נפרדתי מדור.
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע. הסבאתי לו את עצמי. כשאני מנהיר זאת במילים אני מבין הרבה יותר עד כמה זה ממשי מה שאני חש ולא סתם בולשיט שהראש שלי ממציא. בשבועיים האחרונים אחרי המפגש איתו חשתי בלבול, כעס, פחד ושנאה. החרבתי את הידיים שלי על המאקיוורה, חשבתי על התנזרות והיה לי גל חום מחודש לעבר המש"קית.
הכל מגינוני אהבה זעירים.
ואם היא תאהב אותי? אשנא? ניסוי כל כך פשוט וכל כך קריטי להבנה שלי של עצמי. כל כך חשוב וכל כך מפחיד.
הוא קיבל את זה אך הבהיר שהוא צד בסיפור ולכן שלא אצפה שהוא לא ישכב עם אנשים אחרים. זה בסדר, כי ברגעים אלו אני לא נמשך אליו כלל. ייתכן ומחקתי את המשיכה אליו כדי שיהיה לי קל איתו ולא אצטרך להתחבר אליו, ייתכן ואני פשוט לא נמשך.
אבל ידעתי שאני לא אפגש איתו יותר. אני לא רוצה יותר.
הוא העניק לי אבל ביטחון מסוים. הוא אמר לי שאני בוגר, חכם ורגיש. אנשים מסביבי לא מאמינים שאני יצאתי עם אדם מבוגר אך זה כל כך ממשי. הם טועים במילים אחרות וזה מרגיש טוב שהם טועים. אני מרגיש בטוח לצאת עם אנשים אחרים כי התמודדתי עם יציאה עם מישהו מעל הרמות שלי.
האדם הבא שאצא איתו יהיה אישה. נמאס לי מגברים. אני גם סבור שאני יודע עם מי. זאת מישהי מהבסיס.
זה מעניין אבל. אני הצתתי לו את החושים. הסיבה שסבל אותי ואת המשחקים שלי (שהוא כינה משחקי סינדרלה, לברוח בשעה 12 בול) זה כי הייתי מרתק בתור אדם. הוא אוהב אמנות והייתי חתיכת אמנות. דמות שאפשר להוסיף לאיזה סיפור כדי ליצור עניין.
מה הופך אותי לכזה מעניין עבורו? זה שאני בוגר, זה שאני אדם חוקר, זה שאני אנליטי, זה שאני אומן לחימה. לא מעט מזה אפשר להשריש בדבר אחד - אני מתעב בני אדם. הם מגעילים אותי. האומנות שלי היא הכעס הזה שמתנקז למקום אחד, ההתבודדות שלי והיכולת שלי לחקור נובעת מכך שאני נמנע מלתקשר איתם. הבגרות נובעת מהחרא שעברתי. בלי השנאה הזאת אליהם אני לא אני. אני דמות אחרת. פשוטה יותר. פחות מעניינת. פחות מושכת אנשים אחרים. ואני אוהב את אני. את הדמות הזאת ששונאת את עצמה כי היא בן אדם ושונאת בני אדם כי הם רעים. בלי הדמות של דכדוך אין את הדמות של גבורה. בלי שנאה אין את הנשגב ההוא. אין את השיער הקצוץ, המעיל השחור הפשוט והמלנכולי העירוני והבלוי שלי, הבגדים עם הריבועים הצבעוניים המבולבלים, הגינס הפשוט וזוג הנעלים המלוכלכות מרוב שימוש. אין את ההומור החד שאני משתמש בו, הפוגעני לעיתים קרובות, החיוך, האושר הנצחי המזויף, אין את הסאדיזם והמאזוכיזם שלי וההערכה לקרב יפה או את הספר שלי שאני שוהה בתוכו שעות לבד לנצח.
אין אותי, יש אדם אחר.
האדם הזה שמסוגל לצאת עם אנשים מבוגרים ממנו בקלות והם רוצים אותו. המון ממנו זה הדברים הלא הולמים שהוא אומר מחוסר הבנה של העולם. כשהוא אומר למשל "אני מחפש קשר רציני לטווח ארוך" בדייט ראשון בלי שיבין שזה לא טוב. כל הדברים הלא הולמים והמוזרים שהוא אומר. הם מושכים את העין במוזרות והשונות שלהם.
הכנות המוחלטת שלו, הישירות, הרומנטיות האדירה שלו לנשים בחייו.
האדם הזה שאוהבים לא קיים אלא אם הוא לא אוהב אותם וזה האבסורד הגדול. כשהוא נהיה מודע ומסוגל לתקשר עם בני אדם עם חיוך הוא כבר נהיה מישהו אחר שהם לא יאהבו. כך אני חושב לפחות.
אז אם אצא איתה, על איזו פרסונה אשמור? האם אעשה מה שאני רוצה ואומר לה שאני דו מיני ויצאתי עם מישהו לפניה ולא הסתדרנו? בכנות מלאה ובחוסר בושה? או שאומר לה שיצאתי עם מישהי ואשקר ואשקר? אני בצומת דרכים.
על מי אני עובד אבל? אם אצא איתה אהיה כנה איתה כמו שאני כנה עם כל אהובה ואהוב אחר. היא תצטרך לבחור אם לאהוב או לשנוא את זה.
דור אהב את זה כי הייתי יצירת אמנות לחקןר בשבילו.
יצאתי מהדייט עם תחושות לא נעימות בצוואר. עם התחושות המוכרות. חשיפה לא נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה