יום חדש נפלא

אני לא סובל את אריק ברמן. זה לא רק קול הקרפדה שלו כי כפי שכתבתי, אני חושב יותר משאני מרגיש אז אני מסוגל להתמודד עם מוזיקה צורמת אבל המילים שלו בשירים שאני שומע בדרך כלל נדושות. כמו אלו של זמרי המזרחית. הן יפות אבל רואים שהן בעיקר נכתבות כדי לשווק חומר שאנשים ישמעו. אין איזו אימרה ייחודית המוגשת היטב.
אבל התחייבתי להעשיר לעצמי את הספריה המוזיקאלית ומישראלים תמיד חסר לי. אני שומע ננסי סינטרה, נינט טייב. ננסי מוצלחת בהרבה כמובן אבל הן שתיהן הנשים העוצמתיות מבחינתי. ההבדל הוא שנינט יודעת לעשות רק קאברים ממש טובים ולננסי יש תוכן משל עצמה.
פינק פלויד אני שומע ומחפש נקודות התחברות, קווין שמעתי בעבר וכעת אני מנסה להחזיר.
שלום חנוך מצאתי כמה דברים שאהבתי אבל לא הרבה. אני צריך לחפש עליו יותר. יוני רכטר ניסיתי כי אני אוהב גאז אבל עוד לט מצאתי את זה אצלו.
יש לי את סוני בוי וויליאמס ובוב דילן על המפוחית ולאונרד כוהן שאני צריך לחפש יותר.
המשקית המליצה את יוני בלוך ואריק ברמן. לבלוך אמור להיות בלדה מתמשכת מעניינת אבל למיטב ידיעתי מוזיקה בשבילו זה יותר חלטורה מכל דבר אחר. ברמן מנסה להיות אומן ורואים את זה על כל הדמות שגיבש אבל עוד לא ננעלתי עליו.
אחותי השמיע לי את יום חדש נפלא שלו בצחוק. היא אומרת שברמן זה למתבגרות. במידה מסוימת יש בזה משהו. כמו sum 41, אבריל לווין וoffspring (כאשר האחרון עוד איך שהוא אוכל).
אבל משום מה התקשיתי לשנוא את יום חדש מופלא. זה מהשירים שלו שאני רוצה לשמוע יותר. הנה הנקודות שעניינו אותי בשיר:

לבית הראשון אני מאוד מתחבר כי הוא מזכיר לי את עצמי. מדובר בגיבור (שמתם לב שהתרגום לפרוטגוניסט כושל? פרוטגוניסט לא חייב להיות הירואי ויכול להיות מאוד עלוב, מה שעושה פארוטגוניסט למוצלח זה אם אפשר להתחבר אליו, אם הוא אנושי) פאסיבי. מנסה להתנצח כמה שפחות.
העבודה מתישה אותו.
הוא פונה לאומנות להשתחרר מהתסכול שאופף את חייו. הוא לא מסוגל לריב עם הבית שלו, מקור הבעיות שלו בבית הזה, אז הוא משתמש בדמויות שטוחות יותר כדי לבטא את הכעס שלו. ברביות וחיילי צעצוע הרבה יותר פשוטים מבני אדם.
כל יום הוא כותב. האומנות שלו הפכה לתיעוד של חייו.
אחד הקשיים הכי גדולים שלי בחיים הוא מהבית. המאבק שלי עם אמא שלי, החינוך של אח שלי, הקשר עם אחותי שאני צריך לחזק והריחוק מהתם שנובע מכך שאני לא מסוגל לתת לו את אהבה שמגיע לו.
הוא חיפש השבוע פיתרון לדילמה מוסרית שהייתה לו. הייתה לו תחרות דיבייט (משהו שאני דחפתי אותו לפנות אליו) והיו לו לבטים האם להפיל את היריב שלו ולהשפיל אותו בכך אבל לנצח אותו או לוותר. הוא ויתר. הייתי קר ואמרתי לו שזה בינו לבין עצמו הדיון. תאכלס אני צודק אבל יכולתי להיות יותר בונה. הוא מחפש אותי ואני לא שם בשבילו. הריחוק הזה מוביל אותו לרוץ יותר מהר כדי להדביק אותי אבל אני עדיין לא שם. אולי זה לחיוב כי זה מובל אותי להישגיות אבל זה גם לשלילה כי חסר לו ביטחון בעצמו.
לאחר מחשבות רבות ביני לבין עצמי הגעתי למסקנות לגבי הבית. זה מצחיק, פירשתי את המשקית ומהפירוש הזה הגעתי למסקנות על ילדותי. היה פשוט עניין של להביט על הנתונים. הייתי רעב ליחס ביסודי. לא בגן, בגן הייתי מופנם אחושרמוטה. ביסודי חיפשתי מגע אנושי. זה תורגם מאוחר יותר לעיסוק מתמיד במיניות. זה הריחוק מההורים. לא היה לי מספיק מהם וכשהיה לי הם לא הבינו אותי. הם לא ניסו? פשוט לא הבינו. כשאמרתי להם בגיל שמונה, מדוכדך שאני צריך פסיכולוג ואמא שלי נפנפה את זה בכך שהיא פסיכולוגית לכל דבר. כששאלתי שאלות בפילוסופיה בגיל עשר וגלשתי לגישה של עולם האידאות של אפלטון משולבת עם התפיסה הדתרמניסטית ובמקום לענות לי את כל אלו ולהסביר אמרו לי, "מאיפה אני יודע? תחפש בויקיפדיה?" כל הזמן שלחו אותי לויקיפדיה. אני יודע כעת את התאוריות האלו היטב ובכל זאת, לא הסבירו לי.
הם שניהם עבדו ואני הגעתי כל יום לבית ריק וסבא שלי חימם לי אוכל. משם הכל תורגם.
ודווקא בזה אני לא נוגע. פה אנחנו שונים. הדמות בסיפור נוגעת בזה כל הזמן כמקום מפלט ואילו אצלי המפלט הוא שכלתנות או רגשות לכיוון אחר. אני כותב על לחימה, על חינוך, הצבא וכמובן שהמשקית.

ואם כבר המשקית. הוא מתחיל עם מישהי ןזה הולך אבל רודפת אותו בחורת העבר. ממנה שם הוא נפרד מסיבות אחרות. הוא לא רצה לנטוש אותה כי הוא פחד להיות לבד. מנגד, הוא לא הצליח לפתור איתה את הבעיות כי הוא לא מסוגל להתמודד עם אנשים. הוא סביל. הוא חי באשליה שהקשר איתה היא מצוין ושהיה מאושר אבל כשמסתכלים על המציאות הוא שבור. היא עזבה בסוף והוא לא עצר בה. אבל זה רודף אותו מה יכול היה להיות והרגשות עליה ולכן הוא לא מסוגל חנוע בחיים קדימה.
ואני? לא מסוגל לצאת עם נשים אחרות וגם לא עם גברים. אני מנסה ומנסה אבל חסר משהו חשוב. חלק מזה הוא הפחד שזה לא מה שאני נמשך אליו למרות שעליו התגברתי, חלק מזה הוא העובדה שאני לא מסוגל להיות חלש ליד בני אדם, המון מזה זה היא. לא היא בעצמה ולא הקשר איתה. העובדה הפשוטה שאני רוצה משהו שמרגיש כמו מה שהרגשתי כלפיה. כמו שווארמה מהקטע הקודם. שיציף אותי בבלאגן שלא אצליח לעקוב אחריו, אאבד עצמי מלכת ואשמט לקרקע במהירות. אעסיק עצמי בגירוד המטריד הזה ואחקור אותו עוד ועוד. לא אותה, את הרגש הזה. אכתוב ואכתוב ואכתוב על מה שהוא ואנסח במילים מגוונות את ה"אני אוהב אותך" שלי. זה מה שאני מחפש. זה מה שאיבדתי.
אולי לא נאבד. לא בצורה הסבילה. אני לא גיבור סביל פה. אני אקטיבי מאוד. איבדתי אותו בכח. ניתקתי את הרגש הזה מהמערכת, כפיתי על עצמי לחםש נשים אחרות, להעניש עצמי על כל מחשבה עוצמתית עליה. זה הצליח. אני כבר לא חש עליה אותו הדבר. כעת אני חש בעיקר פחד לאבד את זה, אהבה רבה אליה, רצון לתת לה כדי שתהיה מאושרת וידידות מיוחדת..

ופה הטקסט מעצבן אותי. פה הוא כבר באמת הופך לילדותי. זה עולה לו בבריאות ובחופש? אומרים את זה רק הצעירים ביותר. אלו שלא התנסו באמת בעצמאות.
אתה עשוי לשנוא אותם אבל אתה תשתוקק לעזרה. גם על חשבון החופש. כשתחיה בדירה מצומקת בלי תקציב ובלי יכולת.
כשתייבש עצמך עם נייר מהשירותים בצבא כי אין לך מגבת, כשתמשיך יום גווע ברעב כי אין לך כסף לקנות אוכל, כשתשקר, כשתתמודד עם הבנקים וחברות הסלולר בלי טלפון או אינטרנט.
כשכלי התחבורה שלך הוא אופניים כי למי יש כסף לאוטו? והן מתקלקלות כל פעם.
ואז ישאלו אותך, למה אתה לא אוכל? למה יצאת מהמקלחת רטוב? ואתה ממציא תירוצים חצי אפויים. הם יודעים שאין לך גרוש וגם אתה יודע. ואתה מחייך ומספר להם על המשכורת המנופחת שלך שרובה הולכת על סופר ומיסים. הם באים לקנות לך בורקס בשקם או לעזור לך בדירה ואתה מרחיק אותם בכעס כי אתה לא מקרה צדקה.
אתה מת למישהו שיבוא פעם ב עם הכסף ולא מזיז לך החופש. גם אם תכעס עליו.
וזה היה נכון במיוחד כשהייתי חייל בודד. כשאתה מת לכלבה שלך ולשטויות של המשפחה. כשהים מלחשש את השמות שלהם ומצייר ציור סוריאליסטי מהחלומות שבחיים לא יקרה עליך עם אבא שלך שותה בירה על אדן החלון, אתה קורא ספר ואחיך רצים במדרגות לשם. השמש מלטפת אותך, הכלבה נלחמת לתשומת לב ממך.
ואתה מת לאבד קצת מעצמך. להרשות לעצמך לוותר ולנוח. לקבל עוד חמישים יום ריקים למלא אותם במטלות שלא הספקת בבית. הניקיונות, הבנק, הסופר.
מביט על המדף הגדול מלא במוצרי פינוק ומה אתה תקנה? את הבסיס. כי אין לך כסף ליותר. מנסה לחשב אולי תצליח לדחוף פנימה איזו עוגה קטנה לשבת או חטיף אבל אין. התקציב מהודק כמו מחוך של זונה.
והפנטזיות מתממשות בצורה הרבה יותר קודרת כשאתה נזכר למה נהנית להיות בודד.
יושבים אתה, אביך ואחותך על המרפסת. הוא שיכור מיין. השתיקה מסתירה את המבוכה. משהו מתבשל באוויר שאתה לא רוצה לשמוע.
ודווקא עכשיו ברעש הכי גדול אני הכי בודד. לא רוצה לחזור לבית אבל רוצה את התמיכה שלהם. לא מתכוון לבקש אבל מת לקבל אותה.
עוד נאבק בשיניים על כסף שאין לי. כותב כתבות בשקל באחד בלילה בשביל גרושים.
אתה יודע שאין להם. הקורס באוניברסיטה מתחיל ואתה רוצה ללכת אבל לא יכול להוציא על זה כסף.
נלחם שהאופניים שלי לא ימותו עלי וזה בקרוב קורה. כל פעם שאני מחליף גלגל או פדאל שנשבא הוא אומר לי להיזהר שאני נוסע עליהן כי כל החלק הקדמי כבר שבור.
ובכל זאת יש את החלום הזה שאני אוכל להיות חופשי מכל מחויבות ולקרוא ןלהתאמן כל הזמן.
אני דוחף למאמן כסף בכח ליד כדי למלא את החוב שלי ולנקות ממני את האשמה. שלא ירחם עלי. אני מסוגל לעמוד על הרגליים לבד. אבל תוך כדי הוא משקר לי ודורש חצי מהמחיר ואני יודע את זה אבל גם אני משקר לעצמי ומשלם חצי מהמחיר.
אבל אתה מסתיר. הוא את הסמים והעגיל שנועדו לסלק את התסכול כי הוא לא מסוגל להיאבק. אני פשוט את המחשבות המטרידות. את זה שאין ליבאת הכסף אפילו מההורים. את הכעס שלנו עליהם.
את מה שאנחנו מרגישים.
אני מחייך לחבר החדש של אמא שלי. שייקח אותה לקונצרטים ולהופעות. שתהיה שמחה. רק לא תמות רווקה.
וזה טוב גם לנו. הוא ארנק מהלך בשבילי. מביא לאחיי פסנתר, מכחולים לציור ולפטופ. ממש הברון. חורק בשיניים משנאה אליו על התפיסות הפוליטיות והפילוסופיות המטופשות, על ההומאניות שלו, האצילות המזויפת וכמובן שעל כך שלמרות הכל מצליח להרוויח מיליונים.
וכך אני נוהג עם כל החברים של המשפחה. כמו חיילים עם תועלת.

ההבדל הוא בכך שהדמות משקרת לעצמה שהכל יסתדר. אבל איך יסתדר כשאתה כזה סמרטוט? אפילו לא מסוגל להילחם עם ההורים שלך?
הוא מדמיין עתיד יותר טוב כמפלט מההווה המסריח.
אני? אני פשוט לא יודע. אני מקווה שיהיה טוב.