצייר.
למה היא לא רוצה באמת את האושר? כי היא מפחדת שהיא לא ראויה לו. היא שונאת אותו. זה הטאץ'של כל אומן בעיני. הוא אף פעם לא מרגיש ראוי למברשת. זה למה הציירים שאני מכיר חרדים מקעקועים. כי יש להם את חוש הביקורת שלא מסכים להם לאשר את שציירו על העור לתמיד. יש את האידאה. היצירה המושלמת שיש לרדוף.
למה הפגשתי בין שניהם? הוא היה מיוחד, לא שגרתי וזה מה שאהבה. ייתכן שזו אפילו תשוקה שלי, של האנדרדוג, לאהבה כזאת. כשחשבתי על היצירה בהתחלה רציתי שהעובדה שרוצה שיציירו אותו כמו שהוא תעיד על כך שהעובדה שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה הופכת לכנות אמיתית כי הוא לא משקר. ייתכן שהיא צודקת שהיא זורקת אותו. הוא לא האידאה שלה. היא אומרת זאת בעצמה. הוא לא גברי. זה שזו החלטה נכונה מבחינה שכלית לא אומר שזה מה שמרגיש נכון ולכן שהגוף יהיה מרוצה מזה.
אני מאוד אוהב את הבחורה הזאת בשל הגוונים שלה.
נמשיך הלאה.
טוב הגענו לאירוע. סבא שלי חטף שבץ. זה היה בקליפורניה בשתיים בלילה של שבת. עמדתי ללכת לאימון בראשון בשעה שבע ובדיוק הוא התקשר מבית החולים. אמא שלי המפגרת חשבה שזה רעיון טוב להסתיר את זה למקרה וזה כלום.
אח שלי מסתבר ידע על כך כי סבא שלי התקשר אליו כשזה קרה ודיבר איתו והתנהג מאוד משונה. השמיט מילים, שכח מה רצה לומר וכן הלאה.
מה קרה לי באותו הרגע? מסתבר שזו תגובה אופיינית לי להתכנס בעצמי במין אפאטיות באירועים שכאלה.
לא ידעתי איך להגיב. לא הצלחתי לקום מהכיסא וכשקמתי נכנסתי לפייסבוק ולא דיברתי עם איש. עם איש.
בגירושים דווקא התגובה הראשונה הייתה התקף זעם.
שני אנשים היו יכולים לפתוח אותי שם. המשקית ואחותי. אף אחת מהן לא הייתה שם.
חבר של אימי, האפוטרופוס, הגיע הביתה ועשה לי רעש ואמא שלי כמו שתמיד מנסה לעשות הכריחה אותי לסוציאליזציה. סירבתי. ננעלתי בחדר. הבנתי שזה מגוחך. יצאתי החוצה ועשיתי משהו לא פחות מגוחך. קניתי שני בקבוקי וודקה ושלוש כוסות חד פעמיות. התיישבתי בדשא איפה שמרגיע אותי. שמתי את הבקבוקים בצד והבטתי בשמיים.
זהו. דקה, שתיים, שלוש, אני פותח ומתחיל למזוג. מוזג עוד. שותה ומוזג. אני מתחיל לדובב את עצמי בצורה מגוחכת.
מהדהד שוב ושוב המילים האלו "אני אוהב אותו."
אני אוהב את סבא שלי אבל לא מסוגל לדבר איתו. מכעס? בין השאר. אני נגעל מכך. אני רוצה לכפות על עצמי שיחה איתו אבל לא מסוגל.
אני מפחד שהוא ימות לי לפני שאצליח להתגבר על החסם הזה וזה יצלק אותי לכל החיים. זה ירדוף אותי. אז כל תנודה כזאת במצבו מחרפנת אותי.
כל זה נאמר עם שוטים של בקבוקים.
אני שונא את החוכמה שלי. זה גם עלה שם. כי אני חושב יתר על המידה, כי אני לא נרדם בלילות בגלל המחשבות האלו, כי אני מאוהב במקום לרצות לזיין כמו חזיר, כי אני שונא מסיבות זולות ולדפוק את המח, כי זה לא אינטואיטיבי לי לעשות מה שבזין שלי בלי לסבך את זה עם חשיבה יתר על המידה, כי אני מדייק כמן שעון גרמני. אני שונא את החוכמה שלי. כי אני שונה מכל השאר ומרגיש שונה ומנוכר בשל כך.
מתהלך על הדשא ומנהל מונולוג בקול רם כמו איזה שחקן במחזה יווני קלאסי. מביט בשמיים פעם בכמה זמן ושומע Lucy in the Sky ורואה את אבא שלי וסבא שלי מרחפים בשמיים מתים.
מנסה לבכות ולא מצליח. כועס על עצמי שלא מסוגל לבכות על כלום.
בקבוק וחצי הלכו, חוזר הביתה.
מדבר עם אחותי, אחים שלי בבית ערים רואים אותי נכנס שיכור. איזה יופי. דוגמה למופת.
סבא שלי מתקשר. אני הרבה יותר מגיב לו ממקודם. מחייך ואומר לו שאני אוהב אותו.
נאמר לי היום שהייתי ממש שיכור. בקטע של לא הגבתי כשדיברו איתי או הגבתי מוזר מאוד.
הולך למיטה. שותה מלא מים.
יש לי להקיא.
מקיא. המון.
חוזר למיטה. נשכב. לא רוצה לזוז. עוצם עיניים כדי שהכל לא יסתובב.
המשקית מתקשרת. אומר דברים, לא יודע מה.
אוי אני יצאתי טיפש. אמרתי לה כמה פעמים שאני אוהב אותה, גנחתי בטלפון מכאב ראש ולא הגבתי. היא אמרה לי ללכת להתקלח.
לא יודע למה הקשבתי. חשבתי שזה רעיון לא טוב. הלכתי למקלחת. הבטתי ברצפה. הלכתי להקיא בשירותים. התקלחתי. הרגשתי טיפה יותר טוב. חזרתי למיטה.
המילים שלה שהידהדו אצלי:
"למי תפנה אם לא אלי?" כפרה עליה.
לא יודע מה היא חושבת על כל הסיטואציה. בשבילי הסיפור היה קצת שפל. וודקה נורא מפתה אותך עד שאתה לוגם יותר מדי ומצטער.
אמרתי לה לקרוא יצירה שלי. היצירה הזאת. אני מתכוון להראות אותה למספר אנשים לדעה.
אז זה היה אתמול. רוב השתייה לא הייתה כה גרוע. רק הסוף היה נורא עגום אבל הןא זה שהכתים את הערב. רבתי עם אמא שלי בבוקר על כך שהעמיסה את הבית באנשים.
נראה לי שאני יותר טוב עם החרא הזה אבל איתה עכשיו. אמרתי לה שאני רוצה שנסעד אני היא ואחותי לפני הנסיעה שלה כי התרחקנו בגלל מספר חיכוכים.
בים נשאר הסירוב שלי לעמוד בצפירה, הסיפור האחרון ועוד מספר דברים.
היא נןסעת ואני נשאר עם האחים. יהיה כיף לדאוג להם.
במפתיע לא היה לי הנג אובר. רק הבטן שלי הרגישה כמו מבשלת בירה. עירבול של אלכוהול ואוכל. גוועאלד.
