תודעה לא כבולה

Lookin' back on the track for a little green back
Got to find just the kind for losin' my mind
Outta sight in the night, outta sight in the day
Lookin' back on the track, gonna do it my way

Lookin' for some happiness but there is only loneliness to find
Jump to the left, turn to the right
Lookin' up stairs, lookin' behind

תודעה לא יכולה להתקיים בלי גוף.

גוף לא יכול להתקיים בלי תחושה.

תחושה בנויה מטוב-רע, יין ויינג.

גוף רוצה טוב ונמנע מרע.

גוף משתוקק לטוב ושונא את הרע.

גוף מפלה בין טוב ורע.

ומהם טוב ורע? בסך הכל בילבול שלנו. בלאגן שיצרנו בשנים רבות של של ניסיון לא מסודר במציאות.

כאב הוא לא בהכרח רע כשם שקור אינו בהכרח שלילי. שיער מאפיר, גוף מעוות ועור מצולק אינו בהכרח רע כשם שאלת היופי אינה בהכרח טובה.

אבל אנחנו בכל זאת שונאים אותם. מקשרים תחושות שליליות חד-מימדיות עם רוע עד שהכל מתערפל ונשבר. הדיכוטמיה היא קטגורה כושלת שלנו של המציאות המורכבת. טוב ורע אינם קיימים. הנוצרים שנאו את העושר, היופי והעוצמה כי הם היו סמלי הדיכוי של הכת בראשיתה. הם היו הערכים שהיוונים טיפחו. גם אותם ערכים אינם טובים בעצמם. אין אידאה באמת. יש רק מציאות.

תפקיד המוח החושב, התודעה, הוא למצוא את הטוב העליון שהוא מציב בפניו ולגשת אליו. טוב שאין לו כל קשר למציאות אך מעצב את האדם ונותן לו צורה. כשם שתכלית הנבט היא לגדול וכשם שתפקיד השמש הוא לזרוח. לפחות במוח האנושי.

תפקידו להתעלם מכל טוב ורע קטנים בדרך ולגשת לקטוף את הפרח שהוא מציב בפניו ברבות השנים.

אבל לא על ידי זניחה של התחושות. הן המדריך היחיד שלנו בעולם הלא מוכר הזה. אנחנו צריכים להיזהר מהן אבל כמו מאריה מאולף. שלא ישלו אותנו.

הדבר נשמע פשוט יותר ממה שהוא. אנשי העולם החדש מתענגים מהמציאות בהליכה אנה ואנה. צדים את הטוב הנגיש כמו סם נרקוטי. ברבות הימים מבינים כמה חסר תכלית זה, כמה הם רחוקים מאושר אמיתי.

כמה ההישגים שלהם פחותים.

הם שותים את השיכר שלהם על חוף הים, מנגנים בגיטרה, מביטים בירח וצועקים באבל מזויף, כמו האבל של בית הכנסת ביום כיפור, "החיים חסרי משמעות חוץ מזו שאנו מציבים להם, זה חלום קטן שעומד להיגמר". אבל הם לא מציבים משמעות. החלום חסר מסר ואין התקדמות התודעה לכיוון חיובי.

זו התנתקות זו מטוב ורע ארציים שמאפשרת לי להגיע למקומות שבני אדם לא דורכים בהם.

שמאפשרים לי לאהוב אותך בצורה אין סופית ובאמת להתכוון לאין סוף. לנשק את הבטן שלך באהבה מסממת וממנה היא נקטפת לכל גופך. עוטפת אותך בלי שאת מרגישה אותה. אני מבקש ממך לפרוס את הגוף, לתת לו להרגיש סוף סוף, שתביני מה שאני רוצה להעביר לך.

כי את הטוב העילאי שהצבתי לי לתקופה זו שבחיי.

ואת היא תהליך לטוב יותר עילאי. כמו העבודה הקדפנית על עץ בונזאי, אני מצמיח את הקשר שלנו כדי לגדול בעצמי. גוזם מה שמסוכן, כורך בחבל, מטפח את מה שטוב ולבסוף גדל להתעלות רוחנית.

הטוב העילאי? התודעה. זה כל מה שנשאר בסוף. לזה אעניק משמעות. לפקוח לאנשים את העיניים. שיראו הכל כמו שאני רואה ושאני סוף סוף אפקח אותן גם בעצמי.

אל תפחדי, זה טבעי. זה בריא. אל תסרבי לגינוני אהבתי.

פגשתי מכונאי אמיתי.

הוא מביט בפריט זבל ברחוב ומטפח אותו. מעניק לו משמעות והופך אותו לפריט אומנות.

אלו מכונאים אמיתיים. הכח שלהם הוא להביט במשהו ולהבין את המהות שלו, מה שהוא יכול להיות. הפוטנציאל שלו ואת התפקיד שלו. הוא מסתכל על המכונה ורואה גוף נושם. כל רכיב מייצג משהו גדול יותר.

כשהם שומעים נהמה לא נכונה הם מצליחים לראות עוד לפני שהם פותחים את המנוע מה הבעיה. הם מסתכלים פנימה בעצמם ומסרטטים את תנועת הרכיבים במוח והיא תופסת נפח. איפה שאנשים רואים גרוטאה הם רואים מפלצת שמחפשת שיחרור.

המכונה היא פלא אמיתי. האייקי הוא התנועה המושלמת של כל רכיב בה. דיוק מופתי של המשאבות כך שיזריקו את העוצמה בדיוק ברגע של נקודת המפגש. יניעו את האוויר ברגע הנכון.

הקיאיי הוא הפיצוץ. הכח המאסיבי משתחרר ומניע הכל ביחד.

הקושי מאוואשי הוא התנועה של כל התהליך הזה עשרות אלפי פעמים בלי משים. זה כל כך טבעי למכונה. השלמות המופתית.

המיזו נו קאקורו הוא הסגירה של הכל בתוך גוף אחד מושלם. הפשטות והכימוס של החיצוני. היכולת להניע הכל באי מחשבה ובתיפקוד מושלם.