סתם יצירה

מה אני אוהב בך?

שאת גורמת לי להרגיש. חדרת שכבות של גזע עץ שבניתי כדי להגן על עצמי ישר אל תוך חלק שלא ידעתי שקיים. גרמת לי להרגיש. הפכת אותי לפגיע וחלש. העמדת אותי במצב שאני לא רוצה להיות.

כשהגעתי לפה סוף סוף, לא יכולתי לברוח. הייתי חייב להתמודד עם החולשה. פתאום דיברתי על דברים שאני מנסה להדחיק. אני עוד מנסה לדבר על אותם דברים. בזכותך.

מה אני שונא בך?

שאת גורמת לי להרגיש. חיצים נעים במהירות עצומה ופוגעים בי שוב ושוב בלי מאמץ שלך. באכזריות אמיתית. אני מנסה להתקרב אבל ביני לבינך עומדת הקשת. עיני נץ מביטות למטרה. כשאני מביט בהן אני מצפה לראות אותי, אני ניצוד, אבל את מתבוננת לאופק. מעלי. בתוך עינייך אני לא קיים. אני רק חוטף את החצים.

ומה אני אוהב בך?

שאת שונאת את העולם. את שונאת אנשים. את כולם. כמוני. הראייה הזאת שלהם מיוחדת לנו. זיק שעושה אותנו לטובים יותר. כי אנחנו מסוגלים לראות את הזיוף הגדול בעיניים שלהם. את הפיקציה. את כל מה שרע בהם. לא כדי לשנוא, כדי לצחוק. העולם הוא התאטרון שלנו ואנחנו צופים בו חיוך מריר, ציני ודיכאוני.

והזוגיות שלנו מיוחדת. היא שונה. יותר משהיא שונה, היא פנטזיה. סיפור אגדות. קיימת רק בתנאי אחד והוא שאני יער עבה שלא מאפשר חדירה אליו. את מטיילת בי בהשתאות. חושדת שזה לא אמיתי. תרקדי ילדתי, הכל פה קיים. הקסם שבאוויר, הרוח. העצים סופגים הכל פה, הם בני אל מוות. אך בנשימותייך האוויר מתחמם. את נושפת על הגזעים והם הופכים לידיים, רגליים, גוף, לב בוער. הכל נשרף כשאת נכנסת וחוזר למציאות. אני מרגיש שוב. לא עוד יצור מיתי אל מת.