היא רואה אותו וליבה מתחיל לפעום בקצב מסחרר. אלפי מהלכים לשנייה. היא רצה אליו במהירות של סוס דוהר על אף שהוא מטקים ממנה. היא חובקת אותו ונצמדת לגופו כמו ילדה קטנה לאביה. מעבירה את ידיה דרך שיערו כדי לחוש אותו יותר טוב. סופגת את גופו. היא עוצמת את עיניה ומקווה שהרגע לא יפסק לעולם. שהם יהיו מחובקים כך לנצח. היא נושקת לשפתיו כאילו היו מופרדים עידנים. כאילו חזר מהקרב. כאילו היא איבדה אותו. גופה הקטן מוכל בתוכו. הם מתנתקים אך מבטה שומר עליו, לדעת שלעולם לא ילך לה. אני צופה בהם מהמרחק וליבי נשבר. האם זו אהבה? ואם כן, מה אני חש? האם כך אהובתי חובקת את בן זוגה? האם כך אני יכול לאחוז במישהי והיא תחוש אליי את אותה אהבה עצומה? אני חש כאב כשאני מבין מה אין לי. אני חש שנאה כשאני מבין מה יש לאחרים, וממי. יושב לי על הספסל בודד, מביט בתצוגה של זוג אוהב מרחוק וכואב לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה