הייתה תקופה שכשסיימתי כל מפגש עם המשקית כתבתי והיא קראה את זה. אחרי זה אולי כתבה לי משהו.
אני מאלץ עצמי לכתוב שורות אלו כי התשוקה שלי נחלשה. אבל זה עזר לי אז להבין מה אני מרגיש כלפיה וכלפי העולם. יותר מזה, זה מדהים איך רצף הזמן מסודר הרבה יותר כשאתה מתעד את החשיבה. אני יכול לתאר אירועים שקרו לפני שנה וחצי.
יש לי פרויקט גדול בעיצומו. אני מלקט מידע, חושב ובונה. אני לא אחשוף אותו פה כי זה פרטי יותר מזה.
דכדוך באמת כמעט ולא קיים. אני לא שונא את עצמי ממש כי אני מבין את עצמי יותר טוב. אני יודע שאני לא עושה דברים מרוע ואני גם יודע שאני לא עלוב.
היא אמרה לי שאני אחד מהאנשים החכמים שהיא מכירה. לא חשתי רע עם זה. קיבלתי את זה.
אבל מה הבעיה? שפה צצה הזחיחות. אני שונא את הזחיחות. צריך ללמוד איך לרסן אותה. גבורה ניזון מהשנאה שלי לעצמי ודכדוך מהאהבה שלי. כך שתיהן נעלמות זו בזו ומחזקות את הדמויות.
נחזור למחשבות על אז כי זה הנעים לי את הערב. אני כתבתי לילה טוב בבלוג והיא סימסה לי לילה טוב. אני כתבתי יצירה שבערה בי והיא דיברה איתי עליה למחרת.
כן, לפעמים כתבתי עליה דברים רעים ואז היא כתבה לי שאני בן זונה. אני פשוט נהנה לקבל ממנה תגובות על טקסטים. כל טקסט. היא אמרה לי שהיא רוצה לנתח אותי לרגע כדי להחזיר לי לאחרונה על שניתחתי אותה, צחקתי וזרמתי. אני לא שונא את זה כמוה. אני מת על זה. שנמלות קטנות רצות על גופי וחוקרות את מה שאני עושה.
זה מלבה לפעמים את הזחיחות בצורה שאני לא אוהב.
באתי אליה היום הביתה, חששתי מזה בהתחלה. התביישתי קצת. פשוט לא היה לי מה לומר אז הייתי היפר. כשאני טרוד אני מתחיל להניע מכות ולעבוד על טכניקות.
אני לא רגיל לטיפוסים כמוה. היא מלכת הכיתה מבחינתי ואני מחוץ לסקאלות שלה.
אני רואה אותנו כמו אדוורד ידי מספריים וקים. הידיים שלי שבורות, אני לא מסוגל לגעת בה בצורה שאני רוצה וזה לא יהיה אף פעם קשר זוגי. הדיכדוך אופף אותי מעצם החרא שהחליט להציף אותי ואני החלטתי עוד להשתקע בו.
שזה מצחיק כי למרות השוני שלנו, הדמיון משמעותי. ה-setting שלנו שונה פשוט. הוליוודי אפילו. היא נערה טובה מצפון תל אביב. אני מזרחי מהדרום שמתקיים החודש למשל משטר של 100 שנגסתי בו כבר.
היא פופולרית ואהובה על ידי אנשים. אני דחוי.
ובכל זאת, היא משתמשת במנגנוני הגנה בדיוק כמוני כדי להסתיר את הפגיעה שלה, היא מיזנטרופית, היא אוהבת לחשוב פילוסופיה ומתמטיקה והיא אוהבת אומנות (יותר את השני ממני ופחות את הראשון), היא נמרצת כמוני ומחפשת תעסוקה לידיים, אנחנו מחזיקים דעות מאוד קרובות, אהבות לדברים קרובים. אבל אנחנו עדיין שונים.
כשאנחנו מתחילים לדבר הפערים נסגרים. אבל איזו שיחה ליזום? על מה? אני מתקשה למרות שאני לא אמור כי עשינו את זה מאה פעם.
אני יןדע מה הסיבה. זה הפאקינג ניתוק קשר אחרי קליפורניה. זה גרם לי לחשוש יותר ולאבד את הביטחון העצמי. שזה חרא כי עד אמצע קליפורניה הייתה תקופה מדהימה. היא קראה את היצירות שלי, אנחנו הסתדרנו טוב. לאן זה נעלם? הפחד שלי. אני מפחד לאבד אותה פתאום. זה שינה הכל. שינה פאקינג פאזה.
כל פעם אני חושש שהיא כועסת, חושש שהקשר לא נעים לה, חושש שנמאס לה. אני בחרדות אדירות. ולא פלא, אני אדוורד השבור והיא קים היפה. אני עוד שואל עצמי מה בחורה כזאת מדבר עם גבר כזה. לא מחוסר הערכה לגבר הזה, הוא מדהים. הוא פשוט עוסק עם קהל אחר. והשלמתי עם זה איפה שהוא בי. שהקהל שלי חנון, פחות נועז, פחות אומנותי. אני יכול לומר את זה... פחות מה שאני מחפש ומה שאני אוהב. כי אני מת על האישיות שלה. זה סם ממכר. הידידה לא היה לה את זה. אבל השלמתי עם זה. אני חכם, אני אוהב להפגין את החוכמה שלי (וזה מתקשר למוטיבים של כח, אמצעי הגנה וכן הלאה), אני אוהב לדבר על דברים חכמים וחנונים.
ופתאום בצבא דברים קצת מתעוותים. מישהו בחדר כושר מדבר איתי על בטמן והיא מדברת איתי על דקארט.
וגם אני נדפק. אני מדבר על מערכות יחסים ועל מוזיקה. מה קרה לנו?
הפאם פאטאל. למה זה בא? זה טקסט שנכתב לא טוב. הכוונה עומדת איתן. זה ממחשבות שהתבשלו יחד אבל הטריגר הסופי היה כשהבנתי שהיא פאם פאטאל במידה מה.
היא אוהבת את הרעיון וזה מה שהיא עושה להרבה גברים. לפחות שלושה. חבר שלה, ידיד הכי טוב שלה (לשעבר) ואני. היא משגעת אותנו. ואני סמוך ובטוח שעוד אנשים.
אבל היא בעמדה שזה לא מזיז לה. ייתכן שהיא צודקת. זה פשוט מעניין איך התכתיב מתקיים.
היא דיברה איתי על חבר שלה. כבר כתבתי בעבר שלא נעים לי לדבר עליו. אני חושב שהוא ילדותי. הוא עובד בעבודה שלא מכבדת את גילו לדעתי. זה מהיכרות עם חבריי לאימונים, לצבא, למילואים. כשחושבים על זה האנשים שאני באמת מסתדר איתם היום מבוגרים ממני חוץ מהמשקית והמשקית חינוך. לאמא שלי יש חבר שאני מסתדר איתו גם כרגע, הוא רוצה לבביא אותי לחוגים לא רעים של אנשים עם כסף לא רע סביבם. להסתובב בבתי קפה יקרים של אנשי העבודה וכן הלאה.
כל אופן, לצד זה היא הדומיננטית במערכת איתם (לא מפתיע בהתחדב בכך שהיא הפאם פאטאל). הוא ילד לדעתי וזה לא הולם.
בלי קשר, אני לא אוהב לדבר על הקשר שלהם. אם אני אומר משהו רע אז אני יוצא תוקע סכין בגב של אדם אחר. אני לא יכול לומר משהו טוב כי אין לי הערכה לאדם.
טוב יש לי במידה מה. יש דברים שהוא עושה והיא מספרת לי שאני אומר לעצמי שהוא אכבר בחור. או פעמים שהיא אומרת לי דבר מה שעשתה לו ואני מזדהה איתו. היא משגעת אותו.
היא אומרת שהיא קשה במערכות יחסים כי היא בוחנת אותם עם ריבים. זה למה היא אומרת שאם היינו בקשר הייתי סובל איתה.
הקורא הנבון יודע כבר שאני לא מסכים עם זה. אולי מטעמים פסיכולוגיים ואולי מטעמים לוגיים (פאק יא חרוז-תפוז מילון... מלון... בוא נמשיך הלאה).
אני זוכר שאימנתי את המשקית חינוך באייקידו. זו הייתהצטעות נוראית והבנתי למה נשים לא בהכרח מותאמות לאימון אלא אם כן יש להן שאיפה עצמית לאימון. היא התפאלה מהנינוחות שלי. כל קושי שעלה באימון מצאתי אלטרנטיבה. הייתי מאוד רגוע וסבלן איתה. ככה אני. אם יש מחסום או כעס כלפי אני מיד מנתק כל שימוש בכח. כלומר, כשאני רוצה ואני מעריך את האדם מולי.
אפ כבר הבעיה איתי ועם המשקית תהיה שהיא פשוט לא רוצה וזה כמובן טראגי באט הו גיבס אה פאק? זה יוצר אחלה קונפליקט לבלוג שלי לדבר עליו וקונפליקטים שווה רייטינג! בקיצור, אם אני רוצה עתיד לבלוג אנחנו צריכים להריץ את הקונפליקטים האלו. נזרוק את כולם פנימה למערבל! כמו טנלובלה!
אבל סיפור טוב צריך סוף...
בוא נקווה שהסוף לא יהיה הסוף שבתוך המחשבה שלי. שושבין בחתונה שלה. רוקד איתה על הרחבה מאושר עבור הבחור שהיא איתו.
זה כנראה אבל לא יקרה. אני לא אהיה שושבין, אם כבר נשתכר אחרי זה והיא תצחק איתי על דברים עלובים בחתונה שלה ואז אני אצחק על זה גם.
אז בקיצור אני נותן ספויילר לסוף של הבלוג: אני והיא שותים בירה ומדברים על כמה שעלוב מה שהולך להיות.
או זה או שאני נכנס לכלא על אונס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה