הפנתאון וחדר בקרה

"מה ההבדל בין המשקית לידידה?" שאל אותי הפסיכולוג היום. במפתיע במילים אלו בדיוק. הכינויים נדבקו והפכו אותן לדמויות.
בהתחלה גימגמתי איזו תשובה חצי אפויה. ללכת לפי הרגש וכל החרא המטומטם הזה. פתאום משהו חדש נגלה למודעות שלי. אולי לא ממש חדש אבל מספיק חדש שנדבר עליו.
אני זוכר שנכנסתי למשרד ת"ש בפעם הראשונה או השנייה ואתם יודעים איך הוא נראה לי? כמו פנתאון. כולם שם מחייכים, מוצלחים, חברתיים.
כנראה וסביר להניח שזאת הייתה אז הקצנה אבל יש בה תחושה מסוימת. כידוע מהרקע, אני לא חברותי. לא הסתדרתי בתיכון. משרד התש הזכיר לי את התיכון. את הקליקה של המוצלחים. צופיפניקים מאושרים או חרא כזה. אנשים שיוצאים זה עם זה בסופי שבוע כשאני הולך בלילות לדשא ומתרגל מכות לעץ.
השוויתי אותה אתמול בלילה כשהייתי אמור לישון וכתבתי כמו אידיוט ועכשיו אני שפוך מעייפות בגלל זה לפאם... זו האסוציאציה. הם למעלה מסתדרים זה עם זה ומחייכים ואני עמוק למטה במעמקי משרדי האחזקה עם הרוסים העקומים שלי. הידידה הייתה לפחות כמוני. בצבא אני נותן שרות. מבחינתי אני נמלה שמתרוצצת בבסיס ודואגת לדברים מאחורי הקלעים.
מה אני מחפש בנשים שאני אוהב? להיות חלש לידן. לראות את העוצמה. מבחינתי אחת העוצמות שלה הייתה זו.
זה משתלב גם עם הברכה שכתבתי לה ליום ההולדת. זו גם אחת הסיבות כנראה שחשפתי אותה מלכהתחילה לפה.
ומנגד, העליבות הזאת שאני מתהדר בה, או יותר נכון נמשך אליה, באה במחיר בכיוום אחר במערכות האלו. השוויתי עצמי רבות להפייסטוס. יוצר תכשיטי האלים המגושם. הנפח. וכשאין לי מה להציע, במה אני טוב?
זו אחת הסיבות שאני מרגיש לא בנוח לידה כיום. אני מרגיש שאיבדתי את מה שיכולתי לתת. זה דיסוננס בין מה שאני מצפה שיקרה לבין מה שקורה. ייתכן שהיא נהנית להיות איתי בכל זאת... אבל בלי הערך האינטלקטואלי אני מרגיש חסר פונקציונאליות.
זה מצחיק אבל דווקא הכתיבה על זה גורמת לי לשנות פאזה. נראה מה יהיה בסופו של דבר.