מגיע יום בו אדם נשחק מהמציאות הרגעית והוא מחפש משהו יותר עמוק למלא את חלל המח שלו. איזו ישות על טבעית לסגוד.
אז הוא מוצא אישה. דמות בצלמו ובדמותו לאהוב. היא יפה ומושלמת. עדינה, מיישירה אותו לדרכו. מלמדת אותו טוב ורע.
אבל כפי שהסברנו, אישה אוהבת את ילדה. זה צורך הישרדותי כדי שהנער ישרוד ויגדל להיות מלך ולהביא לה ילדים ואת האדם זנ לא מעניין כי בראש מעייניו תמיד הייתה האישה ורק איתה רצה לממש את אהבתו.
היא בגדה בו לטובת ילדו.
אז האדם פונה לאהוב את הילד. וזה מקסים איך הוא מחזיק את בנו בידיים ומחנך אותו וקונה לו ספרים ואז קורא אותם איתו ומחנך, ומטפח ומקדש.
אבל הילד בוגד בו כי תכלית הכל זה הצלחה והבאת צאצאים. אז הילד מביא אישה לביתו ומגרש את אביו
וחש נבגד מחברו, האדם פונה לאומנות. הוא מקדיש את עצמו למשהו עילאי יותר ממנו.
הוא משתמש בעט כנשק מול העולם ולבסוף הנשק הופך לעולמו. הוא חוקר אותו, לומד אותו ומשתמש בו לביטוי. אורח האהבה הופכת לאורח משלח היד כשזה הדבר היחיד שמעסיק את מוחו. וטוב לו. כי כל יום הוא מסע והדרך סלולה היטב וכל שעליו לעשות זה לעקוב אחריה.
אבל האומנות לא ברורה כאישה ויותר דורשנית. היא מגרדת את אישיותו והכל נעלם. והוא כבר לא מבין אותה וקולט שכל התפיסות שהחזיק שגויות כלפיה. איך היה טיפש כשהחזיק בעט לראשונה.
ואחרי שהיא שברה את כס מלכותו וגזרה את שיערו היא הותירה אותו בלי כלום. הנזירות שלו נראית ריקה כעת. הוא חש טיפש ועלוב לפניה.
אז האדם פונה לדת. כי יש משהו עילאי יותר מכל אלו שיכול להדריך אותו סוף סוף. והוא שמח לעת עתה. נושא תפילה כל בוקר, צהריים וערב לגדול מכולם ובין לבין בזמן שנותר קורא פסוקים שוב ושוב עד שהופכים להיות חלק ממנו.
אך המציאות חובטת בו שוב. המוסר האלוהי בוגד בו, היא ממרה את לי דבריו. אז כעת הוא בטוח רק בקיומו אבל לא יכול להכנות לו שום תכונה ושום מילה כי כולן שקריות. ואז מה הטעם באלוהים? מה הטעם בדת?
ובייאוש כבד זה הוא נזכר בספרים ומתחיל ללמוד. הוא מקדיש עצמו לידע. רק חוקר כל חייו. וזה טוב. הכי טוב שחווה עד עתה. הכל ברור כעת והגיוני.
אין סיכוי שזה יהרס כי הרי כל מה שקיים הוא המציאות ואם אתה סוגד לחקר שלה, היא לא יכולה לבגוד בך. אתה נופל על ארבע ומנשק את רגליה והיא מעניקה לך סוף סוף טיפת רחמים.
עד שאתה מגלה שהחושים שלך מתעתעים אותך. התפיסה שלך שגויה. הכל שגוי. ההסברים מוטעים.
לאדם לא נותר כלום למעט עצמו.
אחרי שנים שהחכים הגיע למסקנה הסופית שאין מקום לאידאלים במציאות כי היא תמיד מתנגשת איתם. אך הוא לא יכול לחזור לעולם התענוגות כי הוא מחפש משהו מרומם יותר. אורח חיים קדוש.
אז כל שנותר הוא פשוט להתנתק מהמציאות. כי היא מרושעת ופוגעת בו ומאכזבת את השכל שלו כל פעם מחדש.
אז הוא מתכנס בעצמו וב"אני חושב" שלו.
וזו המשמעות של אותם בני אדם כשהם אומרים: "אני אחלום לנצח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה