פותח בקבוק וויסקי ומתחיל לכתוב. אבל כל מה שאני כותב נראה כמו זבל. אחרי שאתה שובר את מחסום הכתיבה הראשוני, הכל נראה יותר שוטף וקל.
אדם מתחיל לכתוב כשהוא מודע לכל טעות קטנה שלו וזה חורע לו. עם הזמן הוא נהיה פחות ופחות מודע כי זה נהיה רציף אצלו. איפה שהוא כלוא בתוך גופו היכולת לכתוב ושזה ישמע טוב בלי לחשוב על זה אין סוף פעמים.
זה מגיע אחרי רגש ענק שסוחף אותו. במקרה שלי זה היה אחרי אהבה שהציפה אותי. אחרי משבר גדול. אחרי מלחמה עיקשת. אחרי שהבנתי סוף סוף את עצמי. אחרי שפתחתי לעצמי את העבר לחקירה. כעת? מה יש לי לכתוב? איפה לחקור יותר עמוק?
הכתיבה נעשתה חלק ממני ולכן אני רוצה לכתוב אבל אין לי מה. גודש מקפיא את הידיים. אז אני כותב על אותו גודש מסריח. כשנהיה כל כך קל לכתוב, כל כך קל לכתוב שטויות בלי לשים לב. להיכנס לדפוסים. להיות אותו דבר מצמרר שלא רציתי להיות - רפטטיבי, בנאלי. הכי גרוע קלישאתי. אני רוצה שהמסרים שלי יהיו שונים ולכן אני פונה לאינטלקט קצת. הוא תמיד הוסיף פלפל למסרים שלי. זה אף פעם לא היה ה"אני אוהב אותך" המוכר והמשעמם שכולנו שמענו אלף פעמים. תמיד חיפשתי ליצור ממנו משהו אחר. משהו שמתחבר לתחושות שלי. אבל לאט לאט זה נהיה כאילו אני מוכר סיפור. מחפש מה יאהבו ועושה אותו כך. איפה הזמנים בהם היה לי גירוד אדיר שצריך לצאת? תשוקה שצריך לשחרר על הכתב? לספר לכולם שאני רוצה להפשיט איזו אלה, להיכנס איתה לברכה. לדבר על האונס הגדול. לדבר על סמוראי בודד שקיבל הארה. לאן נעלמתם? נשאר לכתוב על ריק. בצורה אינטלקטואלית. בלי להרגיש את הדמויות. בלי להיכנס לחדר מכונות ולגעת בצינורות החמים ולומר לעצמי "זה אמיתי יותר מהכל". לא כתוב בפתק עמוק בראש שלי.
שוב ושוב ושוב אני מכה את המאקיוורה. כן, זה נהיה רפטטיבי. הפעמים הראשונות כאבו. הרגשתי אותן היטב. כעת מה נותר? כלום. שום כאב. חזרה חסרת משמעות. חסרת תחושה על דפוסים קיימים. בלי לגעת. בלי להרגיש אותך. חזרה שאין בה טעם. אין התקדמות ממנה. אין שיפור. אין גדילה. רק שיווק.
ולשם מה? כל פרסום מניב שתי צפיות. מה אכפת לי מהצפיות? אני לא פה לצפיות.
אני מסתכל על היצירות ויש בהן איזה רצון מוכר. איזה דחף לכתוב אבל הוא חלש, עמום ומוכה.
כן, אמרתי את זה. אני רוצה להתאהב שוב מחדש. הפעם כשאני מודע לזה ולהרגיש את זה הכי חזק שלי ובתשוקה הכי חזקה. אני רוצה לכתוב עליך מאות אלפי יצירות ולהקריא לך כל אחת מהן כפי שהיה. אני רוצה לחזור לשבת ההיא שבה כתבתי ואת במיידי קראת את זה, הסתכלת עלי לפנים ושאלת מה זה מבטא. אפילו בלי שאתן לך לקרוא. שנשב על הדשא עם הסיפורים שלי ואקריא לך ציטוטים. ואת אמנם לא מרגישה זאת אבל אני נוגע בך. אני מנסה לגעת בך. לחקור. מניעה את ידיי על הרגליים החלקות שלך. חש אותך. מוצא את הנקודות הרגישות ביותר, אלו שגורמות לכולם דיגדוג של אי נוחות. ואז לתאר את התחושה. כאילו אני אצל הפסיכולוג. מספר סיפור שהופך לאמיתי יותר ויותר. רק שהוא לא אמיתי. הוא לא קיים במציאות. לא יכול להיות. כי הוא לא הגיוני אתם מבינים? כל מה שאני מתאר פה לא נשמע אמיתי. בנות מטאפיזיות, נשים תחת פנס לילה, רקדניי ורקדניות בלט, בחורות יותר גדולות מהקוסמוס ונזירים שסובלים מהמחשבה עליהן. הם לא אמיתיים. במציאות יש גברים משעממים עם עניבות שעובדים וחוזרים לבית ומזיינים את האישה.
אבל זה מרגיש כל כך נכון. במוחי הדמויות האלו מטיילות ומענות אותי. אני הולך ברחוב ומימני השועל עם אהובתו האפלטונית. הוא שם עליה את ידו ומחמם אותה והיא מחזיקה אותה בהתענגות עם עיניים עצומות ואני רואה אותו מבולבל כל כך. לא מבין איפה המיניות שהוא מחפש אבל הוא לא אומר מילה. אני צוחק.
מולי אני רואה גבר מכונף. חיי על העולם מאתיים שנה. אבל הוא מסתיר אותן מכולם. בני אדם לא יבינו אותו. קורא בשקט דעות של אנשים שהכיר ונזכר כמה גדול היה העבר.
בצד השני של הרחוב, רחוק ממני כבר, אני לא מסוגל לגעת בו, עומד הרונין שלי. לבדו. כבר התחרפן לחלוטין. שיערו פזור, מעילו קרוע. הוא מחזיק את החרב המדממת שלו והיא נגררת על השביל. גם הוא איבד את התשוקה שלו. הוא ראה משהו כל כך אדיר וזה חמק מידיו וכעת הוא ריק. אני מרחם עליו. רוצה לגשת אליו ולחבק אבל לא אוכל לתת לו את שאיבד.
בעולם הסואן דמויות הזה בו כולן אמיתיות אני הכי בודד. יש בכיסי הכי פחות חברים, אהובתי הכי רחוקה ממני. הן לא יכולות לנחם אותי, רק להנהיר איך אני מרגיש. רוחות מסתוריות שקיימות רק במציאות שאני בניתי.
אבל אני כבר לא מסוגל לחבק אותן, לגעת בהן. אני לא מסוגל לקחת חימר ולעצב דמות.
בידיים אני בונה אותן והן יוצאות עלובות. לא אנושיות מספיק. הן מתות. אני הורס הכל. מתחרפן.
החזרות על המאקיוורה כבר לא עושות כלום. הידיים שבורות.
מה נותר לי לעשות מלבד לכתוב על התחושה הזאת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה