היום למדתי שני דברים חשובים:
א. יש מקומות שהטבע לא רוצה שנגיע אליהם בגוף האנושי
ב. יש סיבה למה נשים כאלו גמישות
גילחתי את הרגליים.
כשהזמן נע אני מתחיל להרגיש יותר ויותר שמדובר בליבידו יותר מרצון אמיתי. אם תשאלו אותי זה נובע בעיקר ממשחק הכוחות שאני נמשך אליו. אבל האם זה משהו שארצה להשיג? האם זה משהו שאשיג? לא יודע. בהחלט ייתכן ובהחלט גם ייתכן שלא.
אני אוהב נשיות. אני רואה תמונות פרופיל של נשים בפייסבוק ולפעמים הן מוציאות מעצמן משהו שאני יכול לומר שהוא בהחלט אומנות. גוף האישה הוא יצירת אומנות. לא רק של הטבע. האדם הפך אותה לכזאת. הטיפוח המתמיד שלהן הוא יצירת אומנות. גבר הוא דבר ריק. יופי גברי קיים אבל אין לו את המורכבות הזאת של היופי הנשי. תעשה כושר, לבש חליפה סופר יוקרתית ושעון יקר והנה לך יופי גברי.
הגברים היפים באמת הם אנדרוגיניים. אלו שבנות חרמניות אליהם. ג'וני דפ למשל.
אישה היא חוכמה. אין להן כח ומה שהן לא מסוגלות להשיג בכח הן משיגות בעורמה.
כתבתי לאחרונה על כלבי אשמורת לאיזה אתר. אפשר אפילו לחפש אותו בגוגל להפתעתי ולמצוא. טרנטינו אוהב נשים כמוני. הכתיבה הזאת שיחררה ממני את הדברים שאני אוהב בהן. הן רעות כמובן גם לא מעט פעמים. הן בוגדניות וקנאיות. אבל זה חלק מהיופי שלהן. אני אוהב נשים.
כשעקבתי אחר הגוף שלי הבחנתי בצלקות שלא היו גלויות לפני כן. פגמים על העור. אני אפילו לא זוכר ממה הן. זה הרגיש לי באותו רגע כמו טקס הטבלה. כאילו אני מכניס את עצמי לעולם אחר. לאט ובשיטתיות השיער ירד מהגוף. נגעתי ברגליים החלקות לאחר מכן וזה הרגיש לי מוזר. חלק כמובן. היו אזורים בהם נגעתי והרגשתי דיגדוג מיוחד. זה מתקשר לי לדים מאק. נקודות לחיצה בגוף שאפשר להזיק דרכן (יש שיאמרו שזה בולשיט ובאמת יש נקודות שהן בולשיט מוחלט ויש נקודות שהן דווקא באמת תורפות בגוף ואתה יכול להרגיש זאת, הרכה, אזור ליד הלסת, העורף וכן הלאה). יותר מכל אני רוצה שמישהו או מישהי תעביר ידה עלי כדי להרגיש זאת. אבל מי? אני מתבודד בחיי.
הפורים הזה חגגתי ביני לבין עצמי. לא בדיוק חגגתי גם.
כשכולם במפקדה היו במסיבת פורים, אני הייתי עם קבל"נים, עבדתי. לא רציתי האמת להיות איתם. אני חש בושה באירועים מרובי אנשים. זה לא יאה גם לאומן לחימה להיות בהם.
אבל זה מרגיש ריק. אני זוכר שכתבתי בעבר על חברים שלי מהתיכון ואיתם ניתקתי קשר בצורה מוחלטת.
כשנוגעים ברגליים זה חשיפה אדירה. זה למה אני רוצה את זה.
זה לא שאני מתבודד לחלוטין. באימונים כמובן יש אנשים ואני איתם שזה מובן מאליו.
בבסיס יש את המש"קית חינוך. אני לא מתרעעה איתה ביומיום כי יש בה משהו שאני לא מחבב אבל אנחנו מדברים בוואצאפ לא מעט. יש לה גם מספר ידידות שאני מחבב. אני אוהב אנשים עם שכל במפקדה ויש לה שכל. כתבתי בעבר על אפסנאי מעניין ואני מנסה להתחיל איתו קשר חברות. אני לא טוב בזה אבל אני מנסה. הוא מעניין. אני גם צריך אותו לפרויקט שאני מבצע.
חבל שהוא לא נמשך לגברים. אני גם בדרך כלל לא נמשך. בכללי, אני מאמין שהניסיונות שלי בהומוסקסואליות נבעו בעיקר ממקום פסיכולוגי. בכל זאת, חשתי לדור לפעמים משיכה, אני חשתי לאחרונה ממש משיכה חזקה למישהו בבסיס כי התלבש בצורה סקסית והאפסנאי הזה בכלל מושך אותי.
שאלתי אותו בעבר בשיחה פשוטה אם הוא גיי, זה היה חלקית ברצינות חלקית בצחוק.
הוא ענה כמובן שלא ואני לא ידעתי מה לומר פשוט הוצאתי "אהא" מהפה שלי. היה לי חלון תקווה שהוא כן.
בלי כל קשר, מעניין לדבר איתו.
סקרתי לאחרונה אמצעי הגנה שאני משתמש נגד אנשים ביני לבין עצמי. בו נרשום אותם בצורה מסודרת:
א. ניתוק רגשי. אני מנתק את עצמי מרגשות בצורה כמעט מוחלטת. לאחרונה פרסתי את זה עם פסיכולוג כדי להסדיר את זה. לא פעם במפגשים הוא שואל אותי 'איך אתה מרגיש עם X?' כדי לעזור לי להתמודד עם זה. אני תמיד נופל למקום ריק כי אין לי מה לענות. אני מנסה לחשוב על זה. לא מעט פעמים התשובה שאני מחזיר מאוד חישובית. אני מתחיל ב'אני חושב', לפעמים מצייר לו איזו תמונה בעזרת מילים מהראש שלי ולפעמים מספר על חוויות שמתקשרות לכך שמסבירות זאת באופן כללי. אני לא אומר לו איך אני מרגיש. אני לא יודע בעצמי איך זה מרגיש. קשה לי למנות רגשות. אהבה, אושר, פחד, אכזבה, אמון, אקסטזה, בדידות, בושה, בלבול, גאווה, גועל, געגוע, דאגה, דיכאון, הערצה, חיבה, ייאוש, כמיהה, סלדה, סקרנות, עוינות, ציפייה, פליאה, שעמום. למנות זה פשוט. אם אצטרך לומר מה מהם אני חש, לא אכיר ולא אדע.
כתבתי על כך גם בעבר. אני מנתק מרגשות כי להרגיש זה היה רע.
זה מעניין לדבר על זה גם.
באימון של יום ראשון נזכרתי לפתע בספר שלי על אהבה. יש שם תיאוריה שאומרת שכאשר איננו מקבלים אהבה בכמות שאנחנו צריכים מהאדם השני (במיוחד ההורים), אנחנו מתגברים על כך בשני אופנים: רגישות יתר על המידה, כלומר מאבק עיקש יותר לאהבתו, או אפטיות, כלומר ויתור על הצורך באהבתו.
רבתי עם המש"קית כפי שכתבתי פה לפני כשבוע. אני מאמין שהיא משתמשת במנגנון הגנה. היא לא קיבלה אהבה מאביה והתגובה היא התנתקות מוחלטת מהרגשות. לא רק איתי. כולם. אני לא מתמקד בניתוח שלה בדרך כלל כי זה המקום שלי!!! כי אני לא נהנה לשבור את האידאה, כי זה נמוך מכבודה, כי זה פולשני וכן הלאה. אבל זה חשוב כי כפי שהיא אמרה: אני ממש מנסה לאלץ דברים לפעמים. אני מנסה לאלץ אותה להתבטא בצורה שהיא לא אוהבת לפעמים. אז אולי אני לא צריך לכפות את זה. אבל אני כן רוצה שהיא תדבר על זה. אז הנה הפתרון: אני גורם לה להרגיש בטוחה לדבר איתי ואתן לה את הזמן לזה. לא פתרון משהו אבל תפאדל.
ב. פרופילים. גם בזה עסקתי לא מעט. דכדוך, גבורה, מפלץ. אלו מספר פרופילים בהם עסקתי. הפרופילים עוזרים לי לעסוק בבני אדם בלי להיות חשוף מדי ובכך לשמור על הביצורים שלי. היו לי עוד כמובן. כתבתי בעבר על הפרופיל שיצרתי לגיבוש חובלים לגמרי מכלום ושיווקתי. מכרתי פרופילים לפסיכולוגים, לקורסים בצבא וכן הלאה.
היום אני כבר לא עושה את זה. מעניין אבל לחקור את המקום של כל אחד מהפרופילים האלו.
מפלץ היה מיני מאוד ובמיוחד כלפי גברים. במיוחד בנקודת כוח. אני צריך לעסוק בצורה יותר מדוקדקת בכח בעולם שאני חי בו אבל הוא בהחלט מתקשר למיניות.
כשאני חושב על הפרופיל שלי מהיסודי, אני מבין שהוא חיפש נואשות תשומת לב. זה סותר את שכתבתי בעבר שהייתי מנותק מבני אדם. בגן הייתי מאוד מנותק. מה השתנה ביסודי? חזרתי להתנתק לחלוטין בכיתה יא' ככה וגם בכיתה ז' די התנתקתי מהם.
אני משתדל להיות כנה מאוד בתקופה האחרונה. ברמה של חוסר בושה. אני מפחד להידמות לאבא שלי בצורה הלא מוסרית שנהג ולכן הכנות.
ג. שכלתניות. אני מאוד תוקפן כשהעולם לא מתנהל בהיגיון. דיגום הוא דוגמה לכך. כולם בצבא מדברים על כך שצריך להיות מדוגם, להיראות ייצוגי ועוד מהטימטומת הזאת. למה? מה ההתעקשות המפגרת? אני לא יודע. אני לא מבין את זה. זה מכעיס אותי שמדברים על כך כל הזמן ולכן אני לא מדוגם. אני עושה את זה דווקא בגלל זה שאין להם הסבר.
אני מחפש סיבות להכל בצורה קיצונית. אם אדע את הסיבות לא אפגע מהמאורעות. אם אדע למה הוא פגע בי, למה שאפגע מכך? הוא מסכן.
האמת שזה חלק מהצ'ארם שלי. אבל הבעיה היא שהשכל שלי מתערב עם הרגש לפעמים בצורה לא טובה.
דוגמה קלאסית היא התפיסה המטריאכלית שאימצתי בעבר. גם הפסימיות שלי לגבי בני אדם והתפיסה הדתרמניסטית שאני מחזיק בימים אלו. זה לא טוב כל כך.
אגב, חזרתי לדבר עם המש"קית. אתם כנראה נורא מתרגשים.
אין אפס, אני אוהב אותה מדי.
רוצים לאחרונה שאתפוס תקן יותר פיקודי בבסיס שלי. זה אחרי שקיבלתי אות מצטיין מח"י. אגב האות היה משעשע. בטקס הקריאו 'מכונאי בכיר' ומעתה ככה אני קורא לעצמי. לא יודע אם זה נכון או לא אבל זה בעיני סימן לאחריות, לתפקיד בכיר שקיבלתי ובכך גם למשהו שעשיתי בידי עצמי. כן, המצטיין עצמו הוא אות קלון בעיני. אני לא אוהב שמעניקים לי כאלו דברים ואני בכלל לא מאמין שזה אפשרי להיות מצטיין בתור ג'ובניק כשיש חיילים שקיבלו יחד איתי שישנים בבסיס ואוכלים חול כל יום ומחזיקים באובר דראפט של שעות שינה. אבל המכונאי בכיר? לזה אני ראוי. זה התפקיד שלי בפועל.
בחור שחיבבתי השתחרר לאחרונה והאציל אליי את המשימות האחרונות שלו וכמה מהתקנים שלו.
אני ממפה עכשיו את המפקדה ואני מתוסכל כי זאת המון עבודה. אני שמח שקיבלתי אותה אבל זה עבודה קשה ומתסכלת. אני גם לא יודע מספיק פרטים עליה. זאת הבעיה המרכזית שלי בכל העבודות האלו. אני לא יודע כמעט כלום בעבודות אחזקה ואני איש אחזקה.
ביקשתי עזרה מהנרקסיסט. אני יודע לבקש כשאני צריך.במידה מסוימת זה חלק מהפיקוד פה. הוא עושה את העבודה תחת אחריותי. אני לומד אותה ממנו אבל הוא עושה אותה.
יש לו יותר פז"מ והוא איש של אגו אז עליו אני פחות מפקד. הבעיה היא שאלו שאני כן יכול לפקד עליהם אני לא רוצה. זה יהיה חריקת שיניים כי מחזור הגיוס החדש ביחידה, שכולל אותי ועוד שלושה אנשי צוות פלוס חרדי שלא תופס תקן, חרא (חוץ ממני והחרדי כמובן). הם לא עובדים, הם טיפשים ובטלנים. אם תשאלו אותי זה ההבדל בין מחזור של רוסים למחזור של מזרחים. יאפ, אני גזען, sue me. לקחתי לעצמי פרויקט של ניקוי הנגרייה בבסיס. אני רוצה אותה גם כפינת עבודה שלי וזאת הסיבה העיקרית שלקחתי אותה. כשעבדנו, שני הרוסים שלנו פינו זבל שהנחיתי שצריך לזרוק. שני הבטלנים הטיפשים ישבו בצד עם טלפון.
עכשיו, אני יכול להתווכח איתם. אבל למה? אני לא רוצה להתעמת איתם. מפחד להתעמת איתם? אולי. אני מתעמת רק כשזה ממש מפציץ לי וריד. שזה מזיין אותי. ואז אני אשתלח במטומטמים. קרה פעמיים.
הפעם האחרונה שזה קרה הייתה כי הם רוצים לקחת ארון אישי כשאחד מהפז"מניקים משתחרר. אבל למה שאדם שלא עובד כמוני והתגייס אחרי יקבל אותו? מה ההיגיון?
אני מעדיף בדרך כלל לעבוד לבד בגלל זה. לא צריך להתעמת איתם כשאתה לבד. לא צריך לפקח שהעבודה תתבצע כמו שצריך כשאתה לבד. אתה יודע שהיא תתבצע כמו שצריך. אתה הרי עושה אותה. יותר מזה, אני יכול להבטיח שהיא תהיה ברמה גבוה. אני יכול להגדיל ראש ולעשות אותה מושלמת. לא יוצאים כל פעם להפסקות סיגריה.
פעם ניסו לצוות אותי עם אחד מהם לביקורת מטפים. זרמתי איתו. יצאתי איתו להפסקות. עשיתי להם דווקא. הביקורת שאני מבצע אותה בשיגרה בחצי יום עבודה נמשכה שלושה ימים. כוסתחה גם כמובן.
אני לא בוטח בהם לעבודה.
אבל זה בעייתי כי אצטרך פעמים מסוימות לבטוח בהם. המפקדים דוחפים לי לפעמים משימות עם המטומטמים. כשאני אומר שאעשה אותן לבד הם לא מסכימים. אני יודע שהן יתבצעו ברמהי ותר נמוכה איתם והם לא מסכימים. אם אצטרך לעבוד איתם זה יהיה רק בחלוקת עבודה אבל. אומר להם לעשות משהו והם יעשו. רק ככה זה יתפקד.
זה לא שאני לא יודע לעבוד בצוות. עם הנרקסיסט אני עובד לפעמים. זה שאני עובד בצוות כשאני יודע שהצוות יסייע לי כי הוא בנוי מאנשים טובים.
אמרתי לאחרונה לאחד המפקדים שלי שלי לא אמור להיות אכפת אם הם לא עובדים. אני יודע שהמשבצת שלי יוצאת מן הכלל וזה מה שאמור לשנות לי בתפקיד שלי. במידה מה אני צודק, התפקיד של המפקדים הוא לפקד והתפקיד של החיילים לבצע את העבודות. בסופו של יום זה איך שהיחידה נראית וזה תחת תפקידם.
אבל אם הם רוצים לתת לי את זה, אם ככה המקום יתפקד ואם זה יקל עלי, למה אני נלחם? אני משתכנע לאחרונה שאני צריך לקחת את התפקיד הפיקודי. זה לא משהו שאני רוצה אבל.
קיבלתי לידי את הקופה המחלקתית. קופה שכל חודש כולם משלמים עליה. זה אחריות גדולה מנשוא עבורי. אני מפחד שיאבד שם הכסף. נראה מה יהיה. בינתיים הולך לי איתה לא רע.
הנערה עם העיניים הכחולות עוד מעניינת אותי. היחסים בינינו במסדרון הם של שלום שלום אבל אני רוצה לדבר איתה קצת יותר תאכלס. אני חושב שהיא עוקבת פה. היא נראית לי אדם מעניין גם בלי קשר.
אני אוהב נשים איכותיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה