הגיגים בשנקל על שווארמה וסושי, חצרוני וכמובן אונס

התקשיתי להסביר לפני זמן מה למשקית למה אני אוהב סושי. כי זה לא רק הטעם, זו התפיסה.
מבחינתי סושי ושווארמה מייצגים את ההבדלים בין התרבות היפנית למזרחית.

שווארמה הוא מאכל המורכב מאנדרלומסיה. זו פיאסטה של טעמים לא קוהרנטים. תבלינים ומאכלים שמאוחדים יחד.
העולם המזרחי הוא עולם רגשי. פחות של תחושות והרגשה ויותר של ביטוי מתפרץ. צבעים וריחות מתחברים יחד. ערב זה פשטות א-תרבותית, ברברית. בלי חיתוכים מדויקים, עבודה פשטנית והתמקדות בפרטים. הם אוכלים כמו שהם הולכים מכות. שוחטים עם מלוא הכח, שורפים ומקצצים לחתיכות.
אני אוהב שווארמה. יותר מפלאפל גם. זה הגיוני, זה שומן, לחם ובשר.
זה המון דברים טעימים מקובצים יחד. בצל, טחינה, חריף וכמובן בשר כבש. אבל סושי?

סושי זה מנימליזם. טעם יחיד וחזק, מנה אחידה וארוזה היטב.
אבל זה לא נובע מכך שהיפנים הרבה פחות רגשיים ויותר שכלתניים. זה כי הם מסוגלים להעריך רגש בצורה מדהימה.
הם לא אקספרסיוניסטים בצורה מתפרצת ועוצמתית. הם נורא מתכנסים. הם מעדיפים לחוש היטב את מה שקורה ולא להיזרק לעולם של המון צבעים ולהתבלבל. הסדר והדידקטיות מאפשרים להבין יותר טוב מה אתה חש.
על כן האוכל היפני מינימאלי. אתה לוקח עלי וינגר, תובל אותם בסויה וצובע בעזרתם כמו מכחול את הדג שלך ואז מכניס אותו בפה ומתמקד בטעם, איך האורז מתפרק ונמס מהמיצים שסוחפים את הגלוקוז, הדג שוחה בפה וממלא את החלל בחיות, הסויה חודרת לשורשי הלשון עם העצמה שלה.
בעיני כדי להבין את המחשבה שלהם צריך לצפות באומנויות הלחימה שלהם.
אייאיידו היא אומנות חרב שהתפתחה כשהתחילה תקופת השלום הפנימי ביפן והחרב הפכה לכלי סימבולי.
כמו אייאיידו, גם גינון, קליגרפיה, בישול, תה, סידור פרחים וריקוד מתורגלים באותה חשיבה ולאותה תכלית. עבודה איטית בה שמים דגש על כל חלק בתנועה. הנשימה, התחושה, העולם סביבך, שרירי הגוף. התודעה היא ברגע. הם מתורגלים בצורה מדידטיבית לכל דבר. על כן המון בודהיסטים יכלו להרשות לעצמם לעסוק באומנויות אלו. כי התכלית הייתה מדיטציה. תרגול התודעה. והיפנים שמו המון דגש על תודעה. עוד לפי שדקארט חשב אם הוא קיים ומה זה אומר על החשיבה שלו וההכרה, הם עסקו בכך. מנסים לעמוד על תחושה ותודעה והמקום בה היא מתמקדת ואיך זה משפיע על הגוף.
זה למה הם נלחמים הרבה יותר יפה מהערבים. זה למה האוכל שלהם הרבה יותר מוצלח בעיני. הוא מנותק מסערות רגשות. אדם שאין לו בלאגן במוח ומוכן לנתק עצמו לחלוטין מהמחשבה ולהתמקד בעכשיו ייהנה מהחוויה הזו. מהצבעים, האוכל, ההגשה, הריח, המוזיקה.
זה אחד הקשיים שלי באומנויות היפניות. אני אדם חושב. אני מנסה להבין את הטכניקה לפי מה שנחשב הגיוני כשאני צריך לחשוב מה מרגיש נכון. מה מרגיש טוב בגוף.
הלמידה היא לא פעם כאשר מישהו מבצע עליך טכניקה ואתה מסביר לו איך היא מרגישה יותר חזקה.
לא פעם העצה הכי טובה שיכולים לתת לך היא צורות למקד את התודעה שלך במשהו, איך לרוקן אותה או למקד אותה כפי שתמקד אותה בצורה מסוימת.
באימון האחרון למשל נאמר לי לעבוד כאילו אני נותן אגרוף. אחרי זה כשהייתי אוקה והייתי אמור לתקוף נאמר לי לא לחשוב על לתקוף אלא לתקוף כי כשאתה אומר לעצמך "אני אתקוף", אתה מפגין סימנים מוקדמים למתקפה שחושפים אותך. בכל זאת, בימים שאני עייף לא פעם אני במיטבי פשוט כי אני לא חושב.
זה למה אני אוהב סושי. זו עבודת התחושה מצוינת. במיוחד התה בסוף. כשאתה עובד על נשימות ויציבה תול כדי.

ובאותה נשימה, מה ההבדל בין היפנים לאירופאים? קשה לומר כי אירופה מפולגת לעמים שונים ולתפיסות שונות. הגרמנים יותר אנליטיים, הצרפתים יותר הוגי דעות חופשיים והאנגלים אמפיריים. במילים אחרות, האירופאים חושבים.
זה מאפיין בעיני את קולנוע האוונגרד והקולנוע האומנותי. אני לא מאמין שיש שיהנו ממנו בפן הרגשי. שהוא מרגיש טוב. הם צופים בחרא הזה כי זה מעורר מחשבה. במידה מסוימת כמו כלבי אשמורת. הסרט לא צפי מהבחינה החושית. הוא לשכלתנים שאחרי זה אוהבים להדיין עליו. היופ האמריקאים נוטים בעיני לעולם הערבי. עולם צועק בהמון רגשות שקשה למקד ולעקוב אחריהן.
לא פעם זה מוביל את האירופאים להתנגשות בין מה שמרגיש טוב למה שנחשב לטוב. תפיסות סותרות. הפיזיקה ששולטת בעולם אינב אינטואיטיבית או מותאמת לתפיסה האנושית. היא מצוינת ושכלתנית.
מה יותר טוב? ובכן הלחימה האירופאית הביסה את זו היפנית בסוף פשוט כי המח מתאים למציאות. אומנויות הלחימה היפניות טובות מהמערביות כי משום מה לא מיישמים בהן פיזיקה יישומית או סטטיסטיקה. האומנות היפנית בעיני הרבה יותר מוצלחת. הציור, האוכל, הלחימה, הנגרות והגינון. ייתכן ויגיע יום והמדע יצליח למפות את המח בצורה כל כך גאונית וכך נוכל לייצר אומנות איכותית ויוקרתית בלי אומנים. למעשה זו אחת השאיפות של האירופאים שנים. עוד מאריסטו.
הם גם הביאו לא מעט הברקות. אבל הם עדיין לא נחתו בנקודה שקובעת מה יהפוך את האומנות להצלחה או לכישלון.

נעבור הלאה, על אונס כתבתי בגלל הזבל ששודר לאחרונה בעובדה.
אני לא מרגיש בנח כשעוסקים באונס. אני מפחד להיות אשם, אני לא מסוגל להאשים את האנס, אני מפחד מהיצרים שלי. יותר מהכל זה שינוי הפאזה החד שזה יוצר.
רב האנסים, לעומת מה שפמיניסטיות יספרו, הם חברים קרובים ואנשים שהם לא חלאות.
אין תכונה שהיא באמת טובה אן רע בצורה אבסולוטית. מי שקמצן הוא משקיע נבון, אדם מוסרי הוא צהוב, עריץ הוא פיקודי וכן הלאה. האנס הוא אדם אלים. הוא רוצה משהו ומאמין שבעזרת כח הוא יוכל להשיג אותו ועל כן הוא משתמש בכח. זו אפילו לא אמונה כמו שזה הגוך שצועק לך זאת ואתה לא יכול לשלוט בזה.
אבל האלימות מתגלמת באסרטיביות, ביטחון עצמי גבוה, ספורטיביות בחברה. הריאיון בעובדה הוא הוכחה ניצחת של זה. רבים היו מגדירים אותו כמלח הארץ, אז איך סטה? הוא לא סטה. ככה מלח הארץ נראה. השלושעשרונים והגולני למינהם הם אנשים אלימים לרוב שקיבלו לזה ביטוי חיובי בחברה. הם יאנסו? תלוי בגודל הגירוי כלפיהם ותלוי ברמת האלימות שלהם.
והוא ספציפית ממש פסיכופת. זה עזר לו כנראה בצהל וכמאבטח. כמה אנשים אתם מכירים שבזמן שיכרון גוררים אישה, מרביצים לה ואז תוקפים אנשים סביבם? משקרים בחקירה? כנראה שאפס.
אז האישה אוהבת את הגבר. אם לא כבן זוג (כפי שבדרכ קורה) אז כחבר קרוב, כאיש משפחה וכן הלאה. והוא לא מסוגל להתמודד עם זה בכלים רגשיים אז הוא תוקף. ומה כעת? היא צריכה לשנוא אותו כמובן. אבל אני לא אוהב את השינוי החד הזה. פשוט כי הוא הכאיב לי בחיי כשזה קרה לי (כמובן לא בשל אונס, הקרב שזה בהחלט מוצדק בו).
הסיבה השנייה היא הקשר שלי לאלימות שאני מפחד שיגלוש לצדדים אלימים.
העולם שלי מבוסס על כח. המשיכה המינית שלי, התפיסה שלי של אנשים, האמונות שלי. על יכולות של האדם. אני שונא אנשים שלא מועילים לחברה, בטלנים, עניים, טיפשים. אני לא מסוגל לסמפת מחוסרי בית כי אני מאמין שהם הגיעו למקומם כי הם חלשים ואין לי סימפתיה לחלש. בעיקר חוסר הערכה.
אישה סקסית היא אישה עם כח. כזאת שמסוגלת להחליש אותי.
חברה צודקת היא חברה ששמה את החזקים בשליטה. אני לא סובל את התורות הסוציאליסטיות. לא מעט מהן לא מקבלות אמת אחת: מי שחלש מגיע לו לקבל פחות. הרשע בדרך כלל מקורו בטיפשות שמובילה לכך שאדם לא מסוגל לראות עצמו כחלק מהחברה ואת מעשיו כמזיקים לה ובסופו של דבר לעצמו. הטיפשות מובילה להחלטות שגויות ואדם בנקודה חזקה טיפש יזיק לכולם.
אני מקשר בין נבארות, חולשה גופנית ורשע. אני רואה את זה בצבא ובחיי. הערסים הגועליים בדרך כלל לא עובדים, מזיקים, וטיפשים יחדיו. אני לעומתם למשל כן תורם לחברה המון. אך מכיוון שלא רוצים לבצע איפה ןאיפה לפעמים נותנים לנו את אותו יחס. למה בעצם? לא מגיע להם. בשופ מקום בטבע זה לא קורה.
ובמדינה? למה כל של אדם טיפש יהיה שווה כקול אדם נבון? ככה פוליטיקאים גרועים עולים לשלטון. כי בדמוקרטיה מועסק האדם שמוכר עצמו בצורה הכי טובה בעוד שבחברות מקצועיות למשל נבחר אדם לפי כישוריו כי מעסיקיו הם אנשים משכילים וחריפים.

נקשר את זה לחצרוני.
התקשורת צלבה אותו לאחרונה שלא כשורה. כן, הוא תובע רבים הוצאות דיבה, כן, דעותיו שנויות במחלוקת, כן, הוא לפעמים גזען אבל וואלה? הוא יותר אינטיליגנט מרוב האנשים שתקפו אותו.
זה התחיל בערוץ 2. אף אחד לא תקף אותו על טיעוניו. משם זה גלש לתקשורת שלא מסוגלת להכיל דעות מורכבות. הם קיטלגו אותו כגזען.
הוא לא גזען. חצרוני מאמין שצריך היה פשוט ליצור ועדה שתוסט עליה ארצה על פי איכותו של האדם. התעסוקה שלו, השכלתו, הקשר שלו למדינה. הוא בעצמו אומר שזה לא לפי מקור עלייתו. יש לי נקודות מחלוקת איתו. המדינה מגדירה עצמה כמדינה יהודית ועל כן צריכה לאפשר ליהודים לעלות. גם אנשים חסרי תרבות יכולים להניב תועלת בתור פועלים טיפשים אם ידעו את מקומם (וגם על אף שאנשים חכמים בדרך כלל עושים את העבודה שלהם הרבה יותר טוב).
אבל תראו איך המדינה הזאת נראית היום. העלייה הערבית ארצה סיפקה בעיקר חרא. תרבות גרוע, אנשים עלובים וברבריים ועוני. זו לא גזענות להודות שהיו עליות מוצלחות יותר מאחרות בהתאם לתרבות. גזענות זו אפלייה על פי המוצא. הכללות גזעיות אינן זהות להכללות גזעניות והן לגיטימיות.
אני זוכר שבשבוע הזה העמידו את חצרוני מול איזה בונדק אחד ברדיו של שסניקים. משעשע במיוחד. בונדק היה הראיה הכי חזקה לטיעונים של חצרוני. הוא עצמו דיבר שם יפה.
אבל כמובן שזה לא יהיה תגובה על חצרוני בלי לאשרר את הערכים שהקהל הפחדן בארץ רוצה כל כך לשמוע אז הנה תהנו: חצרוני לא יודע להנהיר את הטיעונים הלגיטימיים שלו והמאוד לא גזעניים ונשמע כמן גזען טיפש. הוא עלוב שהוא משתמש בתביעות להשיג את מבוקשו. הוא נאיבי באמונה שלו שאפשר להקים מדינה בלי שכבה חלשה של פועלים.

השבוע היה משהו מעניין. אני מלמד מישהו בצבא אנגלית ומתמטיקה. אני נהנה ללמד ולהסביר. כאמור, אחד החלומות שלי יהיה תלמידה לאייקידו שאני ממש מחבב (לא בהכרח המשקית, המשקית היא אפשרות מצוינת כי אני נהנה איתה אבל היא רק הדוגמה הכי נהירה לחלום).
כשהוא קורא כמו עילג משפט משפט באנגלית אני קולט שאכפת לי מההשכלה שלו ואני משקיע בו כמו אח קטן.
אני ביזבזתי עליו כל הפסקה שלי בשבוע האחרון. וזה לא היה סבל. עשיתי משהו שהרגיש לי טוב וזה היה בשבילו.
הקטע המעניין הוא זה: הקדשתי לו יותר זמן משאני יכולתי להקדיש לאחי הקטן השבוע. אני חוזר הביתה בחמש ואני לא רואה אותו מספיק כדי לדאוג לו. מה אני יכול לעשות?
אז עולה לי האופציה לבקש לצאת בשלוש מעתה מהצבא. אני שוקל את זה. תפסתי כבר מעמד בבסיס. כזה מעמד שאני לא נגעתי בכלי עבודה עד יום חמישי פשוט כי העבודות שלי הן באחריות גדולה יותר. מיפויים, קבלנים והיערכות הגס.
בפיקוד על הצוות אני עדיין מתקשה. אני פשוט לא רוצה. הם חיילים גרועים שצריך להקדיש להם מאמץ שאין לי.

השבועיים האחרונים חייתי בעוני מחפיר עם הוצאות אללה יסטור. לא יודע מה לעשות עם זה. יש לי תקציב 100 שקל בחודש הזה. אני שוקל לעבוד בסופשים באיזו עבודה כל שהיא מעניינת. אני אחפש משהו.