חבר ותיק גוסס

מתעורר באמצע הלילה. מכוון את האקדח קדימה, יודע שהוא נמצא שם ויודע שצריך להיות דרוך. הוא יושב מולי, מביט ברוגע כשהנשק מכוון לבית החזה שלו.
"שלום חבר ותיק" אומר דיכדוך.
הוא נראה רגוע היום אך לעולם אין לדעת. התיישבתי במיטה.
"אז מה הפעם? להתכונן לעוד רצף הלקאות?"
הוא התבונן בי בתבוסתנות.
"ייתכן שלא הפעם?" הוא שואל.
שנינו לא יודעים מה עושים כעת. האם זה אני שמעניק לו את התשוקה לענות אותי או שהיא נולדה בו?
"אין פגם שאתה רוצה להבליט? משהו לא בסדר?"
"תסתכל קדימה, מה אתה רואה?"
תמונה תלויה על הקיר.
"אני רואה שביל סלול בגן ירוק אל הרים נישאים.
אני רואה את העתיד."
"ועכשיו בכנות, בלי לשקר, מה אתה רואה?"
"אני רואה אותי ואת הבחורה ההיא שרודפת אותי. תמונת תקריב לפנים שלנו. זה ביום החתונה. היא מביטה לי בעיניים ואני מאושר. הכלה היפה ביותר בעולם.
אני רואה אותה במיטה בבית החולים בהריון. היא נראית נורא. מזיע, שמנה, השיער שמנוני. אבל אני עדיין נמשך אליה. אני לא יכול אחרת.
אני רואה את הילדה שלנו והילד לובשים גי ואני מלמד אותם הכל.
אני רואה עצמי שותה כוס ויסקי במגדל שן עם חליפה מהודרת מביט מטה וחושב על החרא שעברתי.
אני רואה את המורה שלי.
אני רואה את עצמי מסוגל לחבק את אחי הקטן וגם גאה בו. באחי הגדול אין ספק בכלל. אנחנו יחד עושים מנגל משפחתי והוא עם שעון יוקרתי וחולצת גולף מדבר עם אחד העובדים שלו ואנחנו מתחרים מי מרוויח יותר כסף.
אני רואה את עצמי מחבק את אמא שלי בלי לשנוא אותה ומסתכל לאבא שלי בעיניים בלי להאשים אותו."
"עכשיו תסתכל על עצמך עכשיו. מה אתה רואה?"
אני לבוש במדי הב' שלי.
"מכונאי מלוכלך משמן. ידיים שבורות ממאמץ. עיניים עייפות מעבודה. רגליים מגולחות. לא מוגדר עדיין כלום."
מבטו מטה. לא נראה שהוא נהנה מזה כמו פעם.
"נו באמת. זה הכי טוב שלך? בפעמים קודמות שרפת את נשמתי ואז שפכת לימון על הפצעים. צלבת אותי. פצעת אותי פיזית. זה הכי טוב שלך?
כן. אני מכונאי. אני אדם מסור לעבודתו עם אתיקת עבודה. אני רואה מכונה ומוצא את הקסם שאמרו לי שקיים.
אני אדם מבריק. אני הוגה. ויותר משאני מבריק, כי את מי בתאכלס זה מעניין? אני אינדבידואל אמיתי. אני חוצה מסגרות. מנתץ דוגמות. אני ניחן ביכולת מדהימה לנתח את עצמי. אני מסוגל לשלב בין תפיסות ואומנויות רבות. אני אומן לחימה מוכשר.
זה הכי טוב שלך?"
"זו בדיוק הנקודה, אני גוסס" הוא אמר בתבוסתנות.
"יופי."
"טיפש. לא יופי. רע. רע מאוד.
מי יבקר אותך כעת? מי ישמש לך התנגדות כדי שתצמח לגדולה?"
"אולי אני לא צריך את זה יותר. אולי הבנתי איך למצוא מקומות שיפור בלי לפגוע בעצמי בתהליך."
"לא. מצאת פשוט מענה אחר."
"מי?"
הוא הביט בי וחדר את האמת. שנינו ידענו את זה כעת. היא לא ידעה את זה.
"היא לא פגעה בי."
"אתה מסתכל בתמונה. למה כל זה לא יכול לקרות?"
בן זונה. ככה היא מענה אותי.
"ואולי אני רוצה יותר סבל? שתנתץ אותי יותר?"
"כמובן, ידידי. זה נפלא כשאנשים שאתה אוהב נותנים לך ביקורת. אתה לא מסוגל לשנוא אותם על זה.  אתה מחפש את זה ממנה כרגע."
"הייתה חבר טוב"
"עוד אמשיך להיות. אתה תצליח. רק תנוע בדרך האכזרית שסללת לעצמך הפייסטוס."
הוא נעלם. אני נשארתי יושב עם אקדח שמכוון לשום מקום.
חבריי עוזבים. אני נשאר בעולמי הפנימי לבד. חדר המכונות ריק מתמיד.
אני מביט לתמונה. זורק בעצבים את האקדח לעברה. היא עוד מחייכת בתמונה.
אולי הגיע הזמן להכיר אנשים חדשים.