מבעד לתודעה והאידאה שאליס מצאה שם

רצתי אליה למשרד בחיפזון. היא ישבה שם בכיסא שלה המרוחק מהכניסה עסוקה בענייניה.
"שרי!" היא הסתובבה אליי.
"מצאתי את זה סוף סוף! הבנתי!"
"מה הבנת?"
"אני רוצה לקחת אותך לשם. את תביני את זה."
"מאמי, אני לא מבינה, לאן?"
"למקום שאת מכירה כל כך טוב מהסיפורים שלי אבל בחיים לא ביקרת בו."
"נו... אין לי סבלנות עכשיו, יש לי מלא עבודה."
"קומי, קומי"
תפסתי את ידה והצמדתי לקיר.
"עצמי את עינייך ותעכבי אחר הקיר.
המח של כל בני האדם בנוי מציפיה. אנחנו יודעים שהמציאות קיימת אבל יש משהו שאנחנו רוצים יותר ממנה ומשהו שאנחנו רוצים לברוח ממנה. מכאן נוצרים הדימויים שלנו של טוב ורע. מאבי טיפוס בדיוניים של שלמות מוחלטת וכיעור מוחלט. ואיפה שההרגשה נעלמת,"
קרבנו לסוף הקיר ואל מחוץ למשרד. חושך.
"התבונה מתחילה לפעול."
"איפה אנחנו?"
"זו התודעה שלי."
"כלומר כל זה חלום."
"נכון."
"גם אני."
"כמובן."
"ומה גילית?"
פתחתי דלת בחושך המוחלט והדלקתי את האור. נכנסנו פנימה לחדר בו מסודרים על המדפים בובות שונות. היא זיההת חלקן.
"את מזהה את חלקן. עם חלקן שיחקתי לבדי פה. הם כולם אני. לפחות מי שאני רוצה להיות. השועל, הנזיר, המדען, הלוחם, האל, האלה, הנפח, האומן.
לפעמים אני חלק מהם לשבריר שנייה אבל אף פעם לא הם בצורה מובהקת. זה למה הם קיימים רק פה בחדר הקטן והצפוף הזה שאפילו אני לא מסוגל לגשש בו מקרוב."
היא תפסה אחת מהן והביטה בה מקרוב. של האומן. הוא גרם לה כאב ראש. כשמחזיקים בהן הן מתחילות ללחוש לך כמו בובות וודו. גורמות לך לרצות לשחק בהן יותר. הן משחיטות אותך במידה מסוימת. ממיסות את מי שאתה. אתה נכנס לעולמן ומסתחרר. כשהיא מסתכלת מקרוב היא רואה שרק חלקים מהם באמת קיימים, בפיסול יש שברים שמונעים ממנה לראות הכל.
"אני לא אוהבת אותן."
"אני סולד מהן. יש רוע בשלמות הזאת."
התקדמנו הלאה. החזקתי את ידה והבטחתי לה ביטחון שווא. ירדו במדרגה אחת ואז צללתי לתהום שידעתי שקיימת שם. היא ניתקה את ידה במהרה וראתה אותי צולל ואז החליטה להצטרף אלי.
נחתנו על רצפה קשה מעפר.
על הר במרחק שנראה בבירור נשקף אדם ענק. קרניים, חזה מוצק, גוף כמעט סלעי וכנפי עטלף. זה היה דיכדוך במלוא כוחו.
"ומה זה פה?"
"המציאות כפי שהיא נגלית תחת עיניי לעיתים. בין התודעה לחושים יש את העולם הזה בו דבאים מתעוותים ומפורשים על ידי המח. האוויר פה מחניק מכור המצרף ששולט באזור וממיס את הטעמים, הריחות והתחושות של המציאות לחוויה אחת."
היא הביטה מעלה וראתה בשמיים, אלפי קילומטרים מאיתנו את הדלת ממנה יצאנו ואת האור הבוקע ממנה.
"לא רצחת אותו? למה הוא עוד שולט בך?"
"התקרבתי לחזה שלה. היא נרתעה. ידעתי אבל שסביב צווארה הוא כרוך. היא אפילו לא שמה לב. תלשתי אותו מהשרשרת. זה היה פגיון מזהב משובץ יהלומים. השחזנו אותו יחדיו והיא שכחה זאת.
"אנחנו הולכים להרוג אותו היום." רצנו אל ההר והוא עמד שם וחיכה. זינקתי ונעמדתי על גוםו כשאני דוקר אותו עמוק בלב.
הוא נאנק מכאב ונפל מדמם.
השמיים היו בצבע גועש סגול חזק. תנועה מתמדת בהן. מטה יכולנו לראות אדם נאבק מצמא קשה. הוא הזדחל על הקרקע וחיפש ישועה.
"לא כדאי שנעזור לו?" היא שאלה.
"בשביל מה? הוא אפילו לא עוזר לעצמו."
"איבדת את החמלה?"
"זה העולם שלי מא שרי. פה אין רחמים. רק כח."
היא ניסתה לגשת אליו אבל עצרתי ממנה לרדת מטה.
"הוא לא יקבל את זה. הוא ישדוד אותך וירצח אותך ויאכל אותך לפני שיקבל ממך מים."
"למה אתה חושב?"
"כי גם אני הייתי שם בעבר."
"אז מה השתנה? מה למדת עכשיו?"
הסתכלתי למעלה.
"זה מצחיק שדווקא החלשים מסתכלים למעלה ומשוכנעים שהוא קיים. דווקא מי שאמור היה להיות רק בשבילם ולא עושה כלום. וכשאני בנקודה העליונה הבנתי סוף סוף את קיומו."
עפנו השמיימה.
"למה התודעה שלך הייתה ריקה? אתה מצפה שזה יהיה האזור הכי גועש פה."
חייכתי.
"ניקיתי אותה לפני זמן רב. כשאתה בחוסר ציפייה, באי אמונה בטוב ורע, אז אתה לא יכול להתאכזב. בעולם של כוחות אתה לא יכול לצפות כי זה יכאב. זה קורה יותר מדי פעמים שאתה מקבל סטירה על הלחי."
הגענו לבסוף הרחק מהעולם. מהארץ, מהשמיים ומהחלל.
"פנטזיה נועדה כדי לספק תשוקה ליותר.
זה מסוכן לפנטז. השארתי אותה רק ללילות. רק לחלומות. לפני כל שינה הכנסתי עצמי לעולם ריק ואז מילאתי אותו והוא ליווה אותי לתוך השינה. משם טיילתי לבד דרך מחשבות פילוסופיות, מתמטיקה ואנשים.
הסיפורים נועדו רק כדי ללוות אותי לריק.
כעת יש להם שימוש אחר.
לכן אני יכול להאמין במשהו אחר."
היא ישבה על כיסא מלכות שמיים בשמלה לבנה. עיניה הכחולות הסתכלו עלינו מטה בחסד ורחמים. שיער לבן בוהק שימש לה כרעמה.
"אלוהים הוא פשוט השלמות המאחדת שכל בני האדם מחפשים בעולם שלהם.
"איך אני עזרתי לך למצוא אותו?"
"דכדוך שלט בהר ומנע ממני להגיע אליה.
האמונה שלך באלוהים בילבלה אותי. איך אדם נבון יכול להאמין בו? אך זוהי התגלמות התבונה. החכם מסוגל לראות את המציאות והנבון מסוגל לדמיין עולם טוב יותר.
את שואפת להגיע לעולם טוב יותר וזה הקסים אותי. לכן צדתי אותו גם. הוא נמצא פה."
האלה השיטה אצבע ונגעה במצחי וכך טיהרה את התודעה שלי. פתחנו עיניים. חזרנו לתודעה ושם העולם התמלא בצבעים ססגוניים. הלהבה בוהקת בו. חדרים רבים ממלאים את הבית הענק שנבנה שם.
קמתי מהמיטה. חזרתי למציאות.
התקשרתי אליה.