שיחות עם פסיכולוג

התיישבתי מולו. הוא לבש מעיל זמש ירקרק עם משבצות כתומות. משקפיים למרות שראה 6/6 ושיער פרוע למרות שהיה מגולח. הוא היה אני כמובן.
"למה הבאת אותי?"
"ובכן סקרתי את הימים האחרונים עם הפסיכולוג והרגשתי שאני צריך איש מקצוע שמכיר את עולם התוכן שלי יותר טוב ויציע פרשנות מעניינת. פילוסוף אינטלקטואל חריף שכזה עם ראייה בוגרת על המציאות."
"אז פנית לעצמך?"
"ברור."
"אתה נרקסיסט."
צודק, מה זה אומר?"
"כלום, רק ציינתי עובדה."
"אני לא יודע כמה אני נרקסיסט וכמה זה פשוט אהבה של תכונות שאני מוצא בעצמי. נגיד היום הייתה לי פליטת פה למשקית חינוך שמי שאראה עם ביקורת התבונה הטהורה ביד באמת אעריך אותו. זה לא קשור לכך שהחזקתי את הספר ביד באותו רגע. פשוט זה ספר ממש קשה ואדם שמחזיק אותו מנסה להפיל אחד מהאגוזים היותר קשים שאני נתקלתי בהם, אני בקושי מצליח לתפוס אותו."
"אמתי... אתה נרקסיסט."
"פנאן, מותר לי.
ברצינות רגע, אני לא חושב שנגעתי מספיק בימים האחרונים וזה הורגש במיוחד במפגש. הוא טעה בפרשנות שלו לדעתי אז החלטתי להציג את זה פה."
"אוקיי, אז בוא תסקר את הימים האחרונים."
"אז נתחיל בשישי?
התקשרתי אליה אחרי שניסיתי לתפוס אותה כל השבוע והיא אמרה לי שהיא רצתה סתם לדבר. זה כבר היה מיוחד בשבילי כי אתה יודע, לא ציפיתי שהיא סתם תרצה לדבר אי פעם."
"זה ממשיך את התחושה שלך שהיא שם רק בשביל החטטנות שבדבר."
"בדיוק. זה גם למה נורא רציתי להחזיר לה את האתר. זאת אחת הסיבות שהייתי אי נינוח. אז זה הוסיף לי לביטחון העצמי."
"מצוין."
"כן, היא אמרה לי גם שאני מצחיק אותה. אני מאוד נינוח כשאני שומע את אלו."
"ובכל זאת?"
"ובכל זאת היא אמרה לי גם שאני לא שפוי ונראתה רצינית. מנגד יש לי קושי בלזהות ציניות אז אנא אערף."
"טוב אז נמשיך בשישי."
"אז היא אמרה לי שהיא בכתה ושיש לה דלקת ביד וזה הוסיף לי עוד תחושה. קפץ לי פיוז. כשקופץ לי פיוז אני צריך לרוץ אליה.
אבל היא לא רצתה שארוץ אליה. נגיע לזה עוד שנייה. שמתי לב שיש לי צורך לקנות בשבילה דברים כדי לגרום לה להרגיש טוב. קניתי לה חפיסת סיגריות והכל עמד בהן באותו הרגע."
"זה מובן, זאת דרך קלה וישירה לשמח אנשים."
"כן אבל לא בריאה. השתמשתי בה כי לא היה לי מה להציע."
"הייתה תקופה שהעשרת אותה בברכות ומכתבים. אני מצפה שיחד עם הביטחון החדש שני אלו יעלמו?"
"לפחות חלקית."
"קשה לשלוט על זה. ובכל זאת אני ממליץ לך להקשיב לאינטלקט שלך ולהתעלם ברגש ולא לקנות כשאתה מרגיש צורך אלא לחפש דרך יצירתית יותר לעודד אותה. שיחת עידוד למשל."
"ואני כמובן אתעלם מכל מה שאמרת עכשיו.
מה אני יכול לעשות? להצחיק אותה?! אני גם ככה נתקע לידה."
"להצחיק אותה זו אופציה. זוכר שאחותך המליצה לך להתחיל ככה עם נשים?"
"לא יודע מה לומר לך."
"אז תמשיך..."
"טוב אחרי זה היא אמרה לי לא לבוא ובכל זאת באתי."
"שימחת אותה?"
"לא יודע. מצד אחד כן מצד שני היא הייתה שחוטה מהעבודה וזו לא פעם ראשונה שהיא אןמרת לי שהיא שונאת ספונטניות בלוז שלה. פולניה פרופר"
"אז למה עשית את זה?"
"לא יודע. הייתי צריך לראות שהיא בסדר ולנחם אותה אם לא. זה צורך שלי יותר משזה בשבילה."
"בקיצור אז אל."
"כמובן. אבל נהניתי. ואני מאמין שגם היא.
ואז עלתה בפני הדילמה שהצבתי גם בפני הפסיכולוג והוא נכשל איתה.
האונס. אנסתי אותה בשימוש של המילה שכפיתי משהו בניגוד לרצונה. אבל זה היה טוב. אני לא רוצה לאנוס אותה. היא לא נהנית מזה בדרך כלל ואין לזה גבול מוגדר ולכן זה מסוכן אבל זה הביא לתוצאות חיוביות וזה תיסבך לי את המח.
הוא אמר שלדעתו הסתירה בין אי הרצון שלי לכפות עליה לבין האירוע הזה היה ששמעתי בתת מודע שהיא רוצה שאבוא."
"אולי היא שיחררה פרומונים מהתחת שמשכו אותך ממרחק של קילומטרים."
"כמובן."
"מה אתה רוצה שאני אומר לך?"
"תתחיל בלומר שהוא יצא דפוק."
"איזה סתום הפסיכולוג שלך."
"נכון! כי בפירוש ידעתי שלא. אני צעקתי לי בראש שלא ובכל זאת עשיתי את זה. לא. זה היה כי הרגשתי שהיא במצב לא טוב ורציתי שהיא תצא ממנו. גם אם זה לכפות עליה."
"אז זה דבר טוב."
"לא! כי זה אנס אותה למשהו שהיא לא רצתה."
"אז זה רע."
"כן אבל נהניתי."
"אתה מגיב כמו וגינה ענקית"
"מה שמעלה עוד נושא מעניין:
היחסים של גבריות ונשיות בינינו.
היא מבחינתי הגבר במערכת יחסים בינינו. הסיבה שאני אומר את זה היא שהיא פרקטית נורא ולא מזיינת תמוח על רגשות."
"או שאתה משייך אותה לגבריות כי אתה נמשך אליה מינית."
"זו אופציה יותר מעניינת מזו של הפסיכולוג שזיין את המח על פולאריות.
היא אמרה בצחוק שהדרך היחידה שנזדיין תהיה אם יהיה לה סטראפ און ואז אני בצחוק עצרתי ושקלתי את זה ו... ובכן שקלתי את זה אחרי זה לא בצחוק וזה באמת סקסי מבחינתי.
מיסיונרי על כיסא ואני מנשק את שדיה.
הרי לא מעט מהפנטזיות שלי מתקשרות לאישה שתופסת כיוון דומיננטי ויהי מה הוא."
"כל פנטזיה שלך."
"כן אבל לא כולן עם סטרפ און."
"מתי בפעם האחרונה דמיינת את עצמך מזיין אישה בצורה נורמטיבית?"
"יש בזה משהו."
"אבל אל תשלול את האופציה השנייה: שזו רק פנטזיה שמגלמת רצונות לפאסיביות ורוגע שאין לך בחיים כי אתה נמרץ או לחילופין את המאבק שלך עם אימך, הקשר עם אחותך והאינטרקציה המוקדמת שלך עם נשים. הרי לא התנסית מעולם עם זה ואתה בעצמך די מתנגד להשחטה של הישבן שלך."
"מסכים איתך. זה מה שמפריד בין פנטזיה למציאות."
"תרצה אי פעם לנסות?"
"אני לא מוכן נפשית ליצור פנטזיות של סקס עם עצמי."
"נגיד ותמצא מישהי שתרצה, ואתה בעצמך הרי לא מאמין שתמצא, תרצה לנסות חתיכת חרא מתחכם?"
"אפשר לנסות. אני תמיד פתוח לניסיונות חדשים. ומנגד, יש את הבעיה של מגע עם אנשים. פה העלינו את דור. המגע איתו היה מעולה אבל כל פעם שנגע בי היה ריחוק כזה. נהניתי אבל לא רציתי את המגע. נלחמתי בעצמי לגעת גם וגם אז נהניתי ולא רציתי."
"ואולי זה כי הוא גבר?"
"לא מאמין."
"יש רק דרך אחת לבדוק."
"נכון.
בוא נקשר את זה אבל לשישי?
נפגשנו ומבחינתי זה היה נפלא. באמת.
עכשיו הנה הקטע: חשתי משהו שלא חשתי קודם. זה היה אינטימיות חזקה יותר מבחינתי. לא יודע למה, לא עסקנו במשהו מיוחד.
אבל אני כזה נכה רגשית שאני לא מסוגל לפענח אם היא חשה אותו הדבר. אני מת לדעת."
"ואם היא חשה?"
"אז זה מופלא ואני מאושר בשבילה."
"ו...?"
"חשבתי על זה... האם הייתי צריך לנסות מגע איתה?"
"לא."
"אני מסכים לגמרי."
"אז למה העלית את זה?"
"שמע, זה לא שיש לי בעיה עם הידידות. קיבלתי את זה. אם הידידות עם הידידה הפריע לי כעת זה נעלם לחלוטין. כאילו קיבלתי את הפור. אני נידון להיות הידיד ולא המאהב וזה טראגי אבל סה לה וי."
"get to the point."
"אני מפחד שאני לא דומיננטי מספיק עם נשים. שהן מחפשות את הכפייה הקלה ואני לא עושה את זה."
"ענית בעצמך כבר לשאלה הזאת אצל הפסיכולוג האמיתי."
"כן. שלא אנסה כי המחיר יקר מדי ולא משתלם."
"שמע, זה טבעי שזה יעסיק אותך."
"אז נמשיך לנקודה הבאה.
משקאות חריפים. התשובה שנתתי לה הייתה מדהימה וספונטנית.
אני לא חשבתי בעבר למה אני אוהב את השיר הזה. פשוט הייתה לי את הסצנה הזאת בראש של הבחור שצועק לבחורה את מה שהוא מרגיש.
אבל זה בדיוק מה שאמרתי לה.
שאני חושב על הבחור המופנם שרוצה לצעוק את זה ולא מסוגל אז הוא מתוסכל. סיפור שרודף אותי."
"מה אתה רוצה לומר בזה?"
"שעצם החשיפה הספונטנית הניבה תשובה מעניינת מבחינתי."
"קוריוז נחמד."
"כן."
"נקסט."
"אני מניח שכיסינו את שישי. שבת.
כתבתי קטע וידעתי שיש בו משהו דמגוגי ובכל זאת כתבתי אותו. לא מרשעות.
הרי אנחנו מכירים את עצמנו מתוך הניסיון. כלומר מהתגובות שלנו לסביבה ומחשבות שנוצרות אצלנו אנחנו מפיקים סיבות על לתגובות ולמחשבות האלו שלה אנחנו קוראים האישיות, הרקע הפסיכולוגי, הגוף והגנטיקה שלנו.
אבל קשה לתעד את המחשבות והתגובות האלו בזיכרון שלנו בלבד כי הזיכרון שלנו הוא צורת תיוק לצורך מטרות אחרות.
בכך שאני מתעד אותם פה אני יכול להציג את המידע יותר טוב, לחקור את עצמי יותר טוב ואז להגיע למסקנות יותר טובות על עצמי.
אני יכול להסיק גם איך אני מרגיש מסימפטומים שהם מחשבות ותגובות לגירויים. אבל כדי שזה יהיה נהיר אני צריך לתייק הכל ואז מזה לדלות מידע. על כן אני כותב הכל פה.
היא ביקשה שאמחק תוכן מעליב ואני לוקח את זה כאילו ביקשו ממני למחוק מידע חיוני. זה הכעיס אותי תחילה.
ואז חשבתי איך עשוי הדבר היה לגרום לה להרגיש.
לא תאמין איך עשיתי את זה."
"אני מת לדעת."
"נזכרתי בפרק שהזכיר לי את זה בחברים. הפרק שבו רוס כותב רשימה של כל המגרעות של רייצ'ל והיא כועסת עליו על זה.
ואז נזכרתי מה היא אמרה שם: שזה נורא שאדם שקרוב אליך כותב על נייר את כל הדברים שאתה גם ככה מרגיש רע עליהם בעצמך. ואז חשבתי איך זה עשוי היה לגרום לה להרגיש ואז הרגשתי חרא עם עצמי ובשלב הזה פחות או יותר החלטתי להתקשר אליה כל שעה ביום ראשון כדי שהיא תענה לי.
כתבתי ממקום של שנאה עצמית בהתחלה באותו היום."
"כמו עבאד האוטיסט מקומיוניטי."
"כן! משהו כזה!
הרגשתי כאילו בגדתי באמון שלה. כאילו תקעתי לה סכין בגב. כאילו היא לא יכולה לבטוח בי יותר."
"אנחנו חוזרים לפולאריות."
"הפסיכולוג טעה."
"או שלא.
אתה מתייחס לזה בשני קטבים: או שהיא אוהבת או שהיא דוחה אותך, או שהיא בוטחת או שהיא לא. המציאות יותר מורכבת כמובן. אתה כתבת על זה אפילו."
"אתה יודע, הוא אמר לי שאם אתן מעצמי היא תיתן מעצמה גם ובאמת הרגשתי את זנ ביום שישי. אני מפחד שהחזרתי אותה לקונכיה."
"אין פולאריות. צא מהסרט. וגם אם כן הרתעת אותה, זה לא נזק בל יתוקן."
"אני זוכר שפעם הכעסתי ממש את הידידה המבוגרת, עוד כשהתחלנו לדבר, ודבר ראשון שעשיתי זה ויתרתי וכתבתי לה שבקשר נהרס בינינו. בעיניה זה היה מגוחך לחלוטין! בסך הכל היא התעצבנה עלי.
הוא צודק, יש בזה מין מנגנון הגנה. ברגע שאתה מריח דחייה קלה ואתה מסתלק אתה לא חשוף לשיפשוף.
"מה שמחזיר להיום. אחד הדפארים פלט פליטת פה שהיא ריכלה עלי פה עם משקיות תש לפני שנה.
הרגשתי נבגד. בסוף התברר שהם סתם עבדו עלי. או שלא. לא יודע. הם אומרים שכן. לא אכפת לי כבר. אבל מדהימה התגובה שלי לזה."
"זהו? תימללנו את הכל?"
"אני עדיין דואג לה. היא עובדת עם יד מודלקת. אני עדיין מגיב בעיני כאילו פגעתי בה למרות שבעצמה אמרה שהיא כבר לא כועסת עוד ביום ראשון. כאילו מחפש סימנים שהכל בסדר."
"אז תפסיק."
"תמות."
"זהו? סיימנו?"
"כן."

בלאגן בזהות

אני משורר ששונא שירה
ופילוסוף ששונא חוכמה
אני מאהב בלי רגשות
לוחם בלי כוחות
אם כן, מה נותר ממני?
השקרים של המשורר
הדמגוגיה של הפילוסוף
הפאתוס של המאהב
היצרים האלימים של הלוחם
אני מחזיק בכלים החזקים ביותר של האנושות ומשתמש בהם לרעה. במקום לקצור את השדה לתנובה רבה אני גורף אנשים תחתיי ושורף אותם עד כלות הנשמה.

התעוררות האידאות

מגיע יום בו אדם נשחק מהמציאות הרגעית והוא מחפש משהו יותר עמוק למלא את חלל המח שלו. איזו ישות על טבעית לסגוד.

אז הוא מוצא אישה. דמות בצלמו ובדמותו לאהוב. היא יפה ומושלמת. עדינה, מיישירה אותו לדרכו. מלמדת אותו טוב ורע.
אבל כפי שהסברנו, אישה אוהבת את ילדה. זה צורך הישרדותי כדי שהנער ישרוד ויגדל להיות מלך ולהביא לה ילדים ואת האדם זנ לא מעניין כי בראש מעייניו תמיד הייתה האישה ורק איתה רצה לממש את אהבתו.
היא בגדה בו לטובת ילדו.

אז האדם פונה לאהוב את הילד. וזה מקסים איך הוא מחזיק את בנו בידיים ומחנך אותו וקונה לו ספרים ואז קורא אותם איתו ומחנך, ומטפח ומקדש.
אבל הילד בוגד בו כי תכלית הכל זה הצלחה והבאת צאצאים. אז הילד מביא אישה לביתו ומגרש את אביו

וחש נבגד מחברו, האדם פונה לאומנות. הוא מקדיש את עצמו למשהו עילאי יותר ממנו.
הוא משתמש בעט כנשק מול העולם ולבסוף הנשק הופך לעולמו. הוא חוקר אותו, לומד אותו ומשתמש בו לביטוי. אורח האהבה הופכת לאורח משלח היד כשזה הדבר היחיד שמעסיק את מוחו. וטוב לו. כי כל יום הוא מסע והדרך סלולה היטב וכל שעליו לעשות זה לעקוב אחריה.
אבל האומנות לא ברורה כאישה ויותר דורשנית. היא מגרדת את אישיותו והכל נעלם. והוא כבר לא מבין אותה וקולט שכל התפיסות שהחזיק שגויות כלפיה. איך היה טיפש כשהחזיק בעט לראשונה.
ואחרי שהיא שברה את כס מלכותו וגזרה את שיערו היא הותירה אותו בלי כלום. הנזירות שלו נראית ריקה כעת. הוא חש טיפש ועלוב לפניה.

אז האדם פונה לדת. כי יש משהו עילאי יותר מכל אלו שיכול להדריך אותו סוף סוף. והוא שמח לעת עתה. נושא תפילה כל בוקר, צהריים וערב לגדול מכולם ובין לבין בזמן שנותר קורא פסוקים שוב ושוב עד שהופכים להיות חלק ממנו.
אך המציאות חובטת בו שוב. המוסר האלוהי בוגד בו, היא ממרה את לי דבריו. אז כעת הוא בטוח רק בקיומו אבל לא יכול להכנות לו שום תכונה ושום מילה כי כולן שקריות. ואז מה הטעם באלוהים? מה הטעם בדת?

ובייאוש כבד זה הוא נזכר בספרים ומתחיל ללמוד. הוא מקדיש עצמו לידע. רק חוקר כל חייו. וזה טוב. הכי טוב שחווה עד עתה. הכל ברור כעת והגיוני.
אין סיכוי שזה יהרס כי הרי כל מה שקיים הוא המציאות ואם אתה סוגד לחקר שלה, היא לא יכולה לבגוד בך. אתה נופל על ארבע ומנשק את רגליה והיא מעניקה לך סוף סוף טיפת רחמים.
עד שאתה מגלה שהחושים שלך מתעתעים אותך. התפיסה שלך שגויה. הכל שגוי. ההסברים מוטעים.
לאדם לא נותר כלום למעט עצמו.

אחרי שנים שהחכים הגיע למסקנה הסופית שאין מקום לאידאלים במציאות כי היא תמיד מתנגשת איתם. אך הוא לא יכול לחזור לעולם התענוגות כי הוא מחפש משהו מרומם יותר. אורח חיים קדוש.
אז כל שנותר הוא פשוט להתנתק מהמציאות. כי היא מרושעת ופוגעת בו ומאכזבת את השכל שלו כל פעם מחדש.
אז הוא מתכנס בעצמו וב"אני חושב" שלו.
וזו המשמעות של אותם בני אדם כשהם אומרים: "אני אחלום לנצח".

לילה על ספסל

היה לי חבר פה שהתאהב בדתייה אחת וכשיצא איתה סוף סוף רק אז הבחין בפגמים שלה.
מכאן דון קיחוטה.
היא פשוט היפה בנשים מבחינתי. טוב, לא אגזים. היא יפה. ומנגד, כשאני מסתכל עליה היופי שלה מחשמל אותי וזו היחידה שעושה לי את זה.
העיניים הגדולות והחומות שלה ממיסות אותי.  הקול שלה. הצחוק שלה. הצורה שהיא מתלבשת או לוגמת קפה.
אפילו יודעים מה? השפה העליונה שלה יפה מבחינתי.
היא הראת לי נשים אחרות ואמרה לי שהן יפות ממנה. פשוט לא ראיתי את זה. זה שיגעה אותי במקצת.
אמרה לי שיש לה קול לא יפה אבל היא הקסימה אותי כשהיא שרה לידי. גם אם זה היה אריק ברמן.
אפרופו בן הזונה הזה, אני מצאתי שירים שלו שהתמכרתי להם. בן אדם חרא. מה אני יכול לעשות עכשיו?  להתאבד. ואז יש את הקטע שנוצר לי עם טים ברטון. כוס עמק מה קורה לי. נהייתי פוץ אומנותי. חצי שעה אתמול דיברנו על פילם נואר, פאם פאטאל ופמניזם.
על מוזיקה למדוכדכים והפרשנות שלה.
אני לא יודע אם היא הרגישה את זה אבל חשתי אתמול משהו מיוחד. היינו קרובים יותר משהיינו אי פעם. קרובים כמעט כמו שהייתי קרוב לדור.
פיזית ומנטלית כמובן שיותר.
אמרה לי שהיא לא יודעת למה אבל אני מצחיק אותה. ידעתי שהיא מחבבת אותי.
בקרבה כזאת דור היה מתחיל לגעת בי. אני זוכר את זה. שיחה שיחה שיחה ופתאום הוא נוגע לי ברגל ואז עוד קצת ועוד קצת וגם אני הייתי מתחיל לגעת והיינו מנסים להמשיך ואז זה נעצר.
זה הרגיש פולשני אבל במידה מה טוב. גל של חום.
בינינו זה אחרת אבל. אנחנו לא חותרים למגע פיזי. ובכל זאת זה אדיר מבחינתי.
היא לא רוצה אותי מהבחינה הרגשית. אין לה את הבערה כלפי. אפ אנסה לגשת אליה בצורה ההיא זאת דרך שאחריה אין מקום חזרה.
בעבר ראיתי סרטון של Vsauce על משיכה מינית ואיך לצאת מה-friendzone. אם יקרה ואצא אהיה מאושר. אם לא? ובכן הוא סיים אותו בצורה שאהבתי. היום כמות החברים האמיתיים שלנו פחתה משמעותית. לא מדובר על מישהו להשתכר איתו אלא על מישהו לסמוך עליו ולהקריב למענו בלי לצפות לתמורה.
ואם לא אקבל מה שארצה ממנה, אשמח רק שאני נותן לה משהו מיוחד.
באשר למישור נוסף... ייתכן ואנחנו לא יוצאים כי היא לא מרגישה בטוחה איתי? היא מאמינה שאני לא שפוי ובמידה מה היא צודקת. היא אומרת שהיא לא הרגישה בטוחה לידי במטווחים. על זה נעבוד. על הביטחון שלה איתי. היא צריכה להרגיש בטוחה איתי. כמו שהיא מרגישה בטוחה לספר לי דברים כשהיא יודעת שזה לא יפגע בה.
נמאס לי שאומרים לי שיש לי אינטיליגנציה רגשית נמוכה ושאני לא שפוי. אני כן. זה מתחיל לעצבן אותי. אני פשוט אנטיפת. אין לזה קשר ליכולת לקרוא אנשים או לדעת איך אני מרגיש. דווקא במחלקה הזאת ממש השתפרתי.
אבל אם נחזור לדון קישוט: תמיד מש את הפחד שכל מה שאני רואה בה הוא אשליה. לא קשה לי למצוא סיבות לשנוא אנשים ואני לא מצליח לשנוא אותה. לא קשה לי אפילו למצוא נקודות חולשה באנשים גם כדאני לא שונא אותם. המשקית חינוך נגיד. היא בסדר בתור בן אדם אבל הדעות שלה גורמות לי לרצות  לתלות את במבי רק כדי להבהיר נקודה.
זה אפילו לא דיון לשיתרחש אלא דיון תיאורטי לחלוטין עם אימפליקציות למציאות: אולי היא לא מה שאני מציג אותה בפני עצמי.
אני זוכר שאמרתי לה פעם שבוער לי שנתנשק רק כדי לראות אם האובססיה שלי תימוג.
זה מה שקרה עם דור במידה מסוימת.
אני מת לדעת מה יקרה. כתבתי פה כבר: אם תאהב, אשנא? אבל אני יודע כבר שזה בדיה כי אני כעת משוכנע שהיא אוהבת, שהיא לא מסתובבת איתי בגלל החרא שאני כותב פה שמעניין אותה. ואני לא שונא. אם כבר אני אוהב יותר כי זה יותר יקר לי.
אולי הקלאס שמתפרץ מהשיחות שלנו הוא אשליה שאני מוכר וקונה לעצמי כמו איזה פראייר? יותר מזה, אולי זרקתי אנשים איכותיים לפח בגלל האשליה שלי והמצוד שלי אחר פגמים בהם?
חבר של אימי ניסה לשלב אותי בחןגי יוקרה ודחיתי אותו כי החוגים האלו לא הציעו לי משהו מעניין מבחינת דיון. אולי אני טועה.
כאמור, בבלוג הזה יצא לי להכיר אדם אחד ובעיני הוא מופלא כי נחשפתי אליו. סביר שבני אדם אחרים גם כך. בשנה האחרונה הכרתי אדם נוסך והיא בין האנשים היקרים לי ביותר כעת. לא רק כי יצרתי קשר איתה. לא הייתי יוצר אילולא מה שהיא.
אני סתם נותן מקום פה לפחד שאני דון קישוט הטיפש שנלחם על משהו מפגר בזמן שאיזה סנצו קורא ןמתבדח עליי. אבל אני טועה. זה כל כך שווה את זה.
תמיד אהבתי את אדון קיחוטה. בספר הוא דמות קומית. הוא ליצן פתטי. אבל הוא בטוח בדרכו ואינו חש בושה.

וזה מה שמשעשע: איך הגעתי אליה? אני סוגר בבסיס ודיברנו והיא סיפרה לי שהיא בכתה. היר בכתה. והייתה בעבודה. במצוקה. זה גרם לי לחשוב. היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאבוא ובכל זאת באתי.
אני מפחד. דיברנו כבר על אונס ועל הפחד שלי מהאנס (דיברנו כלןמר אני כתבתי פה ואתם קראתם ואני מדמין שיש פה דיאלוג איתכם כי אני שפוי). אני לא רוצה לכפות עליה דברים. ובכל זאת, לא הקשבתי למה שאמרה וזה יצא טוב. כי היא באמת הייתה מאושרת כשבאתי. בלי קשר למה שהיא אמרה. בלי קשר למה שכתבתי ביצירה, היא באמת הייתה מאושרת.
ואכפת לה מהדעה שלי שזה מצמרר כי אני לא מחזיק מהדעה של עצמי. היא השמיע לי אריק ברמן כל הפגישה בניסיון לשכנע אותי שהוא טוב ונהניתי. באמת שכן. לא מהמוזיקה, חלקה טובה וחלקה רעה. רובה רעה. מצאתי דברים שהוספתי למוזיקה שלי ואשמע אותם כנראה אבל הרוב אשליך לפח.
אבל היא לא השתכנע שאני נהניתי. כנראה כי חציתי את תל אביב פעמיים כדי להגיע לשם והייתי שחוט מכך. אבל רבאק, מה יש לא להנות? מוזיקה, ספסל ונימפה.

ייתכן שדברים השתנו בגלל הערב ההוא. שהתקרבנו יותר. ייתכן שלא.
הרגע החשוב מבחינתי היה בשישי כשאמרה לי שהתקשרה אליי ופספסתי אותה כי היא סתם רצתה לדבר. זה עשה לי משהו.
ובכל זאת השבת בבסיס היה הרגע הכי מוצלח שלנו.

למדתי דברים מהלילה הזה, במיוחד מה לקנות לה ומה לא אם אני רוצה לעודד אותה, הבנתי שבינתיים אני נהנה מהידידות בינינו ואני משאיר את זה לשם ושאני אלחם בעצמי ואשבור את עצמי אם אחשוב על לגעת בה בלי שהיא תרצה בזה, אני יודע שאם היא תרצה אהיה מאושר באדם, הכי חשוב אני חושב שהפקתי משהו למערכת שלנו.
היא הכי מוצלחת שהיא הייתה בשנה שאנחנו מכיריםת

דון קיחוטה הסוס

מי אני? דון קיחוטה או הסוס? איש אינו יודע.
ברגע אחד אלחם למענך ובשני ארקע רגליי בזעם.
כה אבירי אהיה כשאשר אפיל את תחנות הרוח למענך, אביס את השמש ואסלול את דרכך למלכות על כוכבי השמיים ואז ברגע אחד אגדל שיניים גדולות וצהובות, גוף בהמי, אוזניי חמור ואצהל בצחוק מחריש כאשר ארוץ בחופשיות ובטיפשות לתהום.
מפלצת מתועבת, בין כלאיים, דון קיחוטה הסוס.
אגמע מרחקים בלי להתעייף, אברח מידייך ואשלוט בעולמי בלי אדון תחתיי וכשלב אדם ישוב לפעום אפנים את הטרגדיה שיצרתי.  דון קיחוטה הסוס לא יכול לשלוט בעצמו. מנתץ, שובר ומתעורר ליום חדש בדיכדוך.
ואת, מה רע עשית שאת צריכה לסבול זאת? ברחי מיד. אל תשתהי.
ארקוד איתך בנעימים ובפיתול אחד מהיר אשבור את כל הסירים. אבגוד בך ואת תבכי ואני אצחק ואחייך, לא מבין את הנזק שעוללתי עד ליום למחרת בו כבר מאוחר מדי.
כשהכל יתבהר אבין שנית למה אני שונא את עצמי.

דון קיחוטה

היא מספרת לי שהיא חולה ושהיא בכתה. פתאום הטלפון הופך לדרקון אימתני, העבודה שלה למבצר. היא מתחננת שאבוא להציל אותה כשהיא אומרת "זה בסדר, אני רוצה ללכת הביתה לישון".
האופניים הפכו לסוס מלחמה, החולצה לשיריון נוצץ וחפיסת הסיגריות לאשפת החיצים כשאני דוהר לכיוונה.
השפיות מתערערת והתודעה כוזבת לידה.
הרוח הופכת ללהבות שהבעירו כדי להרחיק אותי ממנה, הכביש לתהומות ענקיים והרכבים לשוורי ענק. אני מתגבר על כולם לכיוונה.
דון קיחוטה האמיץ או הג'ובניק השוטה ששמע יותר מדי סיפורי אהבה.
היא יורדת מביתה עם שיער פרוע ועיניים חצי סגורות אבל החיוך שלה בוהק קילומטרים. הפיג'מה המוכתמת היא שמלה ממשי, העלים בשיער עלי כותרת של ורד. היא נסיכת חלומותיי.
היא יכולה לנסות להעמיד פנים שהיא כועסת שבאתי אבל זה ברור לכל שהיא מאושרת.
דולצ'יאנה דל טובוסו עם היופי העל אנושי או אלדונזה לורנצו הממוצעת להחריד.
ספסל הרחוב הופך לשולחן סעודה מלכותי, השיחה על להקות בנות סוג ב', שייגעצ ודר. קספר, הופכת להיות שח מחוכם של מילים. שיחה על טרובדורים אגדיים וזמרים מוכשרים.
היא מראה לי תמונות של נשים שהיא מקנא ביופיין ואני לא מצליח להבין על מה. היא היפה בנשים. ואני בטוח שאני מסוגל לראות את ההבדל אבל אני כבר לא יודע, אולי אני באמת הוזה?
קול של סירנה בוקע מצווארה העדין. ייתכן שאני הוזה את הכל. ייתכן שיש לה קול עורב. היא גורמת לי לצלול איתה למעמקי הים שם אמצע את מפלתי. הכל מתעוות אצלנו. היא הקסומה בנשים ואני אביר המסדר.
הייתי צוחק עלינו אם לא הייתי כלוא בפנטזיה. על אידאולוגיות פמניסטיות בשקל, ילד שכותב בבלוג, שני אנשים שמנסים לצאת מתוחכמים, מיוחדים.
ואני חוזר הביתה תשוש מהמסע והבירה הופכת לסיגריה והסיגריה לשכטה או יודעים מה? על הזין האנלוגיות ועל הזין התפיסה של המציאות כי יש דבר אחד פשוט שאני יכול לומר:
הבחורה הזאת מעיפה אותי.

מבעד לתודעה והאידאה שאליס מצאה שם

רצתי אליה למשרד בחיפזון. היא ישבה שם בכיסא שלה המרוחק מהכניסה עסוקה בענייניה.
"שרי!" היא הסתובבה אליי.
"מצאתי את זה סוף סוף! הבנתי!"
"מה הבנת?"
"אני רוצה לקחת אותך לשם. את תביני את זה."
"מאמי, אני לא מבינה, לאן?"
"למקום שאת מכירה כל כך טוב מהסיפורים שלי אבל בחיים לא ביקרת בו."
"נו... אין לי סבלנות עכשיו, יש לי מלא עבודה."
"קומי, קומי"
תפסתי את ידה והצמדתי לקיר.
"עצמי את עינייך ותעכבי אחר הקיר.
המח של כל בני האדם בנוי מציפיה. אנחנו יודעים שהמציאות קיימת אבל יש משהו שאנחנו רוצים יותר ממנה ומשהו שאנחנו רוצים לברוח ממנה. מכאן נוצרים הדימויים שלנו של טוב ורע. מאבי טיפוס בדיוניים של שלמות מוחלטת וכיעור מוחלט. ואיפה שההרגשה נעלמת,"
קרבנו לסוף הקיר ואל מחוץ למשרד. חושך.
"התבונה מתחילה לפעול."
"איפה אנחנו?"
"זו התודעה שלי."
"כלומר כל זה חלום."
"נכון."
"גם אני."
"כמובן."
"ומה גילית?"
פתחתי דלת בחושך המוחלט והדלקתי את האור. נכנסנו פנימה לחדר בו מסודרים על המדפים בובות שונות. היא זיההת חלקן.
"את מזהה את חלקן. עם חלקן שיחקתי לבדי פה. הם כולם אני. לפחות מי שאני רוצה להיות. השועל, הנזיר, המדען, הלוחם, האל, האלה, הנפח, האומן.
לפעמים אני חלק מהם לשבריר שנייה אבל אף פעם לא הם בצורה מובהקת. זה למה הם קיימים רק פה בחדר הקטן והצפוף הזה שאפילו אני לא מסוגל לגשש בו מקרוב."
היא תפסה אחת מהן והביטה בה מקרוב. של האומן. הוא גרם לה כאב ראש. כשמחזיקים בהן הן מתחילות ללחוש לך כמו בובות וודו. גורמות לך לרצות לשחק בהן יותר. הן משחיטות אותך במידה מסוימת. ממיסות את מי שאתה. אתה נכנס לעולמן ומסתחרר. כשהיא מסתכלת מקרוב היא רואה שרק חלקים מהם באמת קיימים, בפיסול יש שברים שמונעים ממנה לראות הכל.
"אני לא אוהבת אותן."
"אני סולד מהן. יש רוע בשלמות הזאת."
התקדמנו הלאה. החזקתי את ידה והבטחתי לה ביטחון שווא. ירדו במדרגה אחת ואז צללתי לתהום שידעתי שקיימת שם. היא ניתקה את ידה במהרה וראתה אותי צולל ואז החליטה להצטרף אלי.
נחתנו על רצפה קשה מעפר.
על הר במרחק שנראה בבירור נשקף אדם ענק. קרניים, חזה מוצק, גוף כמעט סלעי וכנפי עטלף. זה היה דיכדוך במלוא כוחו.
"ומה זה פה?"
"המציאות כפי שהיא נגלית תחת עיניי לעיתים. בין התודעה לחושים יש את העולם הזה בו דבאים מתעוותים ומפורשים על ידי המח. האוויר פה מחניק מכור המצרף ששולט באזור וממיס את הטעמים, הריחות והתחושות של המציאות לחוויה אחת."
היא הביטה מעלה וראתה בשמיים, אלפי קילומטרים מאיתנו את הדלת ממנה יצאנו ואת האור הבוקע ממנה.
"לא רצחת אותו? למה הוא עוד שולט בך?"
"התקרבתי לחזה שלה. היא נרתעה. ידעתי אבל שסביב צווארה הוא כרוך. היא אפילו לא שמה לב. תלשתי אותו מהשרשרת. זה היה פגיון מזהב משובץ יהלומים. השחזנו אותו יחדיו והיא שכחה זאת.
"אנחנו הולכים להרוג אותו היום." רצנו אל ההר והוא עמד שם וחיכה. זינקתי ונעמדתי על גוםו כשאני דוקר אותו עמוק בלב.
הוא נאנק מכאב ונפל מדמם.
השמיים היו בצבע גועש סגול חזק. תנועה מתמדת בהן. מטה יכולנו לראות אדם נאבק מצמא קשה. הוא הזדחל על הקרקע וחיפש ישועה.
"לא כדאי שנעזור לו?" היא שאלה.
"בשביל מה? הוא אפילו לא עוזר לעצמו."
"איבדת את החמלה?"
"זה העולם שלי מא שרי. פה אין רחמים. רק כח."
היא ניסתה לגשת אליו אבל עצרתי ממנה לרדת מטה.
"הוא לא יקבל את זה. הוא ישדוד אותך וירצח אותך ויאכל אותך לפני שיקבל ממך מים."
"למה אתה חושב?"
"כי גם אני הייתי שם בעבר."
"אז מה השתנה? מה למדת עכשיו?"
הסתכלתי למעלה.
"זה מצחיק שדווקא החלשים מסתכלים למעלה ומשוכנעים שהוא קיים. דווקא מי שאמור היה להיות רק בשבילם ולא עושה כלום. וכשאני בנקודה העליונה הבנתי סוף סוף את קיומו."
עפנו השמיימה.
"למה התודעה שלך הייתה ריקה? אתה מצפה שזה יהיה האזור הכי גועש פה."
חייכתי.
"ניקיתי אותה לפני זמן רב. כשאתה בחוסר ציפייה, באי אמונה בטוב ורע, אז אתה לא יכול להתאכזב. בעולם של כוחות אתה לא יכול לצפות כי זה יכאב. זה קורה יותר מדי פעמים שאתה מקבל סטירה על הלחי."
הגענו לבסוף הרחק מהעולם. מהארץ, מהשמיים ומהחלל.
"פנטזיה נועדה כדי לספק תשוקה ליותר.
זה מסוכן לפנטז. השארתי אותה רק ללילות. רק לחלומות. לפני כל שינה הכנסתי עצמי לעולם ריק ואז מילאתי אותו והוא ליווה אותי לתוך השינה. משם טיילתי לבד דרך מחשבות פילוסופיות, מתמטיקה ואנשים.
הסיפורים נועדו רק כדי ללוות אותי לריק.
כעת יש להם שימוש אחר.
לכן אני יכול להאמין במשהו אחר."
היא ישבה על כיסא מלכות שמיים בשמלה לבנה. עיניה הכחולות הסתכלו עלינו מטה בחסד ורחמים. שיער לבן בוהק שימש לה כרעמה.
"אלוהים הוא פשוט השלמות המאחדת שכל בני האדם מחפשים בעולם שלהם.
"איך אני עזרתי לך למצוא אותו?"
"דכדוך שלט בהר ומנע ממני להגיע אליה.
האמונה שלך באלוהים בילבלה אותי. איך אדם נבון יכול להאמין בו? אך זוהי התגלמות התבונה. החכם מסוגל לראות את המציאות והנבון מסוגל לדמיין עולם טוב יותר.
את שואפת להגיע לעולם טוב יותר וזה הקסים אותי. לכן צדתי אותו גם. הוא נמצא פה."
האלה השיטה אצבע ונגעה במצחי וכך טיהרה את התודעה שלי. פתחנו עיניים. חזרנו לתודעה ושם העולם התמלא בצבעים ססגוניים. הלהבה בוהקת בו. חדרים רבים ממלאים את הבית הענק שנבנה שם.
קמתי מהמיטה. חזרתי למציאות.
התקשרתי אליה.