למה אהבתי אליך קדושה עבורי?
אמרי לי רגע אחד, מה אמיתי? מה מזויף?
אני כותב אמיתות רבות על החיים. תיאוריות ופילוסופיות משמעותיות. דעות ברומו של עולם. כולן רק מנופחות. שקריות. התודעה מעוורת אותי מלראות את האמת. כמו את כולם. מה שאני רוצה לראות הוא מה שאני רואה.
ומה שנקלט בעין? האם הוא אמת? לא. כמובן שלא. הוא מעוות לחלוטין במגבלות החושים. בניתוח מידע שהמוח מבצע כדי לקצץ פינות כדי להרןס הכל ולבנות טוב יותר בשבילו.
ומה שאני? כלום. אפס. אני לא יכול להעיד דבר על עצמי.
בעולם הקודר שזה עתה תיארתי, אפילו הזהות של האני נמסה לחלוטין. לא קיימת עוד. הדבר היחיד שאני יכול לומר בועדות הוא שאני חושב.
זהו. אני מרגיש שאני חושב משמע סביר מאוד להניח שאני חושב.
ואת המחדבה הזאת אני מאחה למיליוני מחשבות ברצף הזמן ומכך מסיק: אני קיים.
זו האמת היחידה שאני מקבל.
לי יש אמת נוספת שאין לכל אדם אחר.
אני אוהב. זה מתנתך אליי. כי בכך שאני אוהב והאהבה שלי אליך מעסיקה אותי ברצף הזמן מיליוני פעמים, מיליוני הצתות של תא הדחיסה, המכונה המגושמת שלי נעה ואני מחבר את כולן יחד למשהו אחד ממשי ואני יכול לומר בודאות: אני מרגיש. אני קיים ומרגיש ואוהב. אוהב אותך.
ופתאום יש משהו אחד קבוע במציאות שהוא חיצוני אליי. משהו שהוא לא רק האני חושב שלי. תודעה ריקה מתוכן. הוא מושא האהבה שלי. לפיו אני מסוגל למדוד טוב ורע. כי מה שפוגע בך הוא שפל ומה שגורם לך לנצוץ עליון. פתאום יש משהו שאני יכול להביט בו ולומר שהוא אמיתי. ואם הוא אמיתי אני יכול לבחון הכל לפיו. אם זה טוב איתו זה טוב ומשמע אני מעדיף שיתקיים ואכן הוא יתקיים. לפחות בעולמי. לפחות כל עוד אני אוהב אותך.
את המושא ותו לו. הפרח שלי שמעסיק אותי יומם וליל. איך לטפח אותו? איך לדאוג לו? איך להעצים אותו שיפרח וילבלב?
בשבילו אני חוקר. בשבילו אני בונה הכל. אין יותר סיבה לרלטיביזם מציאותי. בשבילו אני אומן. הופך את המשלח לכלי ביטוי ונותן אותו לו באהבה גדולה.
רק אל תנשקי אותי. אל תתני לי לגעת בך. אל תתני לי להיות מושא. כי אז אצטרך להיות טוב או רע ביחס אליך. לגרום לך לאושר או לסבל. וזה יגמר בצער בשבילי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה