אחת מאבני הבוחן הגדולות שלי היא שהמשקית תפגין אליי קירבה חזקה ממש. אפילו תרצה לצאת איתי.
כי אז אבדוק שאלה טורדנית מאין כמוה. האם החיבה שלי אליה תתפוגג בעת שהכל ישתנה לטובתי. אני כותב את זה כי כשאני מביט באנשים שכן מפגינים לעברי חיבה, ספציפית דור אבל גם אנשים אחרים, אני דוחה אותם. עם דור זה הכי מובהק כמובן.
מה אם אני מאוהב בה בשל המרחק בינינו ובשל הדחייה?
כשאני חושב על זה בפעם הראשונה זה נראה לי משונה. אחרי הכל, כיום אנחנו מופרדים יותר מאי פעם ובכל זאת אני הרבה פחות אובססיבי אליה. היו אימונים בזמנו שיכולתי לחשוב רק עליה. היום זה ממש רחוק מזה.
אני רוצה להזכיר שנייה אני האימונים, כבר מספר ראנדורי שאני עובד עם הסלאבי האכזרי שלנו והוא מרוצה ממני. אני מנחש שאפסיק לעבוד איתו לזמן הקרוב. אני רוצה שלא יהיה לי טוב בראנדורי. למה? כי שם אתה לומד. כשאתה מתרגל עם מישהו שאתה מרוצה בעבודה שלך איתו זה אומר שאתה מספיק ברמה כדי להתמודד איתו. אתה לא מתחשל מהעבודה הזאת.
על הדברים האלו אני חושב. אני חושב על האימון.
ומנגד, ייתכן ויותר קל לי כי אני מסתדר איתה יותר טוב עכשיו. כלומר, היא לא דוחה אותי טוטאלית. אני לא יודע, הנושא הזה כל כך לא עובד ברמה ההכרתית של המוח שלי שאין לי מושג. אני מקווה מאוד שלא אבל.
"על מה אתה כותב עכשיו?" היא שאלה לאחרונה ואני מתקשה לענות על זה בראש.
ובכן, פילוסופיה בין השאר.
מעניין אותי איך הפילוסופיה מתקשרת לתודעה שלי. אני עוסק ביסודות עליהם אני מניח את האמת וייתכן כי זה נובע מכך שאני טרוד מזה. אני לא בוטח בחושים שלי. לא בעיניים שלי, לא בניתוח שלי של המידע סביב ולא במסקנות. הן בוגדות בי לא פעם. כתבתי בעבר, במחזה, שהדעות שלנו מושפעות מתפיסות העולם שלנו כל כך שאנחנו כנראה בחיים לא נגיע לתפיסה נקייה ומדויקת באמת. בזמנו נתתי את הדוגמה של המטריארכיה. זה מודל שהחזקתי בו בעבר. עד היום אם תשאלו אותי מה מודל אידאלי יותר אענה מטריארכיה. אולי אזיין את המוח לגבי שיוויון בין המינים ומניעת אפלייה בצורה מוחלטת אבל אסכם את זה ב"סביר להניח שנשים ינהיגו את השלטון בעולם שיוויוני מבחינה חוקתית. היום אני מחזיק אבל בדעה פסימית. תמדי החזקתי. כזאת שנקודת המוצא שלה היא: "בני אדם הם חרא". זה בא חזק בטקסט שלי על אנורקסיה. בני אדם הם חרא ולכן אנורקסיה תמיד תהיה מחלה בסביבה ביולוגית כמו שלנו המודרנית. לא חינוך, לא תרבות ולא חברה ישנו את זה. בני אדם הם חרא ולכן העולם המערבי כנראה יקרוס. בני אדם הם חרא ולכן כנראה פטריארכיה. אנחנו כמו עלים נידפים ברוח של הסביבה הביולוגית שלנו ולא משנה כמה נילחם לתקן את העולם, בני אדם הם חרא והחברה תשקף את זה. גם החברה המתוקנת תינבע מאותו מוטו רק מהסברים אחרים שכולם יורדים לצורך ההישרדותי של הפרט ולאינטרסים.
The Will to Power כמו שגדול ממני אמר. הופ, עסקנו בזה פה והופ חזרנו עוד פעם לפסיכולוגיה ביחס לדעות. כי הWill to Power שלי נובע מעוד מצלקות. החניקה היא הקלאסית בהן.
גם חוסר הביטחון שלי בתפיסת המציאות עשוי להיות מאוד פסיכולוגי. אני נהנה מהמחשבות האלו. הן אדירות. אבל כנראה פסיכולוגיות.
כרגע אני כותב מאמר שני להגשה ל-Standford. על הסברים והאינסטרומנטליות שלהם. ההסבר הטוב ביותר אינו הנכון ביותר אלא היעיל ביותר.
אני מרשה לעצמי כעת לעבור להרהור אחר בהקשר זה, אם הכל פסיכולוגי אז אולי יש דרך אחת קטנה לברוח מהפסיכולוגי וזה אלגוריתמיקה. אם נהגה הסברים נטו תחת שיטה מדוקדקת וחפה מטעויות, שיטה מכנית לחלוטין, כל הסבר יהיה חסר רגש. פרקטי יותר? זאת שאלה מעניינת. יש יתרונות להסברים גמישים לפרט כנראה. הסבר גמיש מאפשר לו לבנות הסברים המתאימים לצרכים הפסיכולוגיים שלנו. כמו לאדיפוס חברנו הטראגי. תיאוריות קונספירציה לא נובעות מאלגוריתם מסודר. הן מבולגנות לחלוטין. בכל זאת, הוא צריך אותם כדי לא להשתגע ולנקר לעצמו את העיניים.
כחברה? אולי הסבר קשיח יותר טוב. מדע הוא דוגמה מצוינת.
במה עוד דשתי? לאחרונה באלימות הפנימית שלי המון. הטקסט האחרון שכתבתי מופרע לחלוטין. בנשים עסקתי במקצת וביחס שלי אליהן וביחס של אנשים אחרים אליהן, בהומוסקסואליות.
אני מניח שהמש"קית עלתה אחרי המפגש שלי עם דור לפניו שבועיים. עוד חתיכת בפאזל שלי התיישבה יפה כשהבנתי את עצמי יותר טוב והדינמיקה שלי איתו.
עם כל הסיפור איתו, נזירות מבני אדם נשמעת רעיון לא רע. אני פשוט רוצה להיפרד מבני אדם. לא לגעת בהם יותר. אני נכשל איתם המון. אולי ללכת יותר לפסיכולוג כדי לפענח את הבעיות שלי לפני שאני צולל למים.
לא יודע, אולי להכריח את עצמי לדבר איתם. כמו עם רנדורי. ללכת לעבודה הכי קשה. אבל פה יש שוני. כי בראנדורי קשה אני נהנה ופה ממש לא. כשתופסים לי את היד, מפעילים עליה מנוף ומעיפים אותי במעלה האוויר לצניחה לקרקע אני נטרף מהנאה.
אימון קודם בכלל הייתי בטירוף.
נתתי אגרופים עד שדיממתי. הייתי אכזר במיוחד. הכיתי כדי להכות, עבדתי כדי לרצוח. כמו חיית פרא שהריחה דם והאינסטיקנטים המושרשים בה לציד התעוררו. סוף האימון הידיים שלי היו חבושות.
אז נשאלת השאלה שוב, במידה והמש"קית תפגין כלפיי אהבה, אשנא אותה?
אין לי תשובה. אני מאוד מקווה שלא.
נדרשת עוד חקירה של עצמי כדי לדעת.
עסקתי בכך לאחרונה. אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו. אפילו לא את הקטגוריות שהמוח שלנו עובד תחתיהן. לא בצורה פנימית אינהרטית. אנחנו מכירים את עצמנו כמו שאנחנו מכירים כל דבר, דרך ניסיון אמפירי ואינדוקציה ו...קטגוריות. גם את הכלים הלוגיים שאנחנו מפעילים אנחנו מכירים בעזרת ניסיון אמפירי. זה אבסורד.
יוצא שאני לא יודע מי אני רק עד שאני שואל את השאלה הזאת ומבחין בדפוסים שלי ואז שואל את עצמי מניין הם נובעים. המחשבות שלך בעצמן תחת מבחן. המילים שאתה אומר על אחת כמה וכמה והמעשים אפילו יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה