אז אתמול נכנסתי בפעם הראשונה למשרד של פסיכולוג מקצועי. הוא לא משהו אבל הבנתי למה רצוי ללכת לפסיכולוגים.
דיברתי על הילדות שלי. עשיתי את זה כבר פה עשרות פעמים. אבל להוציא את המילים מהפה מכנה להן תוקף עוצמתי שלא קיים בכתיבה. בתחושה שלי זה היה נורא קשה.
זה מזכיר לי את הריב של לפני יומיים בו אמרתי שאני אבא. אותה עוצמה בדיוק.
הוא לא תורם לי ממש להבנה של דברים ממש בינתיים. לא הוא ולא הקודמים. הראשון שהלכתי אליו היה מטעמים קרים ודיפלומטיים מאוד. זה היה בבהד וזה היה עוד קלף לקרייה. הפסיכולוגית השנייה הייתה מטעמים אחרים וגם היא בפני עצמה לא תרמה לי. הם שואלים שאלות ואני עונה את התיאוריות שפיתחתי על התודעה שלי. הם יתחילו להשפיע כשהם ישאלו שאלות שאצטרך לענות עליהן בדרך חדשה שתשנה את התפיסות שלי.
אבל לומר את המילים. זה מדהים ושונה כל כך.
המשקית בקושי לאחרונה ואני חש חוסר אונים איתה. זה כואב לי כי אני באמת רוצה לחפש דרך לגשת אליה. אבל היא קרה. היא תמיד קרה אליי במובן מסויים כך שזה לא מפתיע שברגעיי קושי היא לא רוצה לתת לי לגעת בה. אבל זה לא המקום שאני רוצה להיות בו איתה. אני רוצה לעזור לה.
היא לא מגיבה.
התייעצתי בנושא עם הידידה המבוגרת. אלוהים הלוואי שהייתי יוצא איתה. או לפחות מישהי בסגנון שלה. חכמה, ריאלית אבל חובבת אמנות, ביקורתית ועוקצנית. יפה כל כך.
אבל אני לא חש אליה את אותה אהבת מאניה משוגעת שאני חש למשקית. ייתכן וזה כי היא מקבלת אותי יותר מדי טוב. אני צריך דחייה. אני לא בסדר מהבחינה הזאת.
לא יודע. בעוד מילניום כשאצטרך להתחתן אעדיף שהיא תהיה כמונה בשכל השלכתני. אבל אני כל כך רוצה מישהי סרוטה כמוני. כמו המשקית. אולי שילוב שלהן. אני רוצה את אהבת התשוקה אבל יודע שהלהבה הקרה שורדת הרבה יותר טוב לאורך טווח. אהבה של ידידות קרובה חזקה יותר מסקס עוצמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה