אונס קר אונס מרוחק

הוא נצמד ללוקר בזמן שהמענה שלו מכבה על המצח שלו את הסיגריה. האפר נע על השביל של הורידים שלו שמתפוצצים כעת מכאב.
ואתה מוקסם מהציור שנגלה בפניך יושב ומצייר.
הבחור הגדול תופס אותו בשתי ידיים. אתה מדגיש את הבטן בה הוא מניח אותן ואותו אתה מצייר פותח את הבתולים שלו. הגב מתעקם, הישבן נרפה כשהוא מקבל את גזר דינו בצייתנות.
המבט מוועת בפניו אבל אתה לא אוהב את זה אז אתה מוחק את הפה הקמור ומסרטט אותו שוב, השפתיים מתקרזלות לחיוך שובב.
אתה מסתכל שוב, מנסה ללכוד הכל יותר טוב וכשאתה חושב יותר על המציאות היא רק מתעוות יותר. אתה נותן לו שיער גולש ועיניים גדולות ונוזליות. השפה התחתונה נגוסה בצורה שמחרמנת אותך והאנס כעת אישה והיא מזיינת אותו חזק.
זה נהיה לא הגיוני אבל מרגיש לך יותר נכון. הצלקות מכסות את הגוף שלו, אפר הסיגריה הופך לאיפור והלוקר למיטה. היא לוחשת לו בעדינות "אתה שלי" והוא מנשק אותה בלי ברירה.

וכל חוזר חזרה ומתבשל יחדיו ואתה מנסה להחזיר את הגלגל לקדמותו ולהפוך את המציאות לנורמאלית שוב. אתה מצייר אותו בתור נער מוכה ואת האישה בתור מפלצת גדולה אך זה לא הגיוני, היא בת אדם. אתה מדגיש את זה. מצייר ומצייר ותוך כדי מגיע החלחלה כי אתה לא מסוגל לדמיין צלם אנוש בה. היא אוחזת בסכין ודוקרת את גופו. המבט נחרד אבל החיוך נשאר עם העיניים הטרודות. תמחק הכל, תשנה, תסרטט זה ללא הואיל, כבר איבדת כל קשר לאירוע.

אתה קם מהכיסא ומסתכל קרוב ומגלה לפתע שהוא זה אתה. אז למה אתה לא חש את זה? אתה מנסה להיכנס פנימה אבל משהו דוחף אותך הרחק. לגעת, להפעיל כח, להיכנס לתמונה אבל היא לא מכניסה אותך. מה הרגשת אז כשזה קרה? אתה מתבונן בציור ורואה בלאגן. זה לא זה.  זה לא מה שהתכוונת. קורע את הדף ומשתגע. אתה מקפל את שרוולי המעיל ומגלה את החתכים שהוא השאיר בך. מאמת את שידעת. חותך יותר עמוק ומקבל צמרמורת אבל לא מרגיש את זה. מתוסכל.

וכשהחץ יגיע והעולם לא יהיה קר יותר והחום יחזור לידייך, זה יקטוף אותך כמו סופה. אתה תעוף בו בלי יכולת לשלוט. בלי יכולת לקלוט אף אחד מהרגשות בצורה עמוקה. מהרסיסים תיקח אחד ותחדיר אותו פנימה וזה יהיה הדבר הכי חשוב שקרה לך. ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד עד שאתה תבנה את התמונה. כל רסיס והכאב שיגיע איתו. הסבל שייקח אותך ויסחוף ותחזור.

תתבונן בתמונה. הוא כבר לא כזה גדול ואתה לא כזה קטן. אתה נצמד ללוקר, נושם ונכנס לתמונה. כן, ככה הרגשתי אז. זה היה מצמרר וכואב. זה לא היה כיף כפי שתיארתי. זה היה משפיל ומענה. זה היה גרוע כמעט כמו אלפי מבטים נועצים. הצחוק הלא מובן שלו, הרעש, התחושות. לא כאב אפילו, פשוט לא מובן. לא הגיוני. החולשה שלא ביקשת מעולם כעת מכה אותך שוב כמו לום נוקשה.

כעת כשאני מכיר פרספקטיבות נוספות אני יכול לראות מה היה שם. לכעוס עליו? לרחם עליו? מה? כלום. פשוט ללכת משם. והוא מתקרב אלי עם מבטו המאיים אך אני שומט את גופי לקרקע והולך משם. הוא מאיים שיחזור אבל אני משתדל להתעלם.

מנסה לברוח.

ולחזור למציאות.