נפש ערומה

"אתה גדול!"
אני מטיף למתאמן אחר. פי שניים בגודלו ומסתו ממני.
"תנצל את זה!" אני אומר ומכוון את ידיו לאזור הכאב. יד בצוואר ויד במותן.
שיחבק כמו המאהב המסור שלי. כמו האדם שהכאיב לי. לאן הוא נעלם? כולם התפוגגו. אני משתוקק להיזכר ולחקור את שהם נתנו לי אבל הם ברחו. ההזדמנויות לבחון את הכאב פחתו. ההזדמנויות להכות.
אחר ניסה לאחרונה ללפות את ידי ואני סובבתי את המותן. כמו בקאטה. סובבתי אותה ונתתי לו מכה.
מקרה אחר ניסו לתת לי אגרופים והיממתי אותם עם מכות חזקות לצוואר. לאחר מכן תירגלתי שעות את העבודה הזאת. אבל הם נעלמו. כל אותם אנשים שיכולתי לפנות אליהם ולבדוק את העבודה שלי. דווקא כשהכי צריך אותם.
אני זוכר את האגרוף הראשון בבטן. כמה כאב.
אני זוכר את החניקה הראשונה.
את הלפיתה הראשונה.
הטכניקה הראשונה שעבדה לי. במהלך התקוטטות מפגרת פתאום היד שלי תופסות אותו בסאנקיו ואני לא מבין איך זה קרה אבל ממשיך ויוצר אצלו כאב. אחרי זה הכיתי עוד פעם ועוד פעם. למדתי גם להכאיב.
כמה שאני אהבתי להכאיב.
אבל הוא לא נותן לי טריגר. כלום. הוא לא מפעיל כאב. אני שם לו יד בצוואר ומפיל אותו, אחרי זה מפיל אותו שוב עם מנוף עוצמתי. שילמד מה זה לא לציית.
אני חי בשביל הכאב. אני אוהב אותו. האהבה הראשונה שקיבלתי. החום הראשון הוא הכאב. עולם ביזארי שלי בו הכל הפוך. הוא הסם הממכר. הוא הסקס המושחט. השמש הבוהקת. ממנו שאבתי השראה. ממנו עודני שואב השראה.
וכל אומנות שנייה שאני מאמץ, סרטים, כתיבה ואפילו יחסי אהבה עם אדם אחר, מקורם מהאומנות שלי. מהכאב שלי. מהתשוקות שלי.