ומהו כאב? אני שואלת את השאלה המוזרה הזאת מחיים תלושים מספר מלנכולי. כשהוא כל כך מוכר, כשהוא טבע שני, כשהוא המאהב הרך שמנחם אותך בלילה, את חייבת לשאול, "מה אתה?" וזה לא בשביל התשובה. זה כדי להנתק מהמציאות התחושתית. מהרגש האכזר הזה שמכה בי כל פעם כמו פטיש עם מסמר. בום בום בום. להתעלות עליו ולנתח אותו בצורה הכרה ביותר. מה אתה?
כאב הוא עוד צבע בחיים. עוד כלי שהאומן יכול להשתמש בו כדי לבטא את עולמו. האם באמת אוכל לתאר את התחושה שאני חשה עם הכאב? האם באמת צריך? הלוא זה דבר כה בסיסי שהוא מעל הגדרות פשוטות.
ולמה לקשר אותו לרוע? למה הוא כל כך לא נעים? כך אני לומדת אותו.
את התחושה כשידייך מטיילות על גופי, רגליי העדינות. ויחד איתן נוצרת הצמרמורת המחלחלת כשאתה מטמא את גופי. אבל למה זה רע? איך אני מרגישה באותו הרגע? למה זה לא נעים? כי ההרגשה כל כך מנותקת משיפוטים שכליים. ואם אקשר אותה לטוב? אוהב אותה?
הו כאב מושלם. כמה אתה טוב עבורי.
"עמית, את חושבת יותר מדי." הוא לוחש באוזני.
"סקס לא מגיע מהשכל. סקס זה הדבר הכי פרמטיבי שיש. את צריכה פשוט לזרום איתו." ואני מנסה לזרום איתו. להרגיש ולהנות אבל אני כה עסוקה במהו כאב. בראציונליזציה הזאת של העולם. כי כשהוא מנותח אנליטית אין רגש וכשאין רגש אין את הסבל הזה. איך לגרום לך להרגיש טןב? איך להנעים את האווירה שלך עפ גופי הקר? אתה לופת את המכונה המגושמת שלי בעדינות שאני לא ראויה לה בזמן שאתה מחדיר את אונך. אני גונחכת בעדינות. אתה כל כך טוב אליי. אתה כל כך עדין. ולכן לא אוכל לאהוב אותך. איפה האנס שלי ששלט בי וגרם לי לאןתה צמרמורת? לאותו כאב שאני כעת כה רוצה לחקור? ונותר רק לחקור. כי כשחוקרים הכל מרגיש מרוחק, בזכוכית מגדלת.
"אמתי, תתרכז." המאמן צועק לי.
אני שוכב מיוזע על הרצפה לאחר שניסיתי להתמודד עם הלפיתה האכזרית של המתרגל שלי ונכשלתי.
"יש לך עבודה מדהימה אבל אתה לא מרוקן את המוח שלך." אני צריך לנוע עם הכח שהוא יוצר אצלי ולהנחית מכה ברגע שנוא נוטה אליי נכונה. אך אני מסבך את זה עם אותן תהיות. עם אותו משחק פילוסןפי שאני משחק בעולם השכלי. אבל האומנות היא רגש. היא אמוציונלית..היא בלי חשיבה יתר על המידה.
אבל האם אנחנו באמת מסוגלים לזה? אותן נשמות חלולות שסבלו כל כך? כי אם היינו מרגישים ולא חושבים, היינו מתמוטטים בדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה