זוכרת כשהיית ילדה ואימך סירקה את שיערך?
אמרה לך כמה את יפה? כמו הנסיכות?
ובאמת היית יפה אז. יופייך השתמר כפי שהיה. התום, הרכות והעדינות שלו לא נפגמו עם השנים.
איך שסיפרה לך סיפורים מומצאים על דמויות ממעמקי המצולות של מלכים ומלכות שמתאהבים, ומתחתנים. אבירים גדולים שיורדים עד לגיהנום כדי להילחם עבור מושא אהבתם.
ועוד לא התעוררת.
אני מלטף את שיערך. ילדה יפה שלי. מתוקה שלי. מקסימה. בזמן שאת מספרת לי על הממזר האחרון שאת יוצאת איתו. כי הם לא אבירים בעולם האמיתי. הם גנבים, שודדים ואיכרים פשוטים שמחפשים כמה שפחות יעצבבו את הרגש שלהם וכמה שפחות להילחם למען האהבה.
את יודעת את כל העובדות. איך שהוא מתייחס אליך, איך שהוא מדבר אליך, הצורה שהוא נעלם אבל את לא מרגישה את העלבון. את לא מסוגלת. הלחישה הקרה יוצאת מהפה שלך "לא אכפת לי". אבל אכפת לך. עמוק בפנים אני יודע שהמים חדרו ומפל של דמעות ממתין לנזול.
היקרה לי ביותר, אהובתי. אני רואה הכל מעבר לעיניים שלך. נוהגת כמו גבר מגודל רק כדי לגונן על הילדה הקטנה שבפנים. ומובן שכך. את המלכה והוא הנסיך. את הכוכב שזורח מעליו. עוקבת אחר כל תנועה שלו בהערצה. מאירה אותו כמו זרקור בשמיים. חולמת עליו בכל רגע נתון והסיפור שלכם שבו הוא אמור לחצות אוקיינוסים למענך. ואני? אני אסטרונום פשוט וגלמוד שצופה בך מרחוק בהשתאות. כמה יופי. כמה עצמה. רחוק מהאפוס של גרמי השמיים אבל מנסה כל כך להגיע אליו. לרחף אליו. את רחוקה ממני אבל. כי יש לך את הנסיך שלך.
הוא הימאי. אמור לנווט את ספינתו לעברך, בעזרתך לשלוט על הים. אבל הם טיפשים. הם לא מרגישים כמו שאני מרגיש. הוא לא מביט מעלה לשמיים בהערצה לאלוהות. אני מאחל לו שתיטרף ספינתו על איוולותו אבל לשם מה? אותו יחליף ימאי אחר. גם הוא מסוקס ואדיר וגם לו תאירי את הדרך.
ואני כל כך מנסה להנהיר לך את המסר. לצעוק לשמיים כדי שתשמעי.
החיים פה בקרקע לא מושלמים. אין לנו את המתכנן האדיר שיווסת את תנועת בני האדם כך שיתאהבו זה בזה בצורה מושלמת.
ואהבה היא פעולת גומלין מושלמת בה שני הצדדים מפעילים כח זהה משני הצדדים. אחרת היא מתנדפת. מתה. וזה לא קיים. כל אחד מבני האדם מצולק, לא מסוגל לחוש מספיק. כל אחד נלחם לתשומת לב. כל אחד תקוע בתוך עצמו, ביפנוכו. לא מסוגל לחוש את האחר.
ואם תאהבי, סביר להניח שזה יהיה חד צדדי. כי מעטים ישיבו יחס כזה אוהד.
אני מביט אל בני. הוא מסתכל עלי בעיניים שונאות וכועסות על עונשים שהטלתי. עוולות שיצרתי. הוא לא מבין. הוא פשוט לא מבין. וכשלקחתי ממנו הכל והשארתי אותו לבד, עשיתי זאת כדי לבנות אותו וכי לא יכולתי לצפות בו בזמן שאני עושה את זה. הוא חושב שלא הרגשתי את השנאה. הוא לא מבין למה אני עושה את זה. לא מבין שזה מאהבה. מנגינת הפסנתר נשמעת בחדר. זה מה שרציתי. הוא מתרגל ומתרגל ומתרגל בפתאום סימפוניות נשמעות. הוא ממוקד בפסנתר ואני מביט בו מרחוק. הוא לא יודע שאני רואה אותו. הוא גם לא ידע שאני בניתי אותו. שאני נתתי לו את המנגינה עם הנוקשות. כשיגדל ויצליח הוא ישנא אותי. עלי לקבל את זה. זאת דרכה של אהבה יקירתי. תביני זאת. אל תהיה עצובה. אל תהיה מאוכזבת. היא חד צדדית. לא מאוזנת בעולם המציאותי. על כן היא שבורה.
ואת כבר מבינה את זה. הדמעות זולגות על הלחי בהדרגה ובתאוצה. את מבנה שהסיפור התנפץ. את מבינה שאין כלום מלבד עולם שבור פה. עולם ללא אידאות. כן. זה כואב. אבל זה מה שעושה אותו לכל כך יפה. יותר מכל סיפור מושלם עם התחלה, אמצע וסוף. הסיפור שלנו נצחי ומר וקומי הכל ביחד בבלאגן אחד גדול.
את באה לנשק אותי. בבקשה לא אהובתי. אני נשבר. לא כי זה לא מה שייחלתי לעצמי. תמיד רציתי לגעת בכוכבים. כי אני יודע שברגע שאגע אהיה כמו כולם. לא אתן לך את אהבה שלך כי אהיה עסוק בעולם שלי. בלגרום לי להרגיש טוב בקשר הזה.
כשאת קרה אליי אני יכול לעסוק רק בך. רק במה שחשוב.
ואני ממשיך את הנשיקה. אני מנשק אותך בתשוקה של ממזר, של שועל.
כי כך כולנו פה.
זה מה שעושה את הסיפור שלנו לכל כך יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה