מים עד הברכיים. אני בברכה הכה מוכרת לי ביער הכל כך זר לי. קסום ומסתורי.
אנחנו הולכים לפה יד ביד לפעמים והיא צופה בי מרחוק כשאני מוריד את הבגדים וקופץ למים, צולל, משתחשך, שוטף את הפנים. היא לא נכנסה מעולם, לא רוצה להרטיב את השמלה שלה. בצדק, היא יפה יותר מהירח המלא ככה. אני מחטיף מבטים אליה שם לפעמים, לשיער הגולש שלה, העיניים השלוות והחיוך העדין הזה.
ולמה אני עושה את זה? למה אני נכנס בראווה לתוך המים כשהיא מסתכלת ומשחק עם עצמי להנאתי הפרטית אבל ללא הפרטיות?
נהגתי לטייל ביערות עם יתר בני האדם. מבולבל לחלוטין, בלי לראות את האופק. יום בא וגיליתי את הפינה השקטה הזאת ומאז נהגתי לבוא אליה כל פעם. ביום מן הימים היא עקבה אחרי וגילתה את המקום. זה לא הפריע לי. נהניתי שהיא נמצאת בקרבתי וצופה בי מרחוק. לפעמים התגריתי בה, לפעמים צחקתי איתה. תמיד דיברנו כשהיא ליוותה אותי לשם ומשם על חוויות ועל העולם. בשבילה זה היה ריקוד. ברבור שנע באצילות. בשבילי זה היה תנועה טבעית, כאוטית מאוד, מבולגנת ואפילו מכוערת.
אך הגיע סוף הפרשייה ונהגתי בטיפשות. התזתי אליה מהמים הקדושים והיא כעסה ועזבה.
שבועות הייתי בלעדיה בברכה שלי ונהניתי אך יום הגיע והייתי צריך אותה שוב. הלכתי לחפש אותה ומצאתי.
עוד היינו חברים. דיברנו כמו פעם ונהננו. אבל היא לא נכנסה לברכה שלי, לא התקרבה אליה, לא צפתה בי מרחוק כשאני במערומיי. כעת זה לא נראה באופק. אנחנו בני אדם רגילים זה ליד זה. כאילו היא מעולם לא ראתה אותי חשוף ואני לא צפיתי בה ברגעי חולשתי.
זה היה טוב. היא רצתה לחזור אליי אך אני מנעתי זאת. ייתכן והתגריתי בה. היו ימים בהם הפשלתי את שרוולי קצת, היא ראתה צלקות עבר שלי והכירה אותן אך לא אמרה מילה. היו ימים עם פצעים חדשים שעניינו אותה ובכל זאת לא אמרתי מילה, נתתי לשיחה לזרום כפי שבני אדם עושים. עם התחמקות עדינה ממה שחשוב ומגע בחול ובזבל. יוצר תדמית שהכל בסדר, כולם שמחים, החיים מושלמים.
אך בסוף מערכה זו היא חזרה לשם איתי. הורדתי את נעליי במהרה ונכנסתי למים. היא צפתה בי שוב וחייכה.
התזתי טיפת מים לעברה והיא נתנה לי מבט חמור סבר. אני חייכתי חיוך שובב.
"בואי." אני אומר לה, משנה את מראה פניי לרצינות קפואה.
"מה?"
"בואי. אל תפחדי."
"אני... לא..."
אני מסתכל אליה עם עיני ילד גדולות, תמימות אבל כנות בצורה מוחלטת.
"תסמכי עלי, אל תדאגי."
"אני לא נכנסת."
" אני לא נכנס בלעדיך."
"למה?"
"את תביני."
ואני מושיט לה יד. היא לוקחת אותה ונכנסת עד לקרסוליים.
"קר..." היא אומרת ברעד.
"אל תדאגי, זה יתחמם."
אני מלווה אותה עמוק יותר.
היא עוצרת. "זה הכי רחוק שאני נכנסת, תיכנס יותר עמוק."
"את לא מבינה. את צריכה לבוא איתי עד הסוף."
"למה?"
"כי אני מבוייש מהעירום כשאת מסתכלת עלי מרחוק."
"אז אוריד את השמלה, אשאיר רק את ההלבשה התחתונה."
"לא."
"אבל... אתה תראה אותי ערומה."
"זאת המטרה."
"אתה לא תאהב אותי."
"את תהיה יפה בכל מצב."
היא לא יודעת מה לומר אבל אני כן. אני תופס את שולי השמלה ומרים אותה קצת. היא שמה את ידה על ידי באותה עדינות בה אני נוהג איתה.
"למה את עוצרת אותי?"
"אני לא רוצה"
"המטרה פה היא לא לראות את עורך החשוף. זה לא מעניין."
"אז למה אתה עושה לי את זה?"
"אני..."
"מה? אתה רוצה אותי?"
"לא."
"אז מה?!"
"אני רוצה להכיר אותך."
היא איבדה את המילים אך לא הייתי מוכנה להמשיך לשלב הבא. מביטה מטה כדי להימנע מלראות את פניי. נוגסת את אצבעה בתסבוכת בזמן שאני לוקח את ידה השנייה ומלווה אותה פנימה יותר.
היא רועדת. קר לה. אני מבין את זה, לא נעים פה. לא בהתחלה. זה דורש ממך לשחרר החוצה את כל החום שלך, כל אנרגיה ולהשאיר את עצמך ספינה ריקה. להכיל פתאום דברים חדשים. אתה צריך להרגיש כל סנטימטר של גופך בקור המחריד כדי להיות מודע אליו, כדי להרגיש כל שריר. וכשזה מגיע הכל משתנה לך.
"אל תצחק."
"אני אף פעם לא אצחק עליך."
היא מורידה את השמלה ופתאום היא לא מושלמת. דיברנן בעבר על כאב העבר שלה, על פציעות נשכחות. אך פתאום הן מקבלות תוקף עז. השריטה הזאת, הדקירה ההיא. ידיה חבולות מלפיתה של אנס מגעיל שקרב אליה עם הבל פיו ונישק אותה, מצמיד אותה לקיר.
בטנה מלאה בכפלים שנבעו מתינוק שילדה ומת, תסכול וצער וגועל. היא לא רזה ומלכותית יותר. אולי לא מלאכותית.
"אני מעריך אותך" אמרתי עם חיוך ורוך, מנסה לעשות את זה קל יותר עבורה. אין ספק, הפעם הראשונה הכואבת ביותר. הקשה ביותר. מבטיי חודרים אותה כמו צרורות כדורים בלתי נראים, חסרי ממשות עבורי. אף אחד אינו מסוגל להסביר את התחושה כשהם עוברים בך ולהמחיש אותה. אך הכרתי אותם עם ניסיון העבר עם מבוכה.
"אני מעריכה אותך."
"על מה יקירתי?" והיא באמת הייתה יקרה לי. יותר מכל יהלום בנמצא, יותר מכתר משובץ אבנים טובות. כה יקרה לי שרציתי אותה לא בתור תכשיט לעטור עצמי איתו אלא בתור משהו פנימי יותר, רציתי אותה בתוכי ולהיות בתוכה. רציתי ששנינו נהיה יחד בקשר החזק ביותר בין שני גופים.
כמו כוח הפועל בפעולת גומלין, כך גם האינטימיות חזקה ביותר כאשר כל גוף מפעיל אותה אל האחר.
"איך שהיה לך האומץ כל פעם להתפשט מולי, לחשוף הכל. איך נעת ברוגע ובחוסר אכפתיות? איך לא הפריע לך שהסתכלתי? אני פשוט לא מסוגלת."
דמעות נזלו מפניה. חיבקתי אותה.
"את עברת כעת את המכשול הקשה ביותר בדרך.
הורדתי את החולצה שלי. פסים אדומים מקבילים, שלוש על כל צד של הצוואר. כמו דרגות אותן אתה עומד בגאווה על שנים של סבל ואלימות.
הצלפות שוט על הגב מהמון הצופה בלעג.
גופי מחושל, כל סנטימטר עומד דום בשליטה מלאה שלי. קר ומתכתי למגע. פיסות עור שנתלשו מהחזה מהשנאה העזה.
היא הסתכלה מקרוב הפעם, היא יכולה כעת. שמה ידה על הפצעים ועוקבת אחר הפסים היפים. כמו יצירת אומנות. כמו משיכות גסות של אומן צבע בזמן להט בוער של הרגע, של שנאה בלתי מוסברת לעברי.
אני עוד לא נוגע בה, זה מוקדם מדי.
אני מוריד את המכנסיים והיא מורידה את החזייה.
"את יפה מתמיד." אני אומר לה בלי לשקר. היא שמה יד על הצוואר, לא נעים לה. מבטה ירד מטה אך אני מושך אותה לעיניים שלי.
אנחנו קרובים זה לזה. עין לעין.
אני יורד לברכיים ומביט בבטנה, בפצעיה, בוחן אותם ולבסוף מנשק את בטנה. היא רועדת.
היא מעברה ידה בשיערי ואני מסתכל מעלה ורואה את האלה שלי. כעת אנושית מתמיד. כעת טבעית מתמיד. כעת יפה מתמיד. כמו גאיה, כל לכלוך, כל אפר בשיערה, קפל בגופה, סריטה, הם תוספת שעושה אותה פשוט הרבה יותר יפה. כשהיא בוחנת את פניי, ייתכן בפעם הראשונה, היא רואה את העין השלישית שלי ונפתחת להכל.
אני רואה אותה מסתכלת עליה. היא נפקחת כל פעם שאני פה ורואה הכל, גם במרחק, גם מאחוריי, כל רחש, כל תנועה.
"מאיפה זה הגיע?"
"היא נפתחה לראשונה עם המבטים. כשכל כך הרבה אנשים מסתכלים עליך אתה מתחיל להרגיש מודעות גבוה יותר, אתה ממקם את עצמך במרחב לפי המבטים שלהם, גם אותם אתה ממקם היטב, אתה נהיה מודע לכל פגם שלך ולכל דבר שאתה והעולם עושים, מהפחד."
"לא שמתי לב אף פעם, היא לא בולטת."
"על כן אני אומר שאני לא אנושי. ואת..." אני מבט בין שדיה. היא לא מודעת כמוני, היא חופנת את פטמותיה, לא נעים לה מהעירום, לא מבינה שאני חודר יותר עמוק.
"פה הוא דקר אותך? אביך?"
צמרמורת עברה בה. אנסתי אותה יותר מכולם, הייתי הנוקב ביותר, חשפתי אותה יותר מכל אחד אחר.
עוד דמעה בפניה היפות.
לקחתי את ידה והצמדתי אותה לליבי, גם לי זה ככה. "תראי, אנחנו לא כאלו שונים."
ופתאום היא הבינה את זה. את האינטימיות. אני חימר בידיה והיא בידיי. אנחנו שולטים זה בזה, יודעים את הכמוס ביותר, חושפים את החולשה הגדולה ביותר. לא המינית, העירום השכלי, הקשה ביותר.
מעטים חוצים אותו. הם כולם מפחדים. היא מחבקת אותי. מרגיש קרובה אליי ואני מרגיש קרוב אליה.
היא צללה איתי פנימה והרגישה את המים הקרים. לא מתביישת בעירומה יותר כלל, לא ברגע הזה, כאן הכל בסדר.
עמוק בתוך המים הקפואים, מביטים זה אל זה בצלילות של המים הנקיים. חשים זה את זה.
מתמוססים עמוק וכמעט שוכחים את כל המציאות, הכל נעלם פה בברכה.
יצאנו, התייבשנו והתלבשנו.
הלכנו את הדרך חזרה בדממה. היא עוד מתביישת. אני מצמיד אותה אליי עם ידי והיא מחייכת.
"את לא מאמינה מה קרה לי אתמול." ובין רגע חזרנו לקידמה, דיברנו כלא כלום, כאילו כלום מזה לא קרה.
אך הכל השתנה, פשוט מאחורי הקלעים, בשקט. הדממה בעלת משמעות אחרת כעת.
ראיתי אותה עירומה אך מעולם לא בצורה מינית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה