אני רוצה לחזור לתודעה ריקה. אחד הטקסטים הראשונים שלי פה. סצנה אחת חוזרת לי בראש ממנו והיא זו בה האישה מאיימת על הרונין.
הצוואר חשוף למכה, המבט המוועת שלו, צלם האנוש לה זכה בבת אחת, הכעס שלה שהיא מתעלת באותה מכה.
פה יש קישור עז לחיי בצורה משעשעת. התעלו על הרונין בצורה שהיממה אותו. זה לא קרה לי עם אחת מאהבותיי עד כה אך אני מוצא את עצמי בוער אליהן כשהן מפגינות סממני חוכמה. כשהנערה בעלת העיניים הכחולות שלפה ספר על יינות מהעולם זה ריגש אותי. כשהמשקית הציע פנינה מעניין של דעה אקטואלית זה הצית אותי.
הן הופכות פתאום לאיום אינטלקטואלי, לשחקן שמהנה לשלק איתו את המשחק הזה ולהתפלש בבוץ. וכשהן מביסות אותי? הפמניסטית והידידה המבוגרת הן דוגמאות לנשים שהביסו אותי בעיני. אני מרותק להן. הן מעניינות אותי מאוד.
לצערו של הרונין זה עלה בחייו. ברגע שאכפת לך מבני אדם אז אתה חלש יותר, תלותי בהם יותר, קשה לך יותר. אתה לא יכול להשקיע את כל זמנך בקריאה או אימונים כי אתה משתוקק להם. אתה רוצה אותה לשיחה חמה. למגע שלה. להביט בה ולהיזכר למה אתה מאוהב בה. וכמה זה נפלא להתאהב ככה? כמה אני רוצה להתאהב ככה במישהי ושהיא תתאהב בי. או שלפחות נצא ואני אוכל להנות ממבטה שיפה יותר מאלף שמשות בוהקות ומרגש אותי יותר מקרני האור שנשברות על ים כחול עמוק. מותש שוכב על הגלשן, מרחף מעל. כל שריר רוצה נואשות מנוחה אבל משהו במוח ממשיך להפיק סטימולציה חיובית לעוד. היא חזקה יותר ממני. היא סוחפת אותי ואני זורם עם העוצמה שלה. היופי שלה. ואני אותו גל עצום עבורה. היא נעה תחתיי עם הפחד הזה שקיים בשנינו שבן הזוג ירמוס אותנו בכוחו אבל אנחנו זורמים איתו ונהנים כל כך.
אבל למרות הכל זה נורא. זה מעכב אותך להגיע לפסגה.
חשבתי על קיטסונה המסכן בימים האחרונים. לחיות אלף שנה ולהתאהב בייצור שחי מאה. זה לא מיתי, זה ממשי. סיפור של כל זוג אוהב שאחד מת והשני צולל לדיכאון כשהוא לא מצליח להבין איך אפשר עכשיו להתנהל בלי לדעת שאוכל להתקשר אליה ולומר לה שהיה לי יום חרא ושאני רוצה אותה יותר משאני צריך לנשום.
לא פלא שהרונין מת. הוא חשב. חשיבה היא אויב גדול בקרב. אבל הוא חשב כי הוא דאג והוא דאג כי היא הייתה קיימת ושום כמות זמן בעולם או עוצמה של אהבה שהיא תפגין כלפיו לא תספיק לו. לאף אחד מאותם בני זונות שנדפקו בחיים עם התחושה הזאת זה לא מספיק.
אני כבר לא חש כך למשקית. אולי חלק מזה. אני חש כך לאהבה שפעמה בי כלפיה. כמה שאני כמהה אל זה. לחזור לאותה התאהבות הרסנית ואומניפוטנטית.
כמה מתאימות המילים
The mighty arms of atlas, hold the heaven from the earth
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה