שתי נשים

שתי נשות עבר. ספורטאית אחת, השנייה פשוט חדה בלשון.
אני זוכר ממש התאכזרות של השנייה דווקא. היא אהבה להביא אותי לפינה ואז לבהות, להסתכל ולזלזל.
הספורטאית לא הייתה אכזרית. היא הייתה אידאל שלא אוכל להגיע אליו. פשוט... מושלמת. יפה ועדינה אבל אצנית, רוכבת על סוסים ומבריקה.
זה משונה היחס שלי לנשים. מצד אחד אני מחפש את הנשיות. לא מעניין אותי אישה גברית. מנגד, הן צריכות להיות עוצמתיות מאוד. ברמה של להצמיד אותי בקיר ולאנוס אותי עם כוח אינטלקטואלי. אני מחפש מאוד מישהי להתנחם אצלה ואפילו מישהי שאוכל להיות מסורס איתה ומנגד אני מחפש שהיא תחשוף את עצמה ותהיה חלשה.

שתי נשים ממש מדליקות אותי ומעבר לרמה שלי. הפמניסטית ועוד אחת. נקרא לה ההיפסטרית. מדהימות שתיהן. בעוצמה, בחריפות, בידע, בביטחון העצמי שלהן.
אני מביט בהן ממרחק ונדהם מהכח שיש להן.
תמיד העדפתי אותן נוטות לשמאל במפה הפוליטית. לא מסיבה שכלתנית. פשוט כי הן חריפות בשמאל וככה הן יכולות להתנגח בי. זה משהו מדהים מבחינתי. שהן יתנגחו בי. בכל הכח. שישפילו אותי ברמה השכלית.
האם אני נמשך לגברים? אחרי ההתנסויות אני מאמין שלא. אבל אני לא רוצה גם להיות גבר.
טוב זה מתוסבך.
אני רוצה להתחיל סדנת כתיבה. להפוך את הכתיבה העלובה שלי למוצר אמיתי. לבקר אותה. לקטול אותה. לנתץ כדי לבנות יותר טוב.
אני לוקח את אומנויות הלחימה שלי אמה מעל.
בקרוב אתחיל גם לימודים אקדמיים.
בצבא אני מרוצה.
תמיג אפשר שיהה יותר טוב. מה חסר לי? המשקית. או מישהי שתחליף אותה. אני מתגעגע אבל לא יכול לדבר איתה. לא אחרי כל מה שהיה. כבר שישה ימים בלי לפצוע פה. זה קשה לי.